שגרתו של הגיטריסט אבי סינגולדה לא אופיינית לטייפקאסט הרוקיסטי. "אני קם מוקדם בבוקר, אוכל את המוזלי המשעמם והלא מגניב, ויוצא לעבודה באולפן ההקלטות. אני מקליט כל יום. זה יכול להיות פרסומות, תקליט, רדיו או טלוויזיה, ובערב אני מופיע. 27 שנים אני עם שלמה ארצי על הבמה, ויש גם את המופע שלי, 'סינגולדה וחברים', שיחגוג עשור בשנה הבאה". כשאני שואלת איך היה עבורו המעבר אל קדמת הבמה, הוא מדייק את התשובה לכדי מילה אחת, "מביך", ומסביר בנונשלנטיות חפה מיומרות: "ישבתי מול המראה במשך חודשיים ואמרתי 'ערב טוב'. זה לא היה לי פשוט".
הרעיון לצאת במופע משלו לא הגיע ממנו, ואפשר לומר שעלה לגמרי במקרה. "זה התחיל מטלפון שקיבלתי מדב מורן (יזם הייטק, איש עסקים, ממציא הדיסק-או-קי, ט.מ), שרצה שאופיע באירוע שארגן לעובדיו. הסברתי לו שאין לי מופע, והוא השיב: 'אז תמציא אחד. תן לי תאריך, ותרים מופע ל- 500 איש באמפי שוני, אני אשלם על הכל'. וכך היה. לקחתי כמה חברים מוזיקאים שאני מכיר, אמיר דדון, קרן טננבאום ואחרים, התחלנו בחזרות על שירים של אמנים שגדלתי עליהם, לד זפלין, אריק קלפטון, בוב דילן ובוב מארלי, לצד סיפורים מהחיים שלי. עשינו הופעה אחת והקהל צרח. בכל חודש פתחתי מופע נוסף וכל הכרטיסים אזלו. האמנים התחלפו עם השנים ויצאו לדרך עצמאית, ועם הזמן המופע השתכלל בהתאם לתגובות שקיבלתי. נוספו שירים בעברית, ובכל הופעה אני מארח ילד גיטריסט ואנחנו מנגנים יחד קלאסיקה. זה מאוד עוצמתי".
עם שלמה ארצי. "הוא שמע אותי מנגן ושאל מי זה. מאז לא נפרדנו". צילום: מרגלית פלדמן טולדו
כשהמלצרית בבית הקפה שבו אנחנו נפגשים מבחינה בסינגולדה, היא מחייכת חיוך נרגש ומסיטה את המבט הצידה. בשולחן הסמוך אנשים מתלחששים ומהנהנים זה לזה, והוא, ספק מבחין בכך ספק לא, מיישיר אלי מבט, שובר את השתיקה הנעימה שנרקמה בינינו ואומר בפרץ אנרגיה סינגולדאי כזה, בלי קשר לאף שאלה שלא נשאלה: "אין לי בעיה לנגן בכל שעה ביום. אם קוראים לי בשש וחצי בבוקר או בעשר וחצי בלילה, אני מגיע. אם זה היה תלוי בי, הייתי מנגן לכולם בחינם. המהות של הנגינה שלי היא לא כסף. זה מה שאני יודע לעשות וזה מה שאני רוצה לעשות. אם אני לא מנגן, אין לי מה לעשות בחיים".
ובכל זאת?
"כלום. אין לי בידיים כלום חוץ מגיטרה. אין לי קעקועים או עגילים, ומעולם לא עישנתי. אני חנון עם גיטרה שמנגן רוק, וזו מהות חיי".
למה דווקא גיטרה?
"היה לי בבית הכל. אורגן, אורגנית, תופים. אבל גיטרה היא הכלי היחיד שהתחברתי אליו. כל כולי גיטרה, מלמעלה עד למטה".
כמה גיטרות יש לך?
"אני לא יכול לספור. עשרות, אולי יותר. איך אני אסביר לך", הוא רוכן לכיווני ומלווה את מילותיו בתנועות ידיים של נגן מיומן, "יש לי גיטרות טובות מאוד, ויש גם כאלה שיוצרו במיוחד בשבילי על ידי יצרניות הגיטרות הטובות בעולם. גיטרות מהממות. בכל פעם שאני בחנות גיטרות, אני רוצה עוד אחת, וזה אף פעם לא מספיק".
