את המסע האחרון שלהם סיימו האחים אלון ורועי פרץ בכפר De Cienge de Gonzales שבאזור אל סאלטו במקסיקו, אזור הררי מוקף סלעים ומצוקים, שטרם נחשף במלוא הדרו למטפסים ומהווה יעד מושלם עבורם לאימונים משותפים. אלון השלים שם שבעה חודשי טיפוס, כולל כמה בארצות הברית, ורועי, שהגיע כעבור שלושה חודשים, הצטרף אליו למסע הטיפוס של חייהם.
סצנת הטיפוס, בארץ ובעולם, נמצאת במגמת עלייה, ובשנים האחרונות תרמו לכך תוכניות הנינג'ה למיניהן. בזמן שרבים מהמטפסים בוחרים בתחום כתחביב ועושים זאת להנאתם בשעות הפנאי, יש גרעין מצומצם יותר, של משוגעים לדבר, שהטיפוס הוא עיסוקם העיקרי והם מטפסים מדי יום כמעט.
חלק חשוב בסצנת הטיפוס העולמית הוא המפגשים בין מטפסים מכל העולם, שבמקרים רבים יוצאים להרפתקה משותפת. זו קהילה מאוחדת ומיוחדת מאוד, שנולדים בה קשרים חברתיים ומקצועיים מרתקים.
תחום הטיפוס (Mountaineering) רחב מכפי שנדמה, וכולל מִגוון קטגוריות משנה. זה מתחיל בקירות טיפוס ומסתיים ב"פרי סולו" – הטיפוס הכי מסוכן, בלי חבל ואבטחה. אי שם באמצע יש טיפוס על קרח, ויה פראטה (דרך הברזל ההיסטורית) ואלפיניזם, וגם תחום טיפוס המצוקים בטבע, הפופולארי ביותר, שמחולק לשלושה סוגים: הראשון הוא בוֹלדֶרינג, טיפוס על סלעים שגובהם עד עשרה מטרים בטכניקה שדורשת ריכוז רב, שכן המהלכים והצעדים קשים. השני, טיפוס ספורטיבי, מתבצע על קירות שגובהם בין עשרה לשלושים מטרים, ובהם נקודות אבטחה שהמטפס מעגן את עצמו אליהן תוך כדי התקדמות. דרגת הקושי כאן נוגעת למבנה הקיר, לשיפוע ולמרחק בין נקודות האבטחה. השלישי, טרֶד (קיצור של Traditional), הוא טיפוס על קירות ענק בגובה מאות מטרים, אשר נעשה עם מכשיר המקבע בסדקי הסלע ובחריצים עגינות לחץ, שאליהן מתחבר המטפס. זה טיפוס שיכול להימשך גם כמה ימים, כולל לינה על הסלע.
המכנה המשותף לשלושת סוגי הטיפוס הוא חוק יסוד אחד: אין לטפס לבד, רק בזוגות. בנוסף, המטפס חייב לסמוך על בן זוגו ולתת בו אמון מלא, כי סימביוזה מוחלטת היא תנאי להצלחה. כשהכימיה טובה, גם אם יש נפילות הן "נקיות", כלומר, המאבטח יודע "לתפוס" את המטפס בזמן כדי למנוע נזק גדול.
צריך להיות חזק בראש
בחזרה לאחים פרץ. אלון (21) נחשף לתחום בארצות הברית, ועקב פציעה בשירות הצבאי, שגרמה לנזק גופני אשר גרר לחץ רגשי, חזר בתקופת השיקום לטיפוס מצוקים ספורטיבי, שמבחינתו, עשה פלאים. "בעולם הוורטיקלי הכל מתבטל, אני יכול לעשות דברים שביום יום לא הייתי מסוגל. אני משלם מחיר בכאבים, אבל מלא שמחה". רועי (26), לעומתו, התחיל אחרי השירות ללמוד צילום "בהתכתבות" (יוטיוב, אתם יודעים) לקראת הטיול הגדול, התלהב והתאהב, ובהמשך, אחרי שפרש מלימודי הנדסה בטכניון, ניצל את ההזדמנות והתחיל להתאמן בטיפוס. "אלון הכניס אותי לעניינים והציע פעם שאצלם אותו. זה היה מגניב, ומשם זה התגלגל. אין הרבה אנשים שיודעים לצלם על חבל בארץ, אבל למדתי מכמה מהם עבודת חבל, וכשהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, הייתי צריך להתקדם בארצות הברית".
מאז, השניים מטפסים הרבה ביחד, ומבחינתם זה לא עוד תחביב, אלא ספורט לכל דבר, שחוויה מיוחדת בצדו. לדבריהם, בטיפוס יש תוכנית אימונים קפדנית, שמטרתה להתחזק, לשלוט בחבל, בטכניקות, לתרגל מסלול ועוד. המטפס נדרש למִגוון יכולות, שמתחילות בהכרת הציוד באופן מושלם, כולל איך יגיב סלע למתכת, מתי יהיה חיכוך, איך לעבוד עם חבל ואיך לחשב עומסים, ולהבין את ההשלכות של כל פעולה. מבחינה גופנית חשוב להיות יעיל, להשתמש ברגליים כדי להוריד עומס מהידיים וכך להתעייף פחות. צריך גם לדעת היכן נכון לנוח ואיפה האחיזה הטובה. אבל כל זה אינו שלם בלי הפן המנטלי. "צריך להיות חזק בראש", מחדד אלון, "וזה כיף, כי לומדים איך לשלוט בנשימה או לצאת ממצבי פחד. כבר קרה שהייתי משותק מפחד ולא יכולתי לשחרר את הקיר, וצריך לדעת לצאת מהמצב הזה, לאסוף אנרגיה ולעשות את הצעד הבא. מחוויה כזאת לומדים גם איך להתנהל בפעם הבאה".
