חופשות חורפיות מסתכמות בדרך כלל בגלישת סקי או סנובורד בהרי אירופה המסותתים והציוריים, ורביצה בין פעילות לפעילות תוך כדי לגימת משקאות חריפים ונשנוש מאכלים מפתים. זה, כמובן, אם לא חצינו את קו המשווה לעבר ארצות הפוכות לנו בעונות השנה, המציעות חופים של חול דק וזהוב, ים טורקיז, דקירי ושיזוף מולאטי.
אך יש עוד קו שניתן לחצותו בחורף כדי לחוות חוויה מיוחדת במינה, להשקיף על מרחבים עצומים מכוסים שלג עמוק, לראות כיצד זריחה שנמשכת ארבע שעות עוברת מיד לשקיעה ארוכה לא פחות, לפגוש אנשים שלא מפחדים מקור עז, להתפעם מנהרות ואגמים המכוסים בקרח בעובי חצי מטר ויותר שהופכים לכבישים מהירים, ומעל הכל, ממגעה המיוחד של השמש עם הכדור שלנו, שיוצר תופעה מופלאה – זוהר הקוטב. כן, הקו שאנחנו מדברים עליו הוא החוג הארקטי, קו רוחב 66.5 צפון, והוא עובר בדרומו של חבל ארץ קסום ושמו לפלנד.
רובניימי, עיירה קטנה ושקטה בצפון-מרכז פינלנד, היא בירת לפלנד (ראו מסגרת). החוויה הצפונית מתחילה כבר על מסלול הנחיתה, כשהמטוס, מיד לאחר השלמתה, משייט באיטיות על פני משטח חנייה מכוסה שלג הדוק. הצצה אל מחוץ לטרמינל הצנוע חושפת אותנו מיד למידות הקור הצפויות. זה לא הקור החביב של אתרי הסקי, הקור הזה חביב קצת פחות. המודעוּת לתיירות החורף הביאה לפתיחת מספר לא מועט של ״מרכזי הצטיידות״, שמשכירים לתיירים חליפות שלג מלאות, מגפיים ואבזרי ביגוד נוספים.
כדי לבחון את החליפה ואת עצמנו, הלבושים בה, אנחנו עושים מסלול ביער, שהוא בעצם חלק מהאזור האקולוגי הגדול בעולם – יערות טייגה. יער מחטים עבות, החגורה המיוערת הצפונית ביותר של כדור הארץ, שמחקרה מועט ביותר. צפונית אליו – ולשם אנו מגיעים תוך יום – זו הטונדרה, המעטפת הצפונית ביותר של היבשת. לאחר השתעשעות נחמדה בשלג העמוק אנחנו מצפינים לסאריסלקה (Saariselkä), הנמצאת בחצי הדרך לחופי ים ברנץ, שאליהם אנו מנווטים בשיא מסענו.
הנה זה מתחיל!
את המילה "זוהר" – כאילו נדברנו בינינו – אנחנו מקפידים לא להזכיר. אמונה טפלה גוברת על הרציונל, מתוך הבנה שגם בתום שישה לילות יש סיכוי סביר שנחזור בלי לחזות בו, למרות החישובים הסטטיסטיים שאותם ערכנו מעת לעת. ארוחת ערב במלון, מפגש, הכל סטנדרטי. יוצאים לטיול לילי מסביב למלון כדי להתנסות שוב בחליפות ובקור המתגבר… מישהו מביט למעלה וזועק: "הנה זה מתחיל!". אנחנו לא מעכלים עדיין במה מדובר, מרימים את הראש ומבחינים בחוט ירוק שזור בשמיכת השמים המלאה בכוכבים. החוט מתעבה וזע בצורה אקראית, ותכף מצטרפים אליו חוטים נוספים, שיוצרים יחדיו סדין משי ירוק שנפרש מעלינו. אחוזי אמוק אנחנו חוטפים את המצלמות והחצובות ורצים אל מרחב פתוח, הרחק מאורות היישוב. אור הזוהר מרצד בשמים במלוא הדרו ואנחנו מביטים בו בהתפעלות אין קץ בין קליק לקליק של המצלמות הקופאות מקור. הופעת הזוהר כבר בלילה הראשון להיותנו כאן עוקפת את התחזית האופטימית ביותר שיכולנו להעלות על הדעת, שכן לרובנו, לחזות בזוהר היתה אולי מטרת הטיול כולו. הבעת פנים עם חיוך נוטה לשיגעון קל מלווים אותנו עד אמצע הלילה של יום גדוש חוויות, ואף אחד לא נותן את הדעת עד כמה שלושת הימים הבאים יבחנו את כושרנו ואת יכולת העמידות שלנו, פיזית ונפשית גם יחד.
