שתי דקות. זה הזמן הממוצע שלוקח לסייחים המהירים בעולם לסיים את מסלול המירוצים בעיר לואיוויל שבקנטקי, במהלך אחד המירוצים הוותיקים, הידועים והצבעוניים בענף מירוצי הסוסים העולמי, והמירוץ החשוב והפופולרי ביותר בארצות הברית – הדרבי של קנטקי.
לואיוויל היא עיר גדולה יחסית (כ-620 אלף תושבים), השוכנת בצפון קנטקי על גדות נהר אוהיו. העיר ידועה כמקום הולדתו של המתאגרף האגדי מוחמד עלי, ושדה התעופה הבינלאומי שלה נקרא על שמו. בלואיוויל גם ממוקמים המשרדים הראשים של KFC (Kentucky Fried Chicken), רשת המזון המהיר שהפכה את העוף המטוגן למכונת כסף, ופועלות בה חברות ענק נוספות כגון חברת הביטוח הוּמַנַה והקו האווירי של ענקית השילוח UPS, הפועלת בשדה התעופה מוחמד עלי.
אבל בכל שנה, בשבועיים האחרונים של חודש אפריל, לואיוויל עוברת לפאזה אחרת, כאשר אלפי תיירים מגיעים לעיר ומשתלבים בפסטיבל שלם שכולל מגוון אטרקציות כגון ירידים, מירוץ של בלונים פורחים, דוכנים מכל הסוגים ברחובות, בעיקר דוכני אוכל מקומי, ועוד. והכל שטוף בכמויות ענק של וויסקי ברבן של קנטקי, שזורם ללא הפסק בגרונות החוגגים. הוויסקי מוגש גם בצורת קוקטייל מקומי בשם מינט ג'ולפ (Mint Julep), שמכיל בעיקר ברבן עם תוספות נדיבות של סוכר, קרח וכמה עלי נענע, מה שמקנה לו טעם כללי של מעין "בָּרָד-ברבן". ביום של המירוץ, המינט ג'ולפ מוגש בהיפודרום בכוסות למזכרת שעליהן מופיעים שמות כל הזוכים הקודמים בדרבי. כדי לרכך מעט את האפקט של הברבן נהוג לאכול "בורגו", תבשיל מקומי שהוא תערובת סמיכה של בשר בקר, עוף, חזיר וירקות.
כל האירועים מתנקזים לשעות הצהריים של השבת הראשונה של חודש מאי, כאשר מתחם המירוצים צ'רצ'יל דאונס בלואיוויל, שבו נערך הדרבי, פותח את שעריו. אחד המאפיינים הייחודים של הדרבי הוא ה"אינפילד" (infield), המגרש הפנימי, אזור מתוחם לצופים בתוך המסלול עצמו. אלה שנכנסים למגרש הפנימי משלמים אמנם מחיר כניסה, אבל המטרה היא בעיקר לחוות את האווירה וללוות את המירוץ בהשתוללות כללית, כי הסיכויים שלהם לצפות במירוץ עצמו מתוך האינפילד קלושים ביותר. לעומת זאת, הם יוכלו לצפות היישר ב"שורת המיליונרים", היושבים במושבים היקרים ביותר ביציע המרכזי, שם ניתן למצוא את כל אלה המסוגלים לשלם עבור מושביהם, יחד עם אורחי כבוד ומגוון סלבריטאים ו"מקושרים" שמופיעים מדי שנה למירוץ – חלקם במטוסים פרטים. ב-2007 אורחת הכבוד היתה נציגת ארץ האם של מירוצי הסוסים, מלכת בריטניה דאז, אליזבת השנייה.
