במשך שנים שומעים אותי חברי מדבר על הרצון לבלות כמה חודשים במנזר בהודו. "מדבֵר" זו הגדרה נכונה, כי בדרך כלל מופיעים התירוצים, ובסופו של דבר זה לא קורה. אבל באחרונה שכנע אותי חבר יקר לנסוע למנזר שאליו הוא עצמו מגיע פעמים אחדות בשנה. ספונטנית, יום לאחר ליל הסדר קיבלתי החלטה, התארגנתי במהירות וטסתי, ויה קפריסין לקטאר, ומשם לניו דלהי, וכל הדרך הארוכה הזאת נחתמה בעוד שבע שעות של נסיעה במונית.
המנזר הוא בעצם בית ספר ללַאמות (הנזירים, מורי הדרך הרוחנית) של זרם הבון (Bon) או בונפו (Bonpo). זהו הזרם העתיק ביותר במרכיבי הבודהיזם, וגם "הילד הרע" והפחות מוכר של הבודהיזם, בשל היותו זרם שמאני, שעוסק בקריאת מחשבות, זימון מלאכים, גירוש שדים, עזרה לנשמות להתגלגל, וריפוי באמצעות צמחים. לפי האמונה, מייסדו של הבון, טומא שראפ, פעל לפני 16 אלף שנים, מה שהופך את הבון להתאגדות הרוחנית הקדומה ביותר בהיסטוריה. בראשו עומד כיום מֶנרי טְריזין בן ה-90, שוויתר על התואר דלאי לאמה אך זכה להיות מורה המדיטציה הראשי של הוד קדושתו הדלאי לאמה.
המנזר ממוקם גבוה מעל עמק יפהפה ומתגוררים בו כאלף נזירים ועובדי המקום. המתחם כולו משתרע על פני כאלף דונם וכולל בתוכו גם בית הארחה קטן. החדרים בסיסיים וצנועים, עם מיטה, שולחן, מקלחת ושירותים. גם הארוחות בסיסיות מאוד, אבל מספקות. המרפסת שלפני החדרים משקיפה על גן עדן עלי אדמות, והשקט חריג כל כך עד שאפשר לשמוע את הלמות הלב.
מדי לילה הייתי יושב על המרפסת לבדי (או, כמו שהנזירים מגדירים זאת, "עם עצמי", בלי שום גירויים חיצוניים שמסיחים את הדעת כמו טלוויזיה, טלפון סלולרי, אנשים), מול הנוף המדהים ומיליון הכוכבים, משקף אל מוחי השוקק את המחשבות העמוקות ביותר ועושה מדיטציות ארוכות. כמי שעסק בעבר באמנויות לחימה, גיליתי שהאנרגיה והשלווה גורמות לי לרצות להתאמן, משהו שלא קרה הרבה זמן. יש משהו באור, באנרגיה, בשקט וברטט של המקום הזה, שגורם לאדם לחפש בתוך עצמו. זו תחושה שקשה מאוד לתארה בכתיבה, אבל אנשים שביקרו במקומות דומים יבינו זאת בוודאי.
המורה הרוחני הקשיש מוכן להיפגש עם כל אדם החפץ בכך ולברך אותו. במהלך שהותי במקום היה לי הכבוד לשבת במחיצתו פעמים אחדות, וכל אחת מהן עוררה בי השראה רבה ורושם עז. הוא אדם חכם ועמוק, שבמרוצת הזמן פיתח ובנה כאן בית ספר לרפואה וכן בית יתומים שוקק חיים עם 97 ילדים.
אפשר לטייל בגנים המרהיבים, לעשות מדיטציה בכל מקום, להיכנס למקדשים ולצפות בנזירים ובפעילויותיהם המעניינות. זו חוויה של שקט ושלווה, ורגע בחיים שבו הכל עוצר מלכת. יחלוף עוד זמן רב עד אשר רישומם של שמונת ימי שהותי במנזר ייספג בנפשי לחלוטין, אבל בינתיים אני אסיר תודה על ההזדמנות, החוויה והלמידה.