לשאלה אם זו התמכרות, נדמה שהתשובה מובנת מאליה ואף מעבר לכך. "או שצוללים לזה עמוק, או שזה לא בשבילך. אני מרגיש שאני חי את החיים", מצהיר אלון, "אני תמיד בוחר בטבע, זה גורם לי להרגיש חי אפילו בגבהים מטורפים, גם אם השמש מבשלת אותי על הקיר, הסלע חותך לי את הידיים ואני מדמם מהאצבעות, אני שם, והמוח לא בורח לשום מקום אחר. כשאני תלוי בין שמים וארץ, אני מרגיש שאני נוכח ברגע הזה ויש המון שלווה בתוך הכאוס שמסביב, ואני גם זוכה לראות את העולם מזווית שאנשים לא רואים, וזה מרגיש שמח". ורועי מוסיף: "אני עושה בעצמי דברים גדולים ויכול להבין מה זו תחושת שליטה. מקצוע הצילום בטיפוס אינו נפוץ בעולם, ועוד פחות מזה בארץ, וזה מחייב, כי צריך ידע בסיסי בטיפוס ואת התשוקה לסלע, לגובה, לחבל, ורק אחר כך לצילום ולתיעוד".
אין אופציה לנטוש
אחת החוויות החזקות של אלון היתה במסלול ה"טריפל צ'אלנג" ב-Tuolumne Meadows, קליפורניה. המסלול כולל טיפוס על שלוש פסגות והליכה של כעשרים קילומטר ביניהן. "התחלתי טרי ונרגש, ולא השארתי מקום לפחד. מרגע שיצאתי עבדתי בלי הפסקה. בטיפוס צריכים להיות יעילים ולזוז מהר, להתקדם בלי לעצור, אחרת מבזבזים זמן. וזה ממכר. אחרי חמש שעות התחלתי להיות רעב, דיממתי מהאצבע אבל סגרתי פצע והמשכתי. אחרי שבע שעות הגוף כאב, הייתי מותש, והאנרגיה, גם של הפרטנר, ירדה. במצב כזה חשוב להרים אחד את השני ולתמוך. אחרי עשר שעות הרגשתי שחיקה, וזו היתה נקודה של להילחם או לוותר, אבל אין אופציה לנטוש, אז הגעתי למעלה. אני אף פעם לא אוותר, ואעשה הכל להגיע למעלה. זה קרב גדול עם עצמי, להיות עסוק כל רגע בעשייה, גם אם קר ואני מתפלל שייגמר. התנועה מחממת, וכשמגיעים לפסגה מרגישים בלתי מנוצחים ולומדים להשליך את זה על כל תחום בחיים. כשיש קושי קטן ביום יום, פתאום מסתכלים עליו בגישה אחרת. למרות שהטיפוס מעייף, לומדים לעשות 'זוּם אאוט', להסתכל על המצב מבחוץ, להתמודד אתו ולהמשיך כדי להשלים את המשימה".
לעבודת הצוות יש, כאמור, משמעות רבה, וכאשר אחיך הוא גם הפרטנר וגם הצלם, האפקט גדול שבעתיים. כדי לצלם את המטפס, הצלם צריך לטפס לפניו. "אני תמיד מטפס ראשון", מסביר רועי, "פורס חבל נוסף כדי לא להפריע למטפס, אבל גם כדי לקבל זווית צילום אחרת. אני נתלה בין שמים לארץ בעזרת מערכת מיוחדת שאני בונה, שבאמצעותה אני יכול לעלות ולרדת כאילו אני מטפס על סולם. יש לי שליטה מוחלטת על הגובה ונעילה לשלב הצילום". אלון מספר שמבחינתו זה מגניב, כי "זה לא קורה בדרך כלל שלמטפס יש צלם פרטי, וזה חיזק את הקשר בינינו. ביחד אנחנו יכולים לשאוף קדימה, ויש לילות שבהם אנחנו מדמיינים מה נעשה ולאן נגיע, כי זה מישהו מהבית שמבין מה אתה רוצה. כשיש עם מי לחלוק זו תחושה מדהימה. הוא החבר הכי טוב שלי, ואנשים חושבים שאנחנו משוגעים".
אחד מיעדי הטיפוס הנחשקים בעולם הוא אל קפיטן, בפארק הלאומי יוסמיטי שבארצות הברית. זהו סלע גרניט ענקי, שמתנשא לגובה 1,089 מטרים, אשר זכה בתואר המצוק האנכי הגבוה בעולם. הפופולאריות שלו נובעת ממבחר נתיבי הטיפוס המאתגרים שיש בו. אבל להר, לכל הר, מסביר אלון, אסור לבוא עם אגו. "צריך להתייחס להר בכבוד ובצניעות, שזה שיעור חשוב בטיפוס. אסור לבוא יהירים, כי לתחושת הכישלון או ההצלחה יש אפקט מנטלי בלתי ייאמן".
מסתבר שכל אחד יכול לטפס. ילדים, מבוגרים, ולדברי אלון יש אפילו קטועי רגל או אצבעות שבוחרים בספורט הזה. "זה כמו ללמוד ללכת מההתחלה, כי בעולם ורטיקלי צריך לנוע נכון ולהיות יעיל, ולגשת שונה לכל שיפוע. זו תורה שלמה, עם כללים, חוקי 'עשה' ו'אל תעשה' ואתיקה ברורה ביחס לאנשים ולסלע".