כל באי היציע המרכזי מגיעים במיטב מחלצותיהם, ובולטות במיוחד הנשים, עם שמלות מרשימות וכובעי ענק, שמתחרות על עיצוב הכובע ההזוי ביותר שמאתגר את כוח המשיכה. לאחר תקיעת החצוצרה, הסוסים ורוכביהם צועדים לאיטם מול היציעים המריעים. בהמשך, תזמורת המצעד של אוניברסיטת לואיוויל מנגנת את ההמנון הבלתי רשמי של מדינת קנטקי, "My Old Kentucky Home", שנכתב על ידי סטיב פוסטר ב-1852 בערך (השיר, אחד הראשונים שנכתבו נגד העבדות וצבר פופולריות בארצות הברית, נוגן בראשונה בדרבי של 1921 ומאז הפך למסורת).
לאחר מכן נשמעת הקריאה "Riders Up!" ("רוכבים, עלו לסוסים!"), הג'וקיס מובילים את הסוסים לתאי הזינוק, ולאחר כמה דקות נוספות של מתח וציפייה, מוזנק סוף כל סוף הדרבי של קנטקי: דלתיות הזינוק נפתחות באחת, עשרים סוסים פורצים החוצה בדהירה, והמתחם מתפוצץ בקריאות עידוד. לאחר כשתי דקות של עידוד בלתי פוסק, זעקות, צרחות, קריאות שמחה, קריאות שבר ועצבים שנמתחים עד הסוף המר – יש מנצח. סוס אחד, רוכבו, מאמנו, בעליו וכל מי שהימר עליו זועקים (או צוהלים) בשמחה, שמשתווה רק לזאת של מי שמצליח להגשים חלום של חיים שלמים. האחרים משחררים אנחת תסכול ומתחילים לחשוב על השנה הבאה.
על פי המסורת, לאחר סיום המירוץ הסוס המנצח עושה סיבוב ניצחון במסלול כשהוא מכוסה בשמיכה שעליה 554 ורדים אדומים. מנהג זה העניק כינוי נוסף לדרבי – "המירוץ אחר הוורדים".
עם כל כך הרבה מסורות מקומיות, לעתים קשה לזכור שבמהות מדובר במסורת בריטית שעברה אדפטציה אמריקאית טיפוסית.
הדרבי הראשון
מירוצי הסוסים החלו להפוך לעסק הענק שאנו מכירים היום רק במאה ה-18, כאשר הובאו לאנגליה כמה סוסי הרבעה ערביים וברבריים, הידועים בכוח הסבולת שלהם, במהירותם ובאופיים הסוער, וזיווגו אותם עם סוסות גבוהות ושריריות מהאי הבריטי. התוצאה היא הת'ורוברד, סוס בעל "דם חם", גבוה ושרירי יותר מהסוס הערבי, קליל וזריז יותר מהסוסים הבריטיים ומהיר יותר מכל סוס אחר בהיסטוריה למרחקים שבין מייל לשני מייל.
בשנים 1780-1776 נוסדו בבריטניה המירוצים הראשונים המיועדים אך ורק לסוסי ת'ורוברד, ובהם המירוץ שהכניס לתחום את המונח "דרבי", והוא "הדרבי של אפסום" (Epsom Derby). ב-1780 הלורד ה-12 של דרבי, פוליטיקאי אנגלי ובעלים של סוסי מירוץ, החליט לקיים מירוץ של מייל וחצי (2,420 מטר), נושא פרסים, במסלול הסמוך לעיירה אפסום, כעשרים ק"מ דרומית ללונדון, והזמין לאירוע, בין היתר, את הברון מסאפוק, גם הוא אציל, פוליטיקאי ובעלים של סוסים. היתה התלבטות האם לכנות את התחרות על שם המארח, הלורד דרבי, או על שם אורח הכבוד, הברון. הדילמה נפתרה בהטלת מטבע, והלורד דרבי זכה שהתחרות תיקרא "Derby Stakes", שם ששוּנה אחר כך ל"דרבי של אפסום", ובקיצור – "הדרבי". חובבי הטריוויה זוכרים בוודאי שבמירוץ הראשון ניצח דווקא הסוס של הברון…
מאז המירוץ הראשון, הדרבי של אפסום מתקיים בכל שנה והפך לאירוע החשוב ביותר באנגליה בענף. בשנת 1872 ביקר בדרבי של אפסום קולונל בדימוס אמריקאי מקנטקי, בשם מריוות'ר לואיס קלארק, נצר למייסדי לואיוויל. האיש התרשם מהאירוע, מההתנהלות ומהאווירה והחליט לייסד מירוץ דומה באזור מגוריו. במסע חזרה עצר בפריז וצפה שם במירוץ בעל מאפיינים דומים, "הגרנד פרי דה פריז", והתרשם משיטת ההימורים באמצעות מכונות.
