דַרכֵי נֹעם
את נעם חורב מכירים כמעט כולם. הכתיבה שלו חדרה למיינסטרים וללב הקונצנזוס, ומבלי להתכוון הוא הפך למשורר של הישראליוּת. כשאני שואלת אותו מתי התחיל לכתוב, הוא מפתיע: "את השיר הראשון כתבתי בגיל 12. זו היתה מטלה של מורה, וכך גיליתי את עולם המילים. התחלתי לקנות ספרי שירה ולקרוא משוררים ופזמונאים". חורב, שגדל בעפולה, מודה שהיה חריג בנוף וכי החיבור לשירה ולכתיבה היה חזק ממנו, ובדיעבד הבין שזה מפלט בשבילו לביטוי עצמי ולפורקן.
עדיין מרגש אותך לשחק במילים?
"אין ריגוש גדול מזה. ביום שאני מרוצה מכתיבה אני מסטול מאושֶר ומסתובב בעננים. חשוב לי לא לאבד את התשוקה הגולמית, זה הדלק והמהות. בעידן הדיגיטלי יש המון הסחות דעת, וקל וחשוב לשמר את ההתלהבות ואת המקום היָלדי. אני רואה את זה דרך דרור, הבת שלי, איך בשבילה הכל חדש ומרגש ופלאי. כשמתבגרים הופכים לציניקנים קטני אמונה, ואצלי בהקשר לכתיבה ויצירה אני חוזר להיות ילד, זה מגרש המשחקים שלי".
ידעת שזה העתיד או ניסית לרכוש מקצוע?
"שאלה ממש טובה, כי הסביבה שלי דאגה להבהיר לי שזה לא מקצוע. גדלתי בבית חם ותומך, אבל חשבו שזה ג'וק שיעבור ושבשלב כלשהו אלמד ואתקדם כמו כולם ויהיה סבבה, ולא התייחסו ברצינות. כשעברתי לתל-אביב באתי עם רעל בעיניים. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת או תוכנית חלופית. לא לקחתי בחשבון שזה עלול לא לקרות, וגם לא דמיינתי שאגיע לממדים כאלה ואתפרנס מכתיבה כמעט עשרים שנה. הייתי צעיר, רציתי להגיד מה שיש לי, לספר את הסיפור שלי, והתרכזתי בדבר עצמו. לא דאגתי לכסף, וידעתי שהעניינים יסתדרו. אני זוכר שאימא שלי, עד שלב מאוחר, לא הבינה מה הילד שלה יעשה כשיגדל. ואז, כששיר שלי נבחר לייצג את ישראל באירוויזיון 2010, עם הראל סקעת, נפל לה האסימון שאני לא מחרטט, אלא עושה קריירה ומדבר במסיבות עיתונאים על השיר ושזה משהו רציני".
שם פרצת?
"כן, ולמרות שזו היתה תחילת הדרך, זה קרה בכל הכוח והתחיל כדור שלג בתעשיית המוזיקה, כי כמעט כל שיר שני ברדיו היה שלי".
כמו המשפט האגדי: התחלת הכי חזק ואז הגברת?
"אפשר להגיד שכן. זה התחיל גבוה, באירוויזיון, בבמה גדולה ומכובדת, וגדל והתרחב לספרים, הופעות ועוד".
מה מקור ההשראה?
"יש נטייה לחשוב שאמנים יושבים ומחכים להשראה, אבל כשזה מקצוע יודעים על איזה כפתורים ללחוץ כדי לזמן אותה, לגרות את החושים ולהתחיל לייצר גִצים שבסוף יהפכו למדורה. אני מסתכל על החיים, על בני אדם, מדבר ונפגש עם הרבה אנשים, ותמיד מעמדת המתבונן ובמודע, ומחפש רעיון, תובנה, את המשפט הבא. השירים שלי לא עוסקים ברומו של עולם, באולימפוס, אלא בנושאים פשוטים שקל לאנשים להתחבר אליהם, כי זה מדבר את היום-יום הפשוט, את שפת הלב. אני כותב את החיים שלי כמו יומן אישי שאני או הקרובים שלי חווים, וככל שזה יותר קטן ואישי אלה המקומות שמרתקים אותי".
