מיזוג כישרונות
הדקות האחרונות בריאיון עם גיא מזיג היו הכי רוחניות בשיחה. צללנו לפילוסופיה שבשיריו, המוגשים באריזה פשוטה וקלילה שהיא בעצם תחפושת, ומי שמעמיק במילים מגיע לשורש. "יש רוח בשירים שלי, למעט ההיתוליים, כי בעוד עשרים שנה, כשאופיע אִתם, הייתי רוצה שירגישו את הטעם והעומק שלהם". ברקע ריצדו על המסך באולפן המשוכלל שלו מילים אקראיות, שכמו האזינו לשיחה והצטרפו במחול.
אתה טומן בטקסטים מוקשים?
"זה כמו מראָה לאדם. אם מצאת את המשמעות העמוקה, זה מעיד על מה אתה. אני אוהב שאדם רואה את עצמו בשיר, כי אני משקיע בו זמן מתוך צורך להביא משהו אחר ולא מקל ראש. טקסט הוא צורך, עוד נדבך ועוד חידה שצריך לפצח, ומהמקום הזה אני שואף שהמילים יעברו בקלות בגרון, שיראו את הפשט".
מזיג, 45, מוזיקאי ותיק ומוכשר, עשה את צעדיו הראשונים בגיל עשר כחצוצרן בתזמורת. "לא לימדו אותנו מוזיקה אלא לנגן כמו חייל, אבל לאחי אייל ולי היה איזה ידע קדום, מאיזה גלגול, ופשוט הבנו את רזי המוזיקה. זה הרגיש כמו סוד מתוק שרצינו לחקור, להעמיק ולהבין, ולמרות שהחצוצרה היתה אחלה, בסוף הבנתי שאני חייב הרמוניה". אז הוא עבר לגיטרה שהיתה זרוקה בביתו ללא שימוש והתחיל למצוא אקורדים באופן שהיום נראה לו מוזר. "אני כנראה בר מזל, כי איך ידעתי את זה בכלל? אבל לא הייתי צריך לעשות דרך ארוכה, ידעתי מלא דברים. ואני גם אוטודידקט, וכשצריך –משקיע ולומד לבד משהו חדש".
בסוף שנת 1996, כשהוא לפני גיוס וחבריו חיילים, הם הקימו את להקת "הדורבנים", וכעבור שלוש שנים יצא הסינגל "שוב הדיסקו כאן" והחלה התעניינות. "בחרנו לא לרוץ עם זה יותר מדי, עד שנרגיש שיש לנו אלבום מגובש שמוציא את הווי הלהקה, שהיה מלא בצחוקים, בשטויות ובמוזיקה שנעשתה ברצינות ובמקצועיות. ב-2003 יצא האלבום הראשון וזכה להצלחה היסטרית, ומשם הכל התגלגל עד 2009, כשהתפרקנו רגע לפני האלבום השלישי". בקיץ שעבר, 15 שנה אחרי, וכמו הלהקות הכי גדולות, הגיע זמן האיחוד, והם חוו את ההיסטריה ורצו שוב להיות קרובים לקהל, כמו בהתחלה. "זה איזן ועשה קלוז'ר יפה, אבל אז הגיעה המלחמה וגדעה הכל".
מאז התפרקות הלהקה פיתח מזיג קריירה עצמאית משלו, אבל מרבה לשתף פעולה עם אמנים שונים. ויש לו הסבר מעניין: "שני האלבומים הראשונים שהוצאתי היו נטו אני,בקטע של לחן, מילים ועיבוד. הייתי כמו שליט טוטליטרי שמקפיד על כל דבר, ובאיזשהו מקום הרגשתי שאני צריך 'ברֵייק' ורוצה להתערבב עם כל מיני פילטרים ולגוון. יש לי עוד הרבה אלבומים על הכוונת, אבל לבד אני תמיד חוזר להיות אותו דיקטטור ורוצה מדי פעם לקבל צבעים וטעמים אחרים, לראות אותי בכל מיני פריזמות. עצם שיתוף הפעולה, מרענן ומוציא מאזור הנוחות".