למחרת בבוקר אורזים רק את הציוד המצומצם הדרוש לשלושת הימים הבאים, וממהרים למפגש אינטימי עם כלי התחבורה האישי ויחיד שלנו לאותה התקופה – אופנוע שלג. זחל ארוך ורחב בחלקו האחורי, מגלשיים בקדמי, מצערת בצמוד לאגודל (כדי שתתאים לכפפה שבה רק האגודל מופרד משאר האצבעות), חימום לידיות ההגה (וגם למצערת, בנפרד), ובמרכז – מנוע רב עוצמה. כבר משתוקקים לדהור על המכלול הזה בערבות השלג האינסופיות. אבל לפני כן – תדריך בטיחות, כי הרי לא יוצאים לטיול מודרך ובטוח, חסר כל סיכון, בשמורה מסודרת, אלא בדיוק להפך – לרכוב בשטח פראי, קפוא, ללא נפש חיה בטווח רכיבה של שעתיים לפחות, על כלי לא מוכר ובתוואי שטח קופצני ומפתיע, אם כי בליווי שלושה אנשי צוות מקומיים מיומנים.
מתארגנים זוגות זוגות על האופנועים ומתחילים בנסיעה איטית, בשבילי יער צרים. אור זריחה בוהק ומהפנט חודר בין העצים, המכוסים בשלג לעייפה, עד כדי שכמה מהם קדים קידה עמוקה עם צמרותיהם ויוצרים קשת מלאה מעל השביל. עד מהרה מתברר כי צעד אחד הצידה מהשביל עם השלג ההדוק טומן בחובו צלילה די עמוקה לתוך תלוליות השלג, ויש העושים זאת עם האופנועים, תוך כדי התהפכות, שלרוב מסתיימת בשעשוע ובמאמץ פיזי של כמה אנשים להחזיר את הכלי למסלול. לאחר נהיגה של כשעתיים מגיעים לכביש ראשי, פתוח ומרווח, מכוסה שלג, כמובן, עם שלטים מסודרים ואפשרות לדהור כמעט 100 קמ"ש, שאותה אנחנו מנצלים בשמחה (מי שמזדמן לו). רק מכוניות היו חסרות. אם כי זה לא היה כביש, אלא… אגם אינרי (Inari) הקפוא, שהופך לציר תנועה בתקופת החורף, מנובמבר עד יוני.
שׂשׂים אלי קרב
עם תחילת השקיעה (שמתרחשת קרוב לתום הזריחה) אנחנו מגיעים לבקתת עץ ביער, שמארחת אותנו לארוחת צהריים קלה של מרק דגים חם ולחם טרי. הנרי, המדריך המקומי, מבשר לנו כי ארבע השעות האחרונות קידמו אותנו רק 60 קילומטר ליעד, ו-120 עוד לפנינו, בתנאי קור קשים יותר ובחושך מוחלט. כפות צוללות ביתר שאת אל קערות המרק החם, והבנה שקל זה לא יהיה חודרת עמוק לתוך העצמות, שהספיקו בינתיים להתחמם במקצת. אבל אנחנו, ששים אלי קרב, נחושים להוכיח להנרי הקשוח וגם לעצמנו שקורצנו מהחומר הנכון, וכי האתגר קטן עלינו. זה הזמן להזכיר את מידות הקור. כשירד החושך צנחו גם הטמפרטורות אל מעבר ל-31 מעלות מתחת לאפס אך, לדברי הנרי, תוך כדי נהיגה על אופנוע השלג יורדות עוד 15 מעלות, כך שעל אותן שכבות הבגדים שלבשנו מוטל תפקיד קיומי, לא פחות.
