רחש קל עבר בין הצופים שהתגודדו ביציאה מחניון הילטון בתל-אביב. גרגור מנוע עתיק הדהד מתוך מנהרת הבטון, מלווה בצפירה מחוספסת של צופר מכני. אל אור השמש הגיחה הבנטלי 3 ליטר 1922 של סטיב קולינס מבריטניה, כאילו יצאה מסרט על תקופת בין המלחמות. סרבלי הנהיגה וכובעי העור של סטיב ושותפו נראו מקצועיים, אבל דובון צעצוע שהיה קשור למכסה המנוע קרץ לנו בחיוך, הממחיש כי גם מי שנוהג ברכב שעולה 2.4 מיליון אירו יודע לצחוק על עצמו.
ראלי הולילנד 1000 הוא מסע מטרה לא תחרותי, הנערך בישראל זו הפעם השנייה. בראלי, שהתקיים הפעם בחודש מרץ השנה, משתתפות מכוניות אספנות בנות יותר מחמישים שנה, במסלול שאורכו 1,000 מייל (1,600 ק"מ). המסלול הִדרים מתל-אביב לאילת, משם צפונה לרמת הגולן, ובחזרה מעט דרומה עד קו הסיום בקיסריה. המכוניות שהשתתפו היו מהטובות שיש בקטגוריה. מדגם מרתק של דגמי יוקרה ממחצית ותחילת המאה שעברה. ערכן הכולל הוערך ביותר ממאה מיליון דולר.
אבל לא הערך הכספי משך אותנו אל קו הזינוק בתל-אביב, אלא הרצון לחוש מקרוב את שכיות החמדה המכניות האלה. עוד לא התפוגגה עננת הבנזין של הבנטלי, ומהמנהרה יצאו שתי אלפא רומיאו מדהימות – 1750 טורינג משנת 1933 ואִתה 2300GTC קבריולה רומנטית ועוצרת נשימה. כל אחת מהמכוניות היתה אייקון מוטורי ועיצובי, והשיירה לא נגמרה – שדרה מסחררת של מרצדסים, אסטון מרטין, מוסטנג וקורבט, מורגן ואוסְקה נדירות, יגוארים, ב.מ.וו… את השיירה סגרה סָברַה מקסימה שיוצרה במפעלי אוטוקארס בחיפה לפני 54 שנים, והנה היא חוזרת אלינו בקול צקצוק שסתומים. "תראה", קרא לעברי אלכס פדואה, אחד ממעצבי המכוניות הבודדים בישראל, "יש לי עור ברווז, אני לא מסוגל לעכל את כל היופי הזה".
ואכן, עבור מי שאוהב ומוקיר מוטוריקה ועיצוב, שיירת ראלי הולילנד 1000 היתה מרהיבה ממש. בימים כתיקונם מספיקה מכונית אחת כזאת כדי לסובב ראשים ולגרום לאנשים לשלוף סמארטפונים. ריכוז של 80 מכוניות מופלאות כל כך נדיר מאוד גם באירופה, לא כל שכן בארצנו שחונת התרבות המוטורית. "מה שמדהים במכוניות האלה", המשיך אלכס, "זה שהן לא רק יצירות אמנות מפוסלות ומגולפות באופן מושלם; הן גם מכונות פונקציונליות, המבצעות את המטלה שלשמה נוצרו לפני חמישים או תשעים שנה".
הנוסטלגיה והרגולציה
לכל אחד מאתנו צרובה בזיכרון מכונית שאליה נכסף בהיותו ילד או בחור, מכונית שכיכבה בסרט חלומותיו… השאלה הנשאלת היא, מדוע המכוניות האלה מעוררות בנו כל כך הרבה אמוציות? הן מדברות לאנשי העולם הגדול ולנהגי משאיות על הכביש, לחיילים ו(בעיקר) לפנסיונרים. לאורך 1,600 הקילומטרים, לא היה אחד שלא חייך למראה השיירה.
האמת היא, שלא כל המכוניות ההיסטוריות היו יפות כל כך. גם בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה יוצרו מכוניות בינוניות ומשעממות, אבל אף אחת מהן לא זכתה לעדנה כמו אלה שהגיעו לראלי הולילנד. מתוך המסה הגדולה של מכוניות בינוניות, זכו לחיי נצח רק אלה המשלבות עיצוב יוצא דופן, מוטוריקה מעניינת או מורשת מירוצים מהוללת – ולעתים קרובות, כל הגורמים גם יחד.