יש לדיקטטורה הזאת עוד פנים?
"יש אווירת פרפקציוניזם שאני מנסה לברוח ממנה, ואני מניח שכל אדם רוצה להימנע מההשפעות האלה. בדורבנים הייתי שם עמוק, הייתי נודניק, אבל זה הוכיח את עצמו ועשה לי טוב. הרגשתי שובע ושיש לי את החותמת שלי כל הזמן, אבל לפעמים אני צריך חופשה מעצמי לפני שאני חוזר".
אז מבחינתך, להקה חונקת או מאפשרת?
"יש הרבה כישרונות בדורבנים, אבל בכל להקה יש לכל חבר טעם משלו ורעיונות ומחשבות ואמונות ואפילו בחירות, ועל כל אלה מתחילים חילוקי דעות, וזה טבעי כי אין מקום להכל ביחד, כל אחד רוצה משהו משלו. וכצעירים לא תמיד ידענו לנווט את זה נכון, וזה מה שלקח אותנו לכיוונים שונים. התסכול היה גדול, כי כל אחד מאתנו הצביע על דרך משלו, גם אם כל הדרכים הגיעו בסוף לאותו יעד. אבל זה היה נכון לאז, ולא היה מנגנון שטיפל בנו. אז הרגשתי לא ממוצה, היו לי מלא שירים ורציתי להתבטא –היה לי יותר מדי מה להגיד, ותמיד יש לי הרבה מה להגיד", הוא אומר בקריצה ומוסיף: "רק כשחוויתי את האיחוד ראיתי איך הבגרות עושה טוב. בשלות היא יתרון גדול".
חייב הפתעות במוזיקה
למזיג יש רזומה מרשים של שיתופי פעולה. הוא הופיע עם אמנים מהשורה הראשונה ומסגנונות שונים, ולשאלה מה הוא אוהב בשיתופי פעולה הוא משיב: "לא להישמע כמו עצמי כל הזמן, לצאת לרגע. יש לי המון אלבומים בתכנון, אבל בהרבה משיתופי הפעולה עשיתי דברים חדשים, אפשרתי לאחרים להגיע עם חומרים כמו לחן וטקסט, ולמרות שאני מתערב כי אני נודניק, חשוב לי לקבל משהו מבחוץ, לא להיות אני, שמישהו אחר יעניק לי השראה, שתהיה עוד זווית – דברים שלא עשיתי בעבר. אני אמנם מתעסק לרוב גם בהפקת השיר ותמיד יש לי מה להעיר, אבל זה עדיין לא כמו לשלוט במאה אחוז על היצירה".
אז אתה משחרר קצת?
"הקונספט של אלוהות, למשל, הוא הרבה צורות ביטוי. ככל שיש יותר כאלה, גם אם אנחנו לא מודעים לכולן, זה מגביה אותנו, מאפשר לנו להתבטא בכמה שיותר אופנים. וכשזה יוצא ממך, אז זה לא רק 'אני', יש מכפלה של הביטוי עם עוד אנשים ועוד צורות, וזה מעשיר וזה ברייק חיובי מאוד. צריך להבין שכל אלבום זה מיליון החלטות קטנות, ויש שלב שאני רוצה רגע להתאוורר, אז מראש אני לוקח את הנתיב של ביחד ונותן למישהו להביא משלו, ובכל פעם אני עושה תפקיד אחר. זה משחרר ומוביל לדרכים שלא הייתי פוסע בהן קודם, וזה טוב למי שמחפש לצאת מעצמו".
מה אתה לא אוהב בעולם המוזיקה ומה אתה מעריך?
