אחת האמירות המפורסמות של הנשיא האמריקאי המנוח תאודור רוזוולט בהקשר של מדיניות חוץ היתה, "דבֵּר ברַכּוּת אבל שא מקל גדול" – אמירה שעד היום מנהיגים אוהבים לצטט בניהול משברים בינלאומיים. בישראל יש רבים הטוענים שהאמירה הזאת נזנחה על ידי האמריקאים בכל מה שקשור למדיניות ארצות הברית כלפי איראן. וושינגטון של השנה האחרונה מנהלת מערכת יחסים אמביוולנטית עם ישראל: מצד אחד, היא מחבקת – נאום ה-"Don't" של הנשיא ביידן שכוּוָן בין השאר לחיזבאללה ולאיראן, ומצד שני היא סוֹטֶרת, בדמות אמברגו נשק חלקי.
תתפלאו, אבל ליחסים המורכבים הללו יש תמונת מראה במרקם העדין שבין איראן לרוסיה. שתי המדינות הללו מנהלות בשנתיים האחרונות קשרים הדוקים, בייחוד בכל מה שקשור לסיוע צבאי. איראן מספקת לרוסיה מל"טים תוקפים וטילים בליסטיים לטווח קצר, ורוסיה, מצִדה, תומכת באיראן בכל פורום בינלאומי אפשרי. אלא שהאינטרסים הללו עומדים בלא מעט מבחנים.
לא מכבר צצה מתיחות בין טהרן למוסקבה סביב המלחמה שהוכרעה בקווקז בין אזרבייג'אן לארמניה. מארג היחסים באזור הזה סבוך מאוד. אחרי הניצחון המהיר של האזרים והכיבוש מחדש של מובלעת נגורנו-קרבאך, רוסיה נבחרה להיות ערֵבה להסכם השלום החדש, והיא זו שאמורה להכריע בסכסוכי גבול בין שתי המדינות. האזרים מבקשים בימים אלה לבנות מסדרון יבשתי בשטח שנכבש, מסדרון שיחבר אותם עם הפרובינציה האזרית נחצ'יבאן שעל גבול טורקיה. אלא שיצירת מסדרון כזה בשטח ארמני מנתקת נתיב תנועה חשוב של איראן לאירופה. רוסיה נוטה לצד האזרי, והאיראנים משתוללים, בלשון המעטה. המתיחות הזאת לא באה בינתיים לידי ביטוי בפגיעה ביחסים, אבל היא מרחפת כל העת מעל.
בנוסף, האיראנים מאוכזבים מאוד מהשתיקה הרוסית בכל הקשור לפעילות הישראלית נגד מטרות איראניות בסוריה. רוסיה, כדרכה תמיד תחת שלטונו של פוטין, עושה מה שטוב לרוסיה. הצבא הרוסי מחזיק כיום שני בסיסים בסוריה, שמוגדרים מבחינתו נכסים אסטרטגיים: בסיס ימי בנמל טרטוס, בצפון-מערב סוריה, ושדה התעופה חְמֵיימים במערב המדינה. מנקודת מבטם של הרוסים, שני הנכסים האלה הם האחיזה החזקה ביותר שלהם במזרח הים התיכון, איום ישיר על ההגמוניה של נאט"ו באזור הזה. לא בכדי הם פרסו סביב שני הבסיסים הללו את מערכות ההגנה האווירית S-300. מערכות אלה מכסות את התנועה האווירית בכל מזרח הים התיכון, כולל את זו של מטוסי חיל האוויר הישראלי, שתוקפים לא אחת בלבנון ובסוריה.
עד היום רוסיה לא רק שלא מגבילה את ישראל, אלא אף שותקת ברוב המקרים שבהם נפגעים אינטרסים איראניים באזור הזה. הסיבה לכך היא חשש בסיסי מהתוקפנות האיראנית. אמנם שיתוף הפעולה בין רוסיה ואיראן משרת את הרוסים בלחימה באוקראינה, אבל האגרסיביות האיראנית בסוריה ובלבנון מסכנת את יציבות המשטר של אסאד, ומאיימת באופן ישיר על הנכסים הרוסיים בטרטוס ובחמיימים. מבולבלים? יש עוד – ביחסים המורכבים של איראן עם סין.