מה מעצים את אנרגיית הכתיבה?
"כל מצב רוח קיצוני טוב לי. אני איש של מצבי קיצון, של הכל או כלום. כשאני בשממה רגשית והכל סבבה אני מתחיל להתחרפן. קשה לי רגשית להיות באמצע, כי אז אני נוטה להשתעמם מהר".
זקוק לאקשן?
"מדויק. אני הרפתקן, מעדיף לצבור חוויות, הרפתקאות, טיולים, מוזיקה ומפגשים, וזה הלחם והחמאה של החיים שלי. לא תמצאי אצלי בבית מותגים שעולים הון ושטויות כאלה, הם לא מעניינים אותי. כשפגשתי את חיים (בן הזוג חיים יניב – א"ג) לפני 11 שנה, מצאתי שותף מלא להשקפת העולם הזאת, וכמה שהוא שונה ממני – שנינו מאמינים בחוויות, בזיכרונות ובחשיפה לעולם על פני חומר. כילד ידעתי שיש עוד צבעים וחוויות וסגנונות חיים מחוץ לעפולה שרציתי להתבונן בהם, ועד היום אני כזה".
הכתיבה היא חבל הצלה
מי שקרקעה את בני הזוג היא הבת שנולדה בהליך פונדקאות ארוך ומסורבל לפני כשנה וחצי, וחורב מאוהב: "נפלתי אחת-אחת לכל הקלישאות ההוריות שלא דמיינתי. זו היתה תקופה מטלטלת במדינה וחיים היה במילואים, ולפני כמה חודשים איבדתי את אבא שלי והקרקע נשמטה, אבל דרור הביאה מהכל: אהבה, אור, פחד, לחץ, חרדה, וגם אֵבל על החיים הקודמים שמהם נפרדנו, עם החוויות והספונטניות. לקח זמן להתרגל למציאות החדשה ולאתחל את המערכת. היתה לנו חלוקת תפקידים, והילדה טרפה את הקלפים".
חורב משתף שהוא הרוח, צוות הווי, בידור, צחוקים ושיגועים, וחיים הוא הרציני והמשימתי, ההורה הקלאסי שלא נוטה להשתטות. אבל ההשפעה הגדולה נבעה מהמציאות: "דרור נולדה אל המלחמה, וזה מה שהגביר את הווליום של הכל. אלה היו שנתיים מטלטלות, אבל מדובר בפלא, ואני לא יכול לחשוב על חוויה יותר משמעותית ומטורפת ומפחידה. הורות היא המתקן הכי מטורף בלונה פארק של החיים, זה לא דומה לכלום ואי אפשר להתכונן לזה. עכשיו היא הופכת לבן אדם עצמאי, מדברת ורואים את קווי האופי שלה, וזה תהליך מדהים ומרגש".
התקופה הזאת השפיעה גם על הכתיבה?
"כשחיים הוקפץ למילואים ב-7 באוקטובר נשארתי לבד ובהלם, ואני זוכר שהייתי חייב משהו לברוח אליו, להיות עסוק, אחרת אשתגע. התחלתי לתעד באובססיה את התקופה, ללכוד את הרוח שלה כמו תיעוד ארכיוני, שהתפרסם בהמשך בספר 'חוטים שקופים'. זה תיעוד כרונולוגי של כל דבר משמעותי שקרה במדינה, ברמה הרגשית. הצלחתי לתאר את המסך המפוצל, המעברים הקיצוניים והנדנדה, מתוך תחושת אחריות לבחון את הלך הרוח ולדייק אותו למילים. הייתי מחובר והגעתי לכל מקום: לכיכר החטופים, לפצועים, למפונים, להופעות מול אלמנות. ממש עבדתי כל הזמן בעמדת המתבונן על המתרחש וזה משתקף בכתיבה, כי כשאני קורא בספר מתקבל זום אאוט כמו ממעוף ציפור, עם טיים ליין שמסביר מה עברנו".
והכתיבה הצילה אותך?