"אני לא אוהב שאין הפתעות במוזיקה, שהיא צפויה והולכת לכיוון שמרָצה את הקהל או כדי לקבל יותר עוקבים ולעשות מכה מהירה. זה משעמם אותי, אין לי סבולת לזה. האוזן מזהה את הצלילים ואני מיד יודע לאן זה הולך. אין בעיה למַסחר שיר או להתייחס אליו כמוצר, אבל רק אחרי שקיבל משהו מהאמנות. היום אנשים גם מורידים אפליקציות וביטים ועל זה מוסיפים מילים. אני שומע מיד שזו לא יצירה, אלא הרכבה של אלמנטים טלאי על טלאי. אני משתדל שאצלי תהיה קודם יצירה עם ויז'ן ברור, אחר כך אין בעיה להוסיף, כי זה ישמור על האותנטיות. השאלה מאין מתחילים ולאן הולכים".
ולְמה נפשך יוצאת?
"לכל דבר קוהרנטי–יצירה שנשמעת שלמה ולא שבלונית בהגשה, בלחן או בהרמוניה. שתהיה הפתעה".
אתה אוהב הפתעות?
"חייב הפתעות. ככה המוזיקה נוגעת בנו, קטנה כגדולה. משהו חי שלא קופא על שמריו זה מפתיע". לשאלה אם הוא אוהב הפתעות גם בחיים, לא רק במוזיקה, מזיג מגיב בספונטניות ואז מסייג: "אני שמח מהפתעות, תלוי איזה ומאיזה צד, ושלא יהיו טרגיות. אני הכי לא מקובע במובן הזה, פשוט בתקופה הזאת המילה הפתעות יכולה להלחיץ”.
כשאנחנו מדברים על מוזיקה איכותית ואמנותית, מזיג נלהב. הוא גדל בבית שאהב מוזיקה ושירים, לאימא מוכשרת שהבינה ניואנסים והיה לה טעם טוב. "היא הכניסה לנו ביטלס ודברים טובים". בהמשך נשאב והתבגר לצלילי הרוק הכבד, להקות אלמותיות שעברו תחת אצבעותיו על מיתרי הגיטרה. שמות כמו "קרים" ו"לד זפלין" ו"בלאק סבאת'" מעוררים בו געגוע, והוא טוען שהיום כבר לא שומעים את זה ברוק, "אבל אני רוצה להאמין בבני אנוש שיש איזו מחזוריות, וגם אם לא ברור של כמה זמן, הלוואי שהיא תחזיר אותנו לעידן ההוא, שיהיה רנסנס במוזיקה וברוקנרול".
בהיבט הזה אני שואלת על האמנים האהובים עליו, והוא חושב רגע ואומר: "יש כל כך הרבה, ואני שומע הכל: מוזיקה לטינית מברזיל ומקובה, הרוקנרול שגדלתי עליו כגיטריסט, אפילו מוזיקה ערבית, והרבה פולק. כמעט כל סוג מוזיקה. בסוף, בעיני, הכל מתנקז לאדם השחור, כי רוב המוזיקה החלה בשחורים. אני עצמי אפרו-ישראלי, אז יש לי זיקה וקל לי להבין את זה, וזו אחת ההשראות הגדולות שלי. אפרופו הפתעות, לסטיבי וונדר יש מנעד מטורף של יצירות מדהימות והוא סמל ומופת מבחינתי, כמלחין מעולה עם טקסטים מושלמים ורמת נגינה, עיבוד ושירה גבוהים. זה עילוי ענק ומגדלור לשאוף אליו".
מה עוד משמש לך השראה?
"תחומים אחרים. למשל, שנים תרגלתי אמנויות לחימה, ואני עדיין מנסה לתרגל כדי לא לאבד את זה, והן נותנות הרבה השראה".
השיאים של מוזיקאי
בשנים האחרונות קיבל עליו מזיג אחריות לכמה מופעים איקוניים כגון "הפסקול של המדינה" בחגיגות השבעים למדינה, חמישים שנה לגשש החיוור ועוד, ואני תוהה איך זה מסתדר לעומת הסגנון שלו. "אני מאוד ישראלי ואוהב מוזיקה ישראלית ונהנה ממנה. אני לא מוצא סתירה בין הרוק לישראליות, כל עוד זה מגיע מתוך יצירה אמיתית. יאיר רוזנבלום, למשל, מרגש אותי בדיוק באותה מידה שהתרגשתי כשלהקת ה'Who'שברו גיטרות על הבמה. היתה כאן מוזיקה טובה מאוד, והיום יש הרבה עניין של וַייב, ואני מבין את זה וזה בסדר, זה לא עניין של טוב או לא טוב. אני צורך מוזיקה כמו חיה שצריכה מזון, וכשאני מוצא אני הכי מאושר והכי מחובר".