כשאתה מופיע אתה שומר אמונים לגיטרה מסוימת?
"תלוי בסוג ההופעה. עם שלמה ארצי אני לא יכול לבוא עם גיטרה רוקיסטית, כי זה לא מופע רוק וצריך גיטרה עדינה. ב'סינגולדה וחברים' הגיטרה יותר רוקיסטית. אני גם מחליף לכלי פריטה אחרים: עם שלמה אני מנגן גם על בוזוקי, מנדולינה, יוקולילי, קלאסית וחשמלית. לגוון זה הקטע שלי".
מכל הגיטרות שלו, לאחת יש לו סנטימנטים מיוחדים. גיטרה עם היסטוריה, עם סיפור. "לפני 30 שנה, חבר שניגן אתי בהצגה אמר לי שיש גיטריסט שרוצה למכור גיטרה מצוינת ושאני חייב לקנות אותה. נסענו לדירה של האיש וראיתי גיטרה של סדובסקי. לא הכרתי את המותג, וקניתי אותה תמורת סכום מצחיק וגיטרה אחרת. כעבור כמה שנים חברת פֶנדֶר האמריקאית, שמייצרת את הגיטרות החשמליות הטובות בעולם, הציעה לבנות לי אחת על שמי. היפנו אלי מישהו מטעמם ושוחחנו בטלפון. הוא ביקש שאספר לו איזה גיטרות יש לי, כדי שיוכל להכיר את ההעדפות שלי. סיפרתי לו על הגיטרה של סדובסקי, ולפי המספר הסידורי שלה, 202, התברר שהוא זה שבנה אותה".
מפגש ענקי גיטרה. סינגולדה מארח את יצחק קלפטר בהופעה באמפי שוני. צילום: אור מני
"כולם מנגנים טוב"
סינגולדה הוא בן לאב מוזיקאי. לשאלה האם ההצלחה שלו היא כישרון שעובר במשפחה או תוצר של עבודה קשה, הוא משיב בלי להתלבט: "זה מולד. יש לי תמונה מגיל שלוש עם מנדולינה. אבא שלי היה מוזיקאי וניגן בחתונות ובאירועים, הייתי בא אתו ונגנבתי מזה, העיניים שלי נצצו. הילדים שלי לא מוזיקאים, אבל הם יודעים לנגן. הבן הגדול, אדם, הייטקיסט (מייסד ומנכ"ל טאבולה, חברת ענק להמלצות תוכן באינטרנט, ט.מ) והוא מנגן מדהים, והבן השני, רועי, שהוא רופא, מנגן בגיטרה ובתופים. המוזיקה עברה אליהם ואל הנכדים שלי. זה גנטי".
מה המשמעות של להיות מוזיקאי מצליח שהגיע מירוחם?
"ירוחם זה ערכים. לא היו לי גירויים, זו עיר שאין בה מה לעשות אחרי שעות הלימודים, אז כל יום ניגנתי עד חצות. הרדיו והערוץ הראשון היו מקור המוזיקה שלי ולמדתי לנגן מתוך שמיעה. בגיל 15 נסעתי לכפר נופש למוזיקאים מטעם משרד החינוך ושם פגשתי אנשים מכל הארץ. התפעלו מהנגינה שלי ולא האמינו שלמדתי לבד. אחר כך הקמתי להקה וניגנו במתנ"ס דימונה לד זפלין ודיפ פרפל. ללהקה צבאית לא התקבלתי, כי לא היה לי ידע בסיסי, אבל לקחתי את עצמי בידיים, ישבתי ללמוד, ולבסוף הגעתי ללהקה צבאית. הייתי הגיטריסט מירוחם שיודע את כל השירים בעל פה".