בימינו, רוב המכוניות העולות על הכביש דומות זו לזו; כל המעצבים והמהנדסים חייבים להתחשב באותן מגבלות רגולטוריות של עיצוב, בטיחות פסיבית, הגנה על הולכי רגל, חיסכון בדלק, שמירת הסביבה ופלטפורמות אוניברסליות. יש לשער שבעוד חמישים שנה ישרדו מתוך עדרי המכוניות של היום רק דגמי השפיץ של מרצדס, ב.מ.וו או אאודי, קומץ פרארי ועוד כמה מכוניות נדירות; אני לא מקנא במכונאי שיצטרך בעוד חמישים שנה להחליף חיישן אלקטרוני במכונית מודל 2018…
בימים ההם היה כל מעצב חופשי לעצב את המכוניות כאוות נפשו. גבוהות, נמוכות, צרות, רחבות… מי שרצה למתוח קימור מיוחד בין כנפי המכונית היה מוסיף 20 ס"מ לאורך המרכב, למה לא? אפשר לומר שכל אחת מהמכוניות שהגיעו לישראל להשתתף בראלי היא יצירת מופת – חלקן ספורטיביות מושחזות, אחרות לימוזינות מהודרות, יש קטנות ויש גדולות. הגורם המשותף לכולן הוא שהן מעוררות בנו ערגה ונוסטלגיה, אפילו אם אנחנו לא חובבי רכב מושבעים.
מנועים לוהטים
קל להיתפס לעיצובן ולשימורן המושלמים של מכוניות האספנות, אבל זה לא הכל; מתחת לקליפתן מסתתרת מכניקה מעודנת, מהפכנית לפעמים לתקופתה. בעלי מכוניות האספנות אינם מכניסים בהן שיפורים מודרניים; לא תמצאו כאן אלקטרוניקה, בלמים והיגוי מוגברים, מערכות בטיחות או פינוקי מזגן. יש כאן רק את מה שיצא מבית החרושת, לפני עשרות שנים. למשל, הבנטלי 1922 של סטיב קולינס היא חיית מסלול שהתחרתה במרוץ הסיבולת של לה-מאן, וניצחה ב-1924 את מכוניות המירוץ של בוגאטי. במנועה פעמו ארבע בוכנות בעלות ארבעה שסתומים ושני מצתים כל אחת, וגל זיזים עליון. בימים ההם היתה זו טכנולוגיה דמיונית, שהוציאה מהמנוע 70 כוחות סוס, עד מהירות מרבית של 130 קמ"ש (160 קמ"ש בדגם סופר ספורט המשופר); ברכב המקורי היו רק בלמים אחוריים.
לנוכח מחיריהן ונדירותן של מכוניות אלה, אפשר לחשוב שבעליהן ישמרו עליהן כעל בבת עיניהם. הם אמנם מטפלים בהן בצורה קפדנית ביותר, מתחזקים אותן על פי ספר הרכב המקורי, ואינם חוסכים דבר. יש בעולם בעלי מכוניות קלאסיות, שכאן נעצרת דרכם: לאחר שהמכונית הגיעה למצב מושלם היא נשארת במרתף חשוך, ומגיחה מדי פעם למפגשים אלגנטיים. אנשים אלה אוהבים רק לראות ולהראות את המכוניות, ולעתים הם ממתינים שערכן יוכפל או ישולש. אבל לא כזה הוא המצב אצל משתתפי ראלי הולילנד 1000 – אלה הם אספנים שרוצים להשתמש במכוניות שלהם בדיוק באותו אופן שאליו הן נועדו – על הכביש, בנהיגה מהירה וספורטיבית. מארגני המסע לא חסכו מהם כבישים מאתגרים כמו ערד-סדום, מבוא חמה ואחרים, ואף העלו אותם על מסלול המירוצים החדש בשדה תימן שליד באר-שבע.
שם נתנו המשתתפים דרור לאנרגיות הכבושות בהם, השחיזו צמיגים ונתנו לאגזוזים לרעום. היתה זו סצנה הזויה, לראות את פליטי ההיסטוריה נותנים בגז, כאילו אין מחר. כמה מהנהגים טסו גם, בכבישים מסוימים, במהירויות של 150 קמ"ש ואף יותר, בהסכמה סמויה של אופנועני המשטרה שליוו את השיירה. ימות המשיח…
להתחבר אל הרוח
רבות מהמכוניות היו בעלות גג נפתח, ובעליהן השאירו את הגגות מקופלים, למרות שלנהוג רכב פתוח ב-36 מעלות צלזיוס – בערבה או באזור ים המלח, למשל – זו לא החוויה הכי נעימה בעולם. אבל מתברר שאנשים המשקיעים כל כך הרבה זמן וממון ברכישה ואחזקה של מכונית אותנטית עד הבורג האחרון, מחפשים גם את החוויה האותנטית ביותר ולפעמים, מה לעשות, היא כוללת גם התבשלות בשמש, בליעת ברחשים והתייבשות מזדמנת…
על פי חוקי ראלי הולילנד, הניווט התבצע בעזרת ספר דרך ישן וטוב – מכשירי ה-GPS לא הופעלו ואפליקציית waze נשארה כבויה. מסלול הראלי חצה את ישראל מרמת הגולן ועד אילת, ואת המקטע ממצפה רמון לערד עשיתי בתא הנוסעים הצפוף של אחת הפנטזיות הראשונות שלי – MG Twincam מודל 1959, קלאסיקה בריטית דו-מושבית. הבריטית המקסימה של פיליפ לואיס מלונדון אינה מהיקרות ביותר במסע, מחירה הנוכחי כ-60 אלף דולר. אבל היא בלעה את כבישי המדבר בקלילות מרשימה, כשהיא מעניקה לנו נוחות נסיעה מפתיעה לטובה. הגג הפתוח טיגן לנו את המוח, מה שלא מנע מאיתנו ליהנות מהמראה של מכסה המנוע הגדול הנפרש לפנים, מצלילם המכני של המנוע והמאייד הכפול, מניחוחות העור והבנזין המתערבבים זה בזה.
