בישיבת הקבינט האחרונה שלפני מבצע "דין וחשבון", ביולי 1993, הציג ראש הממשלה דאז יצחק רבין את מתווה המבצע האווירי בלבנון. תוך כדי הדברים של רבין התערבה שרת העבודה והרווחה אורה נמיר, חברת מפלגת העבודה, ואמרה לראש הממשלה: "אבל יצחק, בשבת האחרונה הייתי אצל רחל במנרה והכל היה שקט…". רחל היא רחל רבין, אחותו של יצחק רבין וממייסדי קיבוץ מנרה. רבין פנה אל השרה והסביר בפירוט ובסבלנות כי פעולה זו נחוצה כדי לרסן את חיזבאללה על ידי יצירת פניקה בקרב תושבי הכפרים בדרום לבנון. התוכנית המבצעית של צה"ל היתה התנפלות של חיל האוויר וירי ארטילרי כבד מהקרקע לעבר הכפרים עד לקו הליטני, מתוך מחשבה שהבהלה בקרב האוכלוסייה האזרחית תיצור לחץ על ממשלת לבנון, וזו תיאלץ לפעול על מנת לרסן את חיזבאללה. כולנו יודעים איך זה נגמר או, ליתר דיוק, לא נגמר, עד ימינו אלה.
הסיפור הזה ממחיש במשהו את המורכבות של הגוף שבו מאושרות החלטות הרות גורל לעתידה של מדינת ישראל. כמו אז, גם היום הוא מורכב מאנשים שונים, בעלי רקע שונה, אג'נדה פוליטית שונה ולעתים תחושת אחריות שונה…
"הקבינט" או, בשמו המלא, הקבינט המדיני-ביטחוני, הוא ועדת שרים מיוחדת שמרכיב ראש הממשלה על בסיס מבנה הקואליציה. על פי חוק, חייבים להיות בו כחברים קבועים ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, השר לביטחון פנים (לאומי…), שר האוצר ושר המשפטים. כל שאר החברים מתמנים על פי החלטת ראש הממשלה, שלעתים משתמש במינוי הזה כתופין פוליטי.
ב-1961, כחלק מתהליך הרכבת ממשלת ישראל העשירית, הסכים לוי אשכול (שקיבל את המנדט להקים ממשלה בראשותו של בן-גוריון) לדרישת ישראל גלילי ואנשי מפלגת "אחדות העבודה" לכינון ועדת שרים לענייני ביטחון. כניסת אשכול ללשכת ראש הממשלה, בשנת 1963, רוממה את מעמד הפורום, שהחל להתכנס לעתים תכופות יותר. מאז לבש הגוף הזה כמה צורות, וכיום הוא מונה 12 חברים, ועוד שלושה מוזמנים קבועים שאינם חברים ומוגדרים משקיפים: אריה דרעי, דודי אמסלם ואורית סטרוק.
המטבח של גולדה
לאורך השנים, מבנה הקבינט, ולפעמים גם הידע הבלתי מספיק של חבריו, הִקשו לא פעם על תפקודו של ראש הממשלה, שנדרש להסברים ולדיונים ארוכים על מנת שהקבינט יוכל לקבל החלטות. במהלך מלחמת יום הכיפורים, ראשת הממשלה גולדה מאיר יצרה מעין קבוצת שרים מצומצמת כדי לקבל החלטות מהר ואז להביאן לאישור הקבינט. שיטה זו זכתה לכינוי ההיסטורי "המטבח של גולדה", ומאוחר יותר הכינוי קוצר ל"המטבחון".