לא מעט מיתרים נפרטו מאז, וסינגולדה צבר עם השנים מעמד מקצועי בכיר מאוד. בויקיפדיה, הערך הנושא את שמו מתחיל כך: "גיטריסט ישראלי, הנחשב לאחד מגדולי הגיטריסטים הישראלים בכל הזמנים". כשאני מצטטת את הטקסט הזה באוזניו הוא לא מתרגש, גם לא נלהב, ונראה כי הוא לא חש בנוח עם הקביעה הזאת. "נכון שקיבלתי פרסים פה ופרסים שם, זה נחמד, ותודה למי שכתב את זה, אבל כולם עושים עבודה טובה, כולם מנגנים טוב. גיבורי הגיטרה הישראלים של חיי היו, ויהיו תמיד, כוורת", הוא אומר.
"אם זה היה תלוי בי, הייתי מנגן לכולם בחינם". סינגולדה
ואז העיניים שלו נוצצות מנוסטלגיה והוא מתאר לי את שעובר בראשו: "אני לא אשכח שכוורת הגיעו להופיע בירוחם, הייתי בשוֹק, לא ידעתי שיש דבר כזה. גיטריסטים ענקיים עם טכניקה מטורפת. שבעה מופלאים. זה דרבן אותי לנגן כמוהם. למחרת קניתי את התקליט ולמדתי לנגן כוורת מההתחלה עד הסוף, כל הסולואים, כל השירים. היום, כשילד ניגש אלי ואומר לי שהוא למד לנגן את הסולו שלי, אני מתפלא ומוקיר את זה מאוד. זה מרגש אותי".
בשנת 2010, במשאל שנערך בקרב גולשי מאקו ומאזיני רשת ג' לדירוג עשרת הגיטריסטים הטובים במדינה, זכה סינגולדה במקום הראשון ובתואר "גיבור הגיטרה של ישראל". בדצמבר 2018 הוענקה לו תעודת "יקיר הזמר העברי". לפני כשש שנים התחיל להגיש בטלוויזיה החינוכית את התוכנית "אני גיטרה", במטרה לאפשר לילדים לנגן לצדו על הבמה ולתת להם את מה שלא יכול היה לקבל בעצמו הילד מירוחם של שנות השישים. "הצעתי למנכ"ל החינוכית לעשות תוכנית טלוויזיה שבה אארח ילדים גיטריסטים, שינגנו שירים של אמנים אורחים בתוכנית. קיבלתי פיילוט לכמה תוכניות, ולבסוף עשינו 175 תוכניות במשך חמש שנים, עם טובי האמנים, ביניהם מוש בן ארי, עידן עמדי, דוד ד'אור וטובים אחרים. התוכנית ירדה כשהערוץ נסגר".
להקה צבאית, "סינגולדה וחברים", "גיבור הגיטרה של ישראל", "אני גיטרה" ועבודה עם מיטב האמנים הישראלים, כולל אייל גולן, יגאל בשן, ארקדי דוכין, אריק אינשטיין, ריטה, עומר אדם, שרית חדד ובעיקר שלמה ארצי – מה מכל אלה מרגש אותך במיוחד?
"ילד שגדל בפריפריה בתקופה שלי היה יכול לחלום רק על עבודה מסודרת עם תלוש משכורת. היום יש אינטרנט, ואתה יכול להיות מה שרק תרצה. היה לי חלום להיות גיטריסט, אבל חוץ מרדיו לא היה כלום. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אנגן באלבומים של האמנים האלה ואזכה להוקרה על תרומתי למוזיקה הישראלית, הייתי אומר שזה הזוי, כי מי אני בכלל".
המופע "סינגולדה וחברים" מארח את רמי קלינשטיין בפסטיבל הפסנתר. צילום: משה צ'יטיאת
הכל התחיל מלשכת העבודה
לפני 15 שנה הגיע לארץ ג'ורג' מרטין – מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי שעבד עם הביטלס ואף זכה לכינוי "החיפושית החמישית". הוא ניצח על הפילהרמונית וביקש מהגיטריסט שגדל על ברכי כוורת לנגן את היצירה. את הזכות הזאת סינגולדה מכנה "הזיה". הוא לא חשב שהוא מסוגל לנגן את זה, אבל מרטין חשב אחרת ולא ויתר לו. "אני אוהב הרפתקאות מוזיקליות, אבל זה היה הרבה מעבר לזה. כשמרטין רק הניף את השרביט, כל חיי עברו לפני. עשיתי את היצירה, סיימתי ונשמתי לרווחה".