"מאז ומתמיד זה חבל הצלה. אני חייב להיות בתנועה פיזית, מחשבתית ורגשית, ועמידה במקום מחרפנת אותי. אז הייתי עסוק ותמיד בעשייה והיתה בזה גם פריחה. כשמחוברים למציאות ופוגשים את האנשים, מפסיקים להיות ציניים. רואים את התעצומות ומודעים למה שאזרחים עברו ועדיין עוברים, ואת האופטימיות ואיך הם קמים כל בוקר ומתפקדים. זה מעורר השראה ונותן פרופורציות להבין את נפש האדם שבוחרת להמשיך".
כשאני מבקשת ממנו לספר אנקדוטה משמעותית, הוא מספר על שיחת טלפון שקיבל מענת, אִמה של מאי נעים ז"ל שנרצחה בפסטיבל הנובה. "היא סיפרה לי שמאי היתה מחוברת לשירים שלי ושהם חרטו שורה משיר על המצבה, ושאלה אם אסכים להקריא אותו בטקס גילוי המצבה. מיד אמרתי 'ברור'. הגעתי לטקס המרגש וקראתי את השיר 'בהלוויה שלי', ובשלב מסוים הרגשתי שהטלפון רוטט בכיס כל הזמן ודאגתי שאולי חיים בן זוגי, שהוא קצין תותחנים במילואים, מנסה להשיג אותי. כשסיימתי להקריא את השיר ראיתי הודעה מהפונדקאית שלנו בארצות הברית, על כך שהיא בהריון. זה היה רגע מטורף – מצד אחד, אני עומד בבית עלמין, מקום של מוות, ומצד שני מקבל הודעה על התחלה של חיים חדשים. והבנתי עד כמה המעגלים במדינה הזאת צפופים, והכל קשור בהכל, חיים ומוות. רגע קודם בכיתי דמעות אובדן וכאב, והן התחלפו בשנייה בדמעות תקווה והתחדשות. וזה סימבולי לחיים שלנו בשנתיים וחצי האחרונות, כמו מסך מפוצל ומעברים חדים".
בהלוויה שלי / תנצלו את היום שניתן עד הסוף / תצאו לטיול, תרדו אל החוף / תתחבקו כמו דובים, תגידו שטויות / תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות.
כמו יומן אישי
חורב (42) נמצא שנים בלב הקונצנזוס, השירים שלו מולחנים ומושמעים על במות בארץ ובעולם והוא זוכה להערכה ולאהדה חוצות מגזרים ודעות. השנה הוא אף יעמוד לראשונה על במת טקס המשואות ביום העצמאות, יקריא טקסט מספרו האחרון בליווי אלמנטים מוזיקליים ובימתיים. שיא נוסף בקריירה. אבל כשאני שואלת מה נחשב בעיניו לשיא, הוא חוזר בזמן ומספר: "לפני כחמש שנים, אחרי הצטברות של חומרים החלטתי לקבץ אותם לספר, אבל כולם טרקו לי את הדלת בטענה שזה לא מסחרי ולא מספיק טוב, מה שהפיל את רוחי. אז החלטנו להוציא אותו לבד, שברנו חסכונות והיינו בטוחים שנמכור 400 עותקים גג, כי מי קונה ספרי שירה? בסוף הגענו לכרבע מיליון עותקים, וזה הישג מדהים. מאז יצא גם 'שמש בצנצנת' ולאחרונה 'חוטים שקופים'. זה לא מובן מאליו שאנשים יקנו בכספם ספר שירים כששוק הספרים מנומנם וספרי שירה זה זן נכחד, אבל זה עשה רעידת אדמה. בלי הוצאה לאור, יועצים או גב כלכלי, רק חזון או גחמה אישית, וזה מדהים. כי מי האמין שזה יגיע לאן שהגיע".
אולי כי אתה הקול הישראלי היום?
"מה שמדהים הוא שיש בי מקום שתמיד בודק את עצמי, לא בטוח, מפקפק ומטיל ספק, ואני לא יודע אם אי פעם אוכל לעמוד מול מראה ולהגיד 'עשית זאת'. אני רוצה להיות עם רגליים על הקרקע, לרכז את מרב הכוחות ביצירה, וזה מה שמשאיר אותי פורה. בסוף מעניין אותי שמחר יֵצא לי שיר או ספר יותר טוב, ובזה אני משקיע. הגדרות לא חסרות, וגם ביקורות ומחמאות, אבל בסוף אני שואל את עצמי: מה אני משאיר אחריי?