ב-2016 קבעה ועדת מומחים בראשות האלוף (במיל') יעקב עמידרור, שכדאי להסמיך את ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ לקבל החלטות שוטפות לניהול המלחמה. במילים אחרות, הוועדה המליצה על הקמת "מטבחון", מתוך הבנה שפעולת קבינט עשויה להיות מסורבלת לעתים, מכמה סיבות: הזמן שלוקח לכנס אותו, חוסר ידע של חבריו, הצורך לקבל החלטות מהירות, ולא פעם, מתן משקל יתר לשיקולים פוליטיים. אחת ההמלצות המעניינות של הוועדה היתה לאסור ביקורי שרים ביחידות צה"ל במהלך מלחמה. ההמלצה הזאת לא מקרית: במהלך מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב-2014, חבר הקבינט השר נפתלי בנט נפגש עם מי שהיה אז מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ עופר וינטר. הפגישה הסודית נערכה בבית של מכר משותף בבאר-שבע, ובמהלכה העביר וינטר לבנט מידע על מערך המנהרות החודרות של חמאס, מידע שלא הוצג בשלמותו לחברי הקבינט. בנט, מצויד במידע רב, ויש האומרים שגם במפות, חזר לקבינט והציג את המידע לחברים, להפתעת שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו. לימים, דו"ח של מבקר המדינה על איום המנהרות מעזה חיזק את הדברים של בנט, וקבע שחומרת איום המנהרות לא שוקפה לחברי הקבינט.
ôåøèøè, øàù äîîùìä ìåé àùëåì.
הטעות המביכה
בעקבות דו"ח עמידרור דרש בנט לקיים סדנאות למידה לחברי הקבינט, כדי שיוכלו להרחיב את הידע שלהם לפני קבלת ההחלטות. סדנאות מקוצרות כאלה נעשו במהלך השנים לחברי קבינט חדשים, ובהם כאלה שלא שירתו בצבא כלל. העמָקוֹת בנושאים מסוימים נעשות לחברי הקבינט לפני דיונים חשובים, כמו למשל בנושא הגרעין האיראני. אלא שלעתים הידע הזה לא ממש מכסה את כל האפשרויות…
סדנאות הלמידה לחברי הקבינט היו יכולות גם למנוע טעויות שיגרמו – במקרה הטוב – מבוכה רבה. טעות כזאת היתה של חברת הקבינט גילה גמליאל. כשרת המודיעין היא אירחה ב-2023 את יורש העצר האיראני, רזא כורש פהלאווי, בנו של השאה המנוח. גמליאל הדהדה את הביקור הזה, ובמיוחד את הסיור ביד ושם. חודשיים אחר כך היא רצתה להמשיך את מומנטום הקשר הישיר, והחתימה כמה חברי כנסת על מכתב התומך בתושבי מחוז צפון אזרבייג'ן באיראן. במחוז הזה, שנמצא בצפון איראן, מתגורר המיעוט האזרי במדינה. עצם השונוּת האתנית מהמחוזות הפרסיים יוצר מתח תמידי וחשדנות של השלטון המרכזי בטהרן כלפי תושבי המחוז.
אלא שהמכתב הזה פגע למעשה באינטרס ישראלי מובהק – לפנות מעל ראשם של האייטולות לכל תושבי איראן בלי קשר למוצאם האתני – שכן הביקורת האיראנית לא איחרה להגיע, וציירה את יורש העצר כמשתף פעולה עם ישראל. הביקורת הזאת אילצה אותו לכתוב מעין פוסט התנצלות ברשתות החברתיות, ולוּ רק כדי להקטין את הנזק: "המתקפה המילולית על שלמותה הטריטוריאלית של איראן על ידי 32 חברי הפרלמנט הישראלי בלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין, ומשרתת את האינטרסים של משטר הרפובליקה האיסלאמית, ויתרה מכך, היא עומדת בסתירה מוחלטת לעמדות שמסרו לי מנהיגים ופקידי ממשל ישראלים בכירים במהלך הפגישות האחרונות שלי איתם". סדנה להכרת פסיפס המגזרים, הדתות והעדות באיראן היתה מונעת את המבוכה הישראלית הזאת, שנגרמה על ידי חברת הקבינט.