כאן הוא לוקח נשימה עמוקה, מחייך ומוסיף: "גם לנגן עם שלמה ארצי זה לא מובן מאליו. לפני שלמה הופעתי עם אריאל זילבר, דני ליטני, אבי טולדנו, הכל עובר חביבי ועוד רבים, אבל כשהגעתי לשלמה זה היה עולם אחר של סטנדרטים".
כשאני מבקשת לשמוע איך נוצר החיבור עם ארצי, סינגולדה מקדים לספר סיפור אחר, מהותי לא פחות: "הסיפור הכי חשוב הוא איך גילו אותי בכלל. אחרי הצבא החלטתי שאני לא יכול לחיות בתור גיטריסט. התחתנתי, נעשיתי אבא בגיל 24 ורציתי עבודה מסודרת עם תלוש משכורת. הגעתי ללשכת העבודה, שלחו אותי לעבוד במפעל לייצור תקליטים, ובלילה ניגנתי באירועים. אחרי שנתיים פוטרתי מהמפעל ועבדתי בחנות תקליטים, אבל גם משם פוטרתי די מהר. במלחמת לבנון הראשונה גויסתי לשירות מילואים והופעתי בהרכבים קטנים בפני חיילים במוצבים בתוך לבנון. המנהל המוזיקלי לקח אותי לנגן בהצגה בבית לסין. קיבלתי 25 הצגות בחודש, למשך שנה. זה היה התלוש שכל כך רציתי. בתל-אביב רצה שמועה שיש גיטריסט חדש שיודע לנגן את כל השירים. בוקר אחד קיבלתי טלפון מאושיק לוי, שחיפש גיטריסט מחליף. נפגשנו אצלו בבית לחזרה, ומאותו רגע הצטרפתי אליו לכל ההופעות. אחר כך הגיעו הצגות ילדים, סדרות ומחזות זמר כמו 'אוויטה', 'עלובי החיים', 'ברנשים וחתיכות'. התחילו להכיר אותי ועבדתי המון. אמרתי כן לכולם".
מתוך דף הפייסבוק של אלן פרסונס: "תמונה שלי על הבמה עם הגיטריסט הישראלי האגדי אבי סינגולדה בהופעה בתל-אביב"
עם מי היית רוצה להופיע?
"עם כולם, העיקר להופיע".
מי היית רוצה שישב בקהל שלך?
"כל אמן שגדלתי על המוזיקה שלו".
מה לא יודעים עליך?
"שאני חובב מכוניות מטורף".
מה מאפיין נגן מוכשר?
"המוח. איך אתה מוציא את השיר באותו רגע, זה מה שעושה אותך מיוחד. יש המון פסנתרנים וגיטריסטים, והצלילים שיוצאים יקבעו אם הם מעניינים. בי-בי קינג, אחד הגיטריסטים הגדולים בעולם אי פעם, ניגן בלוז בארבעה צלילים בלבד, אבל בחר אותם נכון וניגן מדהים".
אחרי כל כך הרבה שנים אתה עדיין מתרגש?
"כן. ההתרגשות לא באה מהביצועים, כי אני מכיר את השירים ואני לא טועה; היא באה אם בקהל יש מישהו שמתרגש, זה מה שמגניב אותי".
מה עושה אותך מאושר?
"אני מאושר מהמשפחה שלי ומהנכדים, זה ברור. אבל אם משאירים אותי לבד, זה אני והגיטרה. זו מתנת שמים".
ממי אתה מושפע מוזיקלית?
"ריצ'י בלקמור, ויש לי טבעת זהה לשלו שאני עונד מגיל 12. בסופו של דבר, כל הגיטריסטים הכי גדולים היום מושפעים מאותם אלה שאני הושפעתי מהם לפני שלושים-ארבעים שנה: לד זפלין, דיפ פרפל, דיוויד גילמור, גאנז אנד רוזס. אלה הקלאסיקות של פעם, וזה גם מה שילדים של היום רוצים לנגן".
מה לאחל לך?
"כולם רוצים בריאות, אבל אני רוצה להמשיך לנגן; זו הבריאות שלי".
