אמנית קונספטואלית ומיצב אמריקאית, ילידת 1950, ידועה בעיקר בזכות הקרנות של מילים, רעיונות וטקסטים על מבנים, חללים ציבוריים, הרים, נהרות ומגדלים.
מאז שנות ה-70 משלבת הולצר את ה"שפה" ביצירותיה כחלק מהפרקטיקה המושגית הייחודית שלה, שאותה היא מציגה על שלטי חוצות, אבנים, ספסלים בפארק, חולצות, פוסטרים, בניינים, ובתצוגות אלקטרוניות על שלטיLED מוארים. בזמן ההקרנה, הטקסט שלה מופיע תמיד באותיות גדולות ובתנועה, בגלילה כמו כתוביות בסוף הסרט, דבר שמקנה לעבודה דינמיות ותנועה.
הולצר שייכת לדור האמניות הפמיניסטיות, וכמה מיצירותיה דנות בנושאים של אלימות נגד נשים, זכויות אדם, דיכוי, מיניות, כוח, מלחמה ומוות. הטקסטים שלה, כמו "הגֵן עלי ממה שאני רוצה" או "ניצול לרעה של כוח לא בא בהפתעה", עשויים להיות עוצמתיים, ובדרך כלל הם מעוררים מתח ותגובה חזקה בקרב הצופים, בין אם אלה נתקלים בהם ברחוב או בגלריה.
"רציתי הרבה בו-זמנית, להציג אמנות בחוץ לציבור, להיות ציירת של יצירות מסתוריות אך מסודרות, להיות מפורשת אך לא דידקטית, לשנות מרחבים, לבלבל ולעצבן אנשים, להציע יופי, להצחיק, ולעולם לא לשקר". כך מתארת הולצר את מטרותיה האמנותיות.
בשנת 1990 היתה הולצר לאישה האמריקאית החיה הראשונה שייצגה את ארצות הברית בביאנלה בוונציה, שם זכתה בפרס "אריה הזהב" לאמנית הטובה ביותר. היא הציגה את עבודותיה בערים ברחבי העולם, ובהן לונדון, ניו יורק, לוס אנג'לס, ציריך, בילבאו, הונג קונג וברלין, וב-2024 היתה לה תערוכת יחיד במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, שם הציגה עבודה איקונית – מיצב אלקטרוני של טקסטים על כל ששת המפלסים של המוזיאון, הבנויים כספירלה.
שורה תחתונה: טקסטים כביטוי אמנותי עוצמתי