במהלך החלק הראשון של המסע מתברר לנו עוד דבר חשוב: לנהג האופנוע שידיותיו מחוממות, מגן הרוח מפחית את השפעתה הקרה עליו ורגליו צמודות ומוכנסות לתוך החלק הקדמי של הכלי, קר פחות מאשר לנוסע שמאחוריו, אשר נותר די חשוף לפגעי הטבע והרוח, ללא כל אמצעי חימום. כדי להתגבר על מכשול זה אנו מבצעים עצירות יזומות להחלפה בין הנהג לנוסע ולהתעמלות קלה. המסע נמשך עוד שעות ארוכות, וכשאנחנו מגיעים למקום הלינה שלנו, בחווה פרטית קטנה, קרוב למעבר גבול עם נורווגיה, כולנו כבר באפיסת כוחות ודי קפואים. ארוחת הערב המקומית שמוגשת לנו היא חגיגה של טעמים מקומיים: דג סלמון אפוי בתנור, במרקם ובטעם שלא פגשנו בישראל, ובשר אייל הצפון לצד ריבת פירות יער. אקורד סיום ראוי ליום מתיש ומאתגר, שפתח את המסע שלנו.
בוקר יום המחרת, ואנחנו ערוכים להמשיך להצפין אל עבר הפיורדים הנורווגיים, למפרצי ים ברנץ. יוצאים במרץ ליום רכיבה חדש, אך השטח כבר לא מישורי, מצריך נהיגה טכנית וגורר אתו המון התהפכויות וחילוצים. זרם הגולף אמון לחמם את דרום האוקיינוס הארקטי, ואנו מצפים לראות מים זורמים ואדים עולים מעליהם בנקודה הצפונית ביותר במסענו. הפתעה מתגלֵית לנו בדמות פיורד קפוא לגמרי, בלי זרימה ובלי אדים. המדריך הנורווגי, שהצטרף אלינו ליום זה, מספר כי תושבים מקומיים טוענים שזו הפעם הראשונה ב-30 השנים האחרונות שמי המפרץ קופאים.
שוב מסע אופנועי שלג בחושך, שוב קור חודר עצמות והאדרנלין שמחמם את הגוף מבפנים, בחזרה אל החווה והארוחה החמה. אבל זו נדחקת הצידה, כי שמים זרועי כוכבים וזוהר צפוני מדהים שובים את לבנו בפעם השנייה בתוך יומיים.
רישיון נהיגה במזחלת איילים
יום חזרה לסאריסלקה לא מביא עמו ריגושים מיוחדים, מלבד הנופים, שכעת, בשובנו על עקבותינו, אנחנו רואים אותם בפעם הראשונה באור יום, ושתי להקות איילי הצפון שנודדות בקרבתנו ומדגמנות אסתטיקה פראית.
נפרדים מהכלים הממוכנים ושמים את פעמינו לכפר לָפּי משוחזר, אשר מדגים את אורח החיים של העם הסאמי (כך מעדיפים להיקרא תושבי לפלנד המקוריים) תוך כדי סיפור קצר על המסורת הסאמית מפי צאצא של שמאן, שבנפנופי סכין מעל עורפינו וסימון שחור (מגֶחל) על מצחינו, מסביר שזו הדרך לברך את מי שחוצה את החוג הארקטי ונכנס ללפלנד. בהמשך אנחנו משתעשעים בנהיגה עצמית של כעשר דקות במזחלות איילי הצפון, ואף מקבלים "רישיון נהיגה" במזחלת זו עם תוקף לחמש שנים. בסך הכל היה מעניין לפגוש את החיה שעומדת במרכז ההישרדות של המין האנושי בחבל ארץ זה, ומספקת לו אמצעי תחבורה, חלב, בשר ופרווה. מספרם של איילי הצפון גדול ממספר תושבי לפלנד, וזהו המין היחיד בין האיילים שגם הזכר וגם הנקבה שלו הם בעלי קרניים.