"יש הרבה רעשי רקע וקל להתבלבל, אבל זה לא העיקר. אני דובר את השפה הישראלית כי אני מחובר לרחוב הישראלי, לאנשים ולהלך הרוח, ומשתדל שהכתיבה תהיה אישית. הרעיון בספרים שהם כמו יומן אישי שאפשר להציץ בו. היצירה שלי מדברת לקולקטיב, זה לא טקסט כללי, יש בה קול אישי, ודרכה אפשר להכיר את החיים שלי, את ההורים, את בן זוגי ואת הילדה. אני ישראלי שגר בארץ ומתמודד עם קונפליקטים ותגובות על שני גברים שמגדלים ילדה, והכל בצורה הכי חשופה וכנה שאני יודע. כתיבה אישית יכולה לגעת בהמון אנשים שלפעמים מוצאים את עצמם שם, וגם אומרים לי שהם מרגישים בול כמו בשיר. לכן אם יבקשו ממני לכתוב משהו ספציפי ליום הזיכרון, אני אחטט בחיים שלי ובסך החוויות ואיפה זה פוגש אותי ומה יש לי להגיד על הדבר הזה מהזווית האישית".
פיתחת סגנון ייחודי?
"בגלל שהתחלתי בפזמונאות בשפה פשוטה ויומיומית, המפגש עם השירה גרר יצור כלאיים חדש. כילד, השירה הרגישה לי מרוחקת, אליטיסטית ולא מובנת, וחשבתי שהייתי מקליל אותה לגובה העיניים, מפשט ומבאר אותה".
לפני כשבע שנים יצר חורב גם מופע יוצא דופן, המספר כיצד התחיל, סיפורים מאחורי השירים ועוד. "התחלתי בחוגי בית קטנים וזיהינו צמא ועניין שהלך וגדל. חרשנו את הארץ והופעתי בבתים ובאולמות גדולים יותר מ-1,200 פעם, שזה מטורף. ואז מיצינו, והמדינה ואני השתנינו וכל כך הרבה קרה כאן. וכשחסרה לי ההתרגשות של מופע לייב והיו דברים חדשים, רציתי שיופיעו על הבמה זמרים ואמנים וייתנו פרשנות חדשה לשירים שכתבתי, יחד עם הסיפורים שלי ששזורים בהתאמה, ויצרתי את המופע 'נעם חורב LIVE'. זה מופע חדש שאין כמוהו, מרגש, יפה ומספר אותי בדיוק. עבדנו קשה והתגובות היו מדהימות, אבל הופענו מעט בגלל המלחמה. כשנוכל נמשיך, כי יהיה צורך בביחד, באופטימיות, בתקווה ובישראליות לעומת הטרלול שבחוץ, ויש עוד כמה פרויקטים גדולים בקנה".
כמו כולם, חורב חוֹוה תקופה מאתגרת עם בן זוג במילואים וילדה קטנה 24/7. "יש רגעים שאני תולש שערות, ורגעים בעננים. התקופה משוגעת וקשה, ומה שאפשר לעשות זה טוב לעצמנו ולאחרים. אני מקווה שתגיע תקופה של תקומה ושפיות, גם לילדה שלי, שלא יודעת מה זה לחיות בלי מלחמה. לפני שלושים שנה רצתי לממ"ד במלחמת המפרץ, והיום היא מעירה אותי באזעקות, וזה עצוב. כי כלום לא השתנה, אנחנו לכודים בלוּפ ואין אופק. אני רוצה לחזור לחיים שלנו, אני אוהב את המקום, את המשפחה והשורשים והשפה שלי, ואני ישראלי בכל מובן המילה ולא הייתי מגדל את דרור בשום מקום אחר בעולם. וגם אם מורכב ואני כועס, ככה זה כשאוהבים, זה עמוק ומשמעותי ואף פעם לא פשוט".
לראיונות מעוררי השראה נוספים ראיונות מעוררי השראה – סיגאר – מגזין החיים הטובים