סוסי הת'ורוברד הראשונים הובאו לארצות הברית כבר בתחילת המאה ה-19, לצורכי פיתוח הגזע, כך שבזמנו של קלארק כבר היו בנמצא מספיק סייחים מתאימים. קלארק פנה לקרובי משפחה אמידים, האחים ג'ון והנרי צ'רצ'יל (אין קשר לצ'רצ'יל הבריטי), והם תרמו את הסכום הנדרש לרכישת שטח בלואיוויל ולבניית המסלול והטריבונה הראשית, ולכבודם המתחם קיבל את השם שנותר עד היום – צ'רצ'יל דאונס. במאי 1875, מול 10,000 צופים נלהבים, יצא לדרך הדרבי הראשון של קנטקי. סייח בשם "אריסטיד", שעליו רכב הג'וקי אוליבר לואיס, הוא הזוכה הראשון בדרבי. המאמן של אריסטיד היה אנסל וויליאמסון, אשר הפך בהמשך לאחד המאמנים האגדיים בארצות הברית.
קלארק ניסה שהכל יהיה בדיוק כמו באנגליה, החל מאימוץ השם "דרבי" וכן יתר המרכיבים העיקריים: מירוץ לסייחים בני שלוש מגזע ת'ורוברד, מסלול באורך מייל וחצי, ומבנה מסלול שתאם אחד לאחד את המסלול באפסום, כולל הפניות החדות, אולם בהבדל משמעותי אחד: סוג המשטח. בקנטקי העדיפו משטח חול, לעומת משטחי הדשא האנגליים, מה שהוביל בהמשך לחלוקה הברורה בענף מירוצי הסוסים בין אירופה, המעדיפה בעיקר מירוצים על מסלולי דשא, לבין שאר העולם, המעדיף מסלולי חול. יש סוסים המתמחים במשטח אחד בלבד, כמו שחקני טניס.
הדרבי זכה להצלחה ולפופולריות רבה כבר מתחילתו, אולם בהמשך נוצר סכסוך עם רוכבים ועם בעלי סוסים בנוגע להימורים, סכסוך שהכניס את האירוע לקשיים כלכליים. קלארק יצא מהתמונה, והעסק קרטע פחות או יותר עד שנת 1902, כאשר סינדיקט מלואיוויל, בראשות קולונל מאט ווין, רכש את המתקן ואת הזכויות על האירוע. בהנהגתו של ווין, הדרבי של קנטקי הפך למירוץ הסוסים המוביל לסייחי ת'ורוברד בצפון אמריקה. הסינדיקט של ווין הנהיג שינוי משמעותי במבנה המירוץ – קיצר את המסלול למייל ורבע (שני קילומטרים), מה שקיצר גם את זמן המירוץ לשתי דקות בממוצע והוביל למיתוגו בתור "שתי הדקות המרגשות (והמהירות) ביותר בספורט".
הגביע המשולש
שבועיים לאחר הדרבי של קנטקי מתקיים בעיר בלטימור, מדינת מרילנד, ה"פריקנס סטייקס" (Preakness Stakes), מירוץ לסייחים למרחק 13⁄16 מייל (כ-1.9 ק"מ), ושלושה שבועות לאחר מכן מתקיים באלמונט, מדינת ניו יורק, ה"בלמונט סטייקס" (Belmont Stakes), מירוץ למרחק מייל וחצי. שני מירוצים אלה, כמו גם הדרבי של קנטקי, הם המירוצים החשובים ביותר בארצות הברית, ובדרך כלל גם אלה שמחלקים את הפרסים הגבוהים ביותר. שלושתם יחד מרכיבים את "הגביע המשולש", וזכייה בשלושתם ברצף היא הישג שכל מאמן של סוסים אלופים שואף – ובעיקר חולם – להגיע אליו.