שתי המדינות מנהלות יחסי מסחר הדוקים. מצד אחד, סין חתומה – יחד עם רוסיה, ארצות הברית, צרפת, גרמניה ובריטניה – על הסכם הגרעין, שמגביל את איראן בכל הקשור לעיסוקיה הגרעיניים, ומצד שני, היא הלקוח הכי גדול של הנפט האיראני, למרות הסנקציות האמריקאיות. הסינים רוכשים את הנפט האיראני בהנחה של כשלושים אחוז ממחיר השוק, ובכך מבטיחים כניסה של כסף זר לכלכלה האיראנית החנוקה. מלבד המטבע הזר מספקת סין לאיראן מוצרי צריכה רבים ותשתיות. כך, למשל, היא בונה מחדש את מערכת המטרו העירונית של הבירה טהרן.
בנוסף ליחסי המסחר חתמו שתי המדינות על הסכם כלכלי ל-25 שנים, שבו מתחייבת סין לפתח את מערכת תשתיות התחבורה היבשתית והימית כחלק מתוכנית "דרך המשי" החדשה, שאמורה לחבר את סין עם אירופה, בין השאר דרך איראן. אלא שגם היחסים הללו נקלעו באחרונה למתיחות רבה, כאשר בחודש יוני האחרון משרד החוץ הסיני הכיר בשלושה איי מחלוקת קטנים במפרץ הפרסי כחלק משטחה של אבו דאבי. מדובר באיים אבו מוסא, טוּנְבּ הגדול וטונב הקטן. בתגובה למהלך הזה קרא משרד החוץ האיראני לשגריר הסיני ונזף בו.
ואם חשבתם שרק סין מחזיקה את איראן במקום הרגיש, שימו לב למערכת היחסים המורכבת בין קטאר לארצות הברית. האמריקאים נזהרים מאוד ביחסיהם עם מדינות טוטליטריות, לא כל שכן אם הן בעלות אופי דתי קיצוני. קטאר עונה על שתי ההגדרות האלה: היא מלוכנית, ונחשבת אחת מיצואניות הפונדמנטליזם האסלאמי המודרני. לא בכדי היא אירחה במשך שנים את אחד הפוסקים החשובים והקיצוניים בעולם הסוני, השייח' המצרי יוסוף אל קרדאווי. השייח' חוּבָּק על ידי בית המלוכה הקטארי ואפילו זכה לתוכנית טלוויזיה פופולרית מאוד בערוץ הבית אל ג'זירה. קרדאווי, שנחשב אחד ממנהיגי תנועת האחים המוסלמים, סולק ממצרים לאחר שנעצר כמה פעמים.
אז איך זה מתיישב עם המדיניות האמריקאית? קטאר, בחוכמתה, הבינה שכדי לחמם את היחסים עם ארצות הברית היא צריכה לפגוש אינטרס שלה, וזה התממש דרך בסיס חיל האוויר הקטארי אל עוּדֵייד. הבסיס הזה, שנבנה בסוף שנות ה-90, החל לשמש את חיל האוויר האמריקאי לאחר 9/11, בתקיפות באפגניסטאן. האמריקאים ראו כי טוב, והחליטו להעביר לשם בהמשך את כל הפעילות האווירית של פיקוד המרכז האמריקאי, שנוהלה עד אז מבסיס חיל האוויר הסעודי פרינס סולטן. קטאר הרוויחה פעמיים: היא הפכה את ארצות הברית לתלויה בה לצורך אסטרטגי, ובו בזמן פגעה ביחסים בין וושינגטון לריאד.
לא נרחיב כאן על הסכסוך ארוך השנים בין שני בתי המלוכה – הסעודי והקטארי, רק נציין שהוא גרם ב-2017 לחרם ערבי על הנסיכות, עד כדי איום סעודי לחפור תעלה בגבול בין המדינות ובכך לנתק את קטאר מהיבשת. בסופו של דבר, הסכסוך בין קטאר למצרים, לאמירויות ולסעודיה יוּשָב, לא מעט בשל… לחץ אמריקאי מאחורי הקלעים.
טור זה נכתב יומיים לפני מבצע "סדר חדש" של צה"ל בלבנון