בזכות כישרונו המוסיקלי החריג הופיע מזיג באיחוד עם להקת כוורת, כי הכיר את כל התפקידים של כולם.
זה משהו שהרבה מוזיקאים יכולים לעשות?
"אני לא יכול לקחת על זה קרדיט", הוא מצטנע, "אבל אני קולט ניואנסים ברמה מפחידה, ככה זה היה בתזמורת. אני יודע לנתח דברים ולכן מכיר את כל התפקידים של כוורת, סטילידן, לד זפלין והביטלס. זה הוביל אותי להפקות הענק האלה וגורם לי הנאה מדהימה ואושר שאי אפשר לתאר. בתזמור משלי אני מרגיש שאני מביא את עצמי, וזה הביטוי הכי נעלה של מוזיקאי היום, במיוחד בתקופה שבה אנחנו דוהרים לעבר AI שמייצר מוזיקה, כך שלשמור על הדבר הטהור הזה זו זכות ענקית, ואני שומר על זה בקנאות. חוץ מזה, הכי כיף להרים מופע שבו אני כותב הכל, זה השיא של להיות מוזיקאי".
ואילו שיאים היו לך?
"הרבה, ולכל שיא צורה משלו. אלבום זהב של הדורבנים, ההופעה עם כוורת מול 55 אלף איש מדי ערב, מופע שבעים למדינה היה שיא. גם האלבום הראשון שלי הוא שיא, עם כל החששות, ההשקעה והכסף, והשיא האחרון הוא ההופעה עם התזמורת הקאמרית, כי בשבילי, כמוזיקאי, להופיע בערב כזה עם השירים שלי, כשאני כתבתי את העיבודים לתזמורת, זה ללא ספק רגע שיא",
בימים אלה חזר מזיג להופיע, אחרי שבתחילת המלחמה לא הצליח להקשיב למוזיקה כמעט חודשיים. "זה היה כמו בלי לנשום", הוא נזכר. אחר כך, כמו אמנים אחרים, שינה סדרי עדיפויות ואימץ שגרה חדשה שבה דילג בין הופעות לחיילים, פצועים ומפונים. "זה צבע את התקופה בצבעי המלחמה ושינה הכל". תוך כדי, עבד על אלבום חדש שעמד לצאת בשנה שעבר אך קיבל אופי אחר. "כולם הלכו לשירים עצובים ונוגעים, ואני עשיתי את ההפך, כי כל הזמן קיבלתי בקשות לשמח. החיילים רצו נורמליזציה ואנשים רצו להרים ראש ולנשום, והמופעים הפכו למקום של פורקן כי הופעות שלי הן תמיד מסיבה. לא היה לי שום חשק לגעת באלבום ושום השראה, עד לחודשים האחרונים, ואז שיניתי המון, סיננתי והפכתי אותו ליותר שמח ומרים. השירים העצובים יחכו לאלבומים הבאים, הפעם הלכתי למקום האופטימי, להביא מזור".
ויש משהו שאנשים לא יודעים עליך?
"אני מכור ליעילות ואוהב, ברמה כבדה, לנצל את הרגע עד תום. לכן אני מפתח לעצמי כל מיני שיטות וקיצורי דרך. חוסר יעילות יכול להוציא אותי מאיזון, אני לא אוהב למרוח דברים, זה גורם לי לאבד סבלנות. אני אוהב לרוץ".
ב-21, 22 באוקטובר יופיע מזיג בבארבי החדש בשני מופעים מיוחדים בליווי התזמורת הקאמרית הישראלית והלהקה שלו, ויארח את גיבורי ילדותו דני סנדרסון ואריאל זילבר. להזמנת כרטיסים: www.guymazig.com