13 סוסים זכו בגביע המשולש. הראשון היה "סר ברטון" בשנת 1919, והאחרון, נכון לעכשיו, היה "ג'סטיפיי" בשנת 2018. אבל הידוע מכולם הוא הזוכה התשיעי, "סקרטריאט" (Secretariat), אשר לא רק זכה ב-1973 בגביע המשולש, אלא הצליח לקבוע שיא מסלול בכל אחד משלושת המירוצים – שיאים שטרם נשברו. בקנטקי הוא עצר את השעונים על דקה, 59 שניות ו-2/5 עשיריות השנייה. סקרטריאט מת ב-1989, והניתוח שלאחר המוות גילה שהיה לו לב גדול במיוחד. הלב לא נשקל אמנם, אבל בהשוואה ללבבות של סוסי מירוץ אחרים, מעריכים שלבו שקל כעשרה ק"ג, פי שניים וחצי מזה של סוס ממוצע (3.9 ק"ג). אלוף ענק עם לב ענק.
שעתו היפה של השייח'
בבוקר ה-3 במאי 2025 ירד גשם בלואיוויל והמסלול החולי הפך לבוצי. תנאים אלה בישרו מראש שהמירוץ לא יהיה אחד המהירים, אבל הבטיחו קרב צמוד, שאכן התקיים במציאות. המועמד המוביל לניצחון היה "ג'ורנליזם" (Journalism), סייח שנולד וגדל בקנטקי וזכה קודם לכן בדרבי של סנטה אניטה, שנערך בתחילת אפריל בקליפורניה. מאחוריו הגיחו מועמדים נוספים, ובהם "סוברנטי" (Sovereignty), סייח שאמנם נולד וגדל בארצות הברית, אבל שייך ל-Godolphin Racing, האורווה הפרטית של השייח' מוחמד בן ראשד אל-מכּתום, האמיר של דובאי.
לאחר הזינוק, ג'ורנליזם התמקם מיד במרכז הדבוקה, אבל הזינוק של סוברנטי לא היה מוצלח, ובתחילת המירוץ היה במקום ה-17 מתוך עשרים מתחרים. ברבע האחרון של המירוץ ג'ורנליזם החליט לפרוץ קדימה, אבל אז הג'וקי של סוברנטי, ג'וניור אלבראדו, שכנע את הסייח לפתוח מבערים. סוברנטי החל לעבור סוס אחר סוס, ובכניסה לישורת האחרונה היה כבר במקום השני, בעקבות ג'ורנליזם שהוביל. שני הסוסים נאבקו ראש בראש עד השניות האחרונות, אבל ברגע האחרון ג'ורנליזם נחלש וסוברנטי פרץ קדימה וניצח במרחק של סוס וחצי ובזמן של 2:02:31 דקות. כאמור, על מסלול בוצי. זה היה הניצחון הראשון בדרבי עבור קבוצת גודולפין, אחרי 12 ניסיונות קודמים שלא צלחו.
משפחת אל-מכתום, ששולטת בדובאי מאז 1833, היא היוזמת והבעלים של "גביע דובאי", הנערך בנסיכות מאז 1996 ונכון להיום הוא המירוץ העשיר בעולם, עם פרסים בסך 12 מיליון דולר, מהם 7.2 מיליון למנצח. הדרבי של קנטקטי חילק השנה חמישה מיליון דולר, מהם 3.1 מיליון למנצח, מה שממקם אותו במקום טוב באמצע בין המירוצים החשובים בעולם, ובהם גביע מלבורן של אוסטרליה (8.4 מיליון דולר), גביע יפן (8.3 מיליון דולר), מירוץ שער הניצחון של פריז (5.5 מיליון דולר), והדרבי של אפסום (2.13 מיליון דולר).
למידע נוסף על Introducing the 2025 Kentucky Derby contenders | News | Kentucky Derby