מזחלת האיילים התגלתה אמנם כגימיק נחמד, אבל לא יותר מזה. נסיעה בת שלוש שעות במזחלת כלבים היא עסק מעניין יותר, חי, דינמי ומורכב יותר. כל מזחלת מיועדת לזוג רוכבים – היושב והעומד – כשליושב אין תפקיד מלבד ליהנות ולצלם, ואילו העומד מאחוריו הוא זה שאחראי לתיאום בין תנועת הכלבים למזחלת. ששת הכלבים הרתומים מסודרים בשלושה זוגות: הזוג הקדמי הוא שתי נקבות (או נקבה וזכר), שכן לנקבות יש חוש כיוון וניווט מפותח, ולפיכך הן המובילות; בזוג האמצעי כלבים צעירים "מתלמדים", שתורמים למאמץ מעט, ביחס לשאר; מאחוריהם, הזוג הקרוב למזחלת, שני זכרים חזקים ביותר, הנדרשים למאמץ רב בתחילת התנועה.
רוב הכלבים הם מזן האסקי סיבירי – כלב שזו סביבתו הטבעית, שואב הנאה מפעילות פיזית מרובה ומיטיב לתפקד ב-30 מעלות מתחת לאפס ומטה. מאחר שהטמפרטורה היום לא ירדה מתחת למינוס 20, הכלבים מרבים לעצור, להתפלש בשלג ולאכול ממנו כדי להתקרר. בסופו של היום קשה לנו להיפרד מהיצורים החברותיים והיפים כל כך.
שוברת הקרח הישנה
בחלק האחרון של הטיול כולו אנחנו יוצאים דרומה, עד קמי (Kemi)– עיירת נמל פינית, לחופי מפרץ בוטניה של הים הבלטי. אטרקרציה תיירותית חביבה היא ארמון הקרח שנבנה כאן מדי שנה, בכל פעם בסגנון שונה, וכולל בתוכו חללים מעוצבים, קפֶלה, בר פעיל וכמה חדרי מלון, כולם עשויים מקרח. אך הסיבה האמיתית להגעתנו לכאן היא השַיט בשוברת הקרח סאמפו (Sampo), שחגגה יובל לפני שנתיים, שירתה במשך רבע מאה את הצי הפיני, ומאז 1987 משמשת למטרות תיירות. לאחר שעתיים של הפלגה אל תוך הים הבלטי הקפוא הספינה נעצרת, ואנחנו יורדים אל הקרח כדי להצטלם ו…להשתכשך במים הקפואים שהרגע נחשפו, אם כי בתוך חליפות מיוחדות, מבודדות מקור.
ממש בדרכנו לשדה התעופה אנו עוצרים במקום שעבור תיירים רבים הוא הסיבה העיקרית לבואם ללפלנד – הכפר של סנטה קלאוס, מקום מושבו הרשמי (מהלך שיווקי מרשים של הפינים), בדיוק על קו החוג הארקטי, בימים שהוא לא מתעופף על מזחלות איילים אגדיות אל מול חלונות הילדים בחג המולד.
נראה כי החג לא עוזב לעולם את בית הנתיבות, ומי שחפץ בכך מקבל חותמת תואמת בדרכונו: "רובניימי – שדה התעופה הרשמי של סנטה קלאוס". האם יכולה להיות דרך אופטימית יותר לסיים מסע של חוויות בלתי פוסקות שסיפקה לנו לפלנד?