לאחר קטע הדרך ההוא הערכתי עוד יותר את הנהגים, בהם בני שבעים ויותר, הטוחנים את כבישי ישראל לאורך 1,600 ק"מ. לחלק מהם זה משתווה לקילומטרז' של כמה שנים רגילות, שמתבצע תוך שבוע מרוכז. כ-15 צוותים היו ישראלים, השאר הגיעו מכל קצות תבל – אמריקה ואירופה, ארגנטינה ובריטניה. הנוכחות הגדולה ביותר היתה של משתתפים אמריקאים. היצרן הנפוץ ביותר היה יגואר. החסות הראשית על האירוע היתה של אלפא רומיאו ישראל.
זהו, כאמור, מסע הולילנד השני הנערך בישראל, והשנה הוכפל מספר הצוותים, כאשר רשימת ההמתנה כללה עוד כמה עשרות צוותים, שלא הצליחו להירשם בזמן. הארגון היה מופתי, החוויה למשתתפים היתה אדירה, ובסופו של כל יום נהיגה מפרך התרגעו כולם בבתי המלון הטובים ביותר בישראל. על מידת התלהבותם של הצוותים הזרים מהביקור בארץ תעיד העובדה שהם התעקשו לטבול בים המלח ולהתמרח בבוץ – בצהרי היום, כשהטמפרטורה מגיעה ל-37 מעלות. אין ספק שהאנשים האלה מוכנים להשקיע כדי לקושש עוד חוויה. משיחות עם לא מעט מהמשתתפים, אפשר לקבוע בוודאות כי הם חזרו לארצותיהם כשגרירים נלהבים של ישראל, לאחר ביקור גדוש בחוויות ובמפגשים.
הורה ממטרה
מכוניות רבות התחממו במעלה הכביש מים המלח לירושלים ונזקקו לחילוץ ולטיפול. ה-MG גמרה את המסלול בגרירה, ותקלה מיוחדת במינה התרחשה בכפר נרדים בערד, בית חם לילדים ולנוער בסיכון: אל שביליו הצרים של הכפר נדחקו מכוניות השיירה, שכמה מהן שוות הרבה מעבר למיליון דולר. בעוד האורחים תורמים לכפר ביד נדיבה הופעלו לפתע ממטרות הדשא, וריססו במים את המכוניות פתוחות הגג – המרצדס Gull Wing, ה-OSCA והפורשה – שריפודי העור המשובחים ולוחות המהגוני שלהן נרטבו כהוגן. כמה בעלי יוזמה זינקו על הממטרות והגנו בגופם על האוצרות הממונעים הללו, עד שהאחראי על הגינון סגר את מערכת ההשקיה.
אירועי תרומה אחרים עברו בלא פגע; המשתתפים תרמו סכומים גדולים לבית השאנטי בנגב ולמטרות נוספות. באירוע הפתיחה של הראלי עיטרו המשתתפים בחתימותיהם פסל של מכונית קלאסית, והפסל נמכר במכירה פומבית תמורת עשרות אלפי דולרים, שנתרמו לסטודנטים בכרמיאל.
סוף המסע
"איזה אושר היה לראות את האירוע המוטורי הענק הזה חולף בכבישי ישראל", אמר לי שף חיים כהן, שהשתתף בראלי עם האלפא רומיאו ג'ולייטה 1964 שלו. "זו היתה הזדמנות להוכיח לקהל הישראלי ולמקבלי ההחלטות שתחביב וספורט מוטורי אינם עניין לחוליגנים, וכי הם יכולים להביא לישראל הרבה סיפוק וגאווה, הכנסות מתיירות וגם תרבות מוטורית, שאולי תשפיע על התנהגותנו בכבישים". הלוואי שלפחות חלק מדברי השף יבשיל לכדי מציאות חדשה.
השיירה המרגשת חזרה למחוזותיה, ואנחנו נשארנו עם חוויה גדולה ועם טעם של עוד. כאשר היא תחזור לכאן בפעם השלישית נהיה כולנו זקנים בכמה שנים, ורק המכוניות האלמותיות ימשיכו לפעום כביום היוולדן, כאילו הזמן עמד מלכת.
