כבר שלושה עשורים סאבלימינל נמצא במיינסטרים הישראלי, יוצר ובועט. מעט מאוד אמני מוזיקה יכולים לומר על עצמם שהם פרצו דרך, יצרו ז'אנר. סאבלימינל הוא אחד מהם, הראשון שהצליח ליצוק תוכן אמנותי בעברית לראפ האמריקאי. הישראליות חיבקה אותו כמעט מיד, עם סדרה של אלבומי זהב ופלטינה. הסגנון הייחודי שהביא גרם למשרד החוץ לגייס אותו כשגריר תרבות בעולם ולמשרד החינוך להיעזר בו כדמות משפיעה להעברת מסרים חינוכיים.
יש כל כך הרבה נושאים לדבר איתך, כי אתה נוגע בהמון תחומים. אבל קודם כל, מעניין לדעת איך הגעת לשם הבמה "סאבלימינל".
"אפשר לומר שבחרו את השם בשבילי. בגיל צעיר שילבתי את המילה הזאת בשיר שלי. חבר שלי, הראפר שי 360 חדד, אמר לי, 'זה צריך להיות השם שלך, זה אתה, סאבלימינל. תמיד יש לך מסר חבוי בכל שורה, משמעות כפולה'. מאז זה שם הבמה שלי".
סאבלימינל הוא קובי שמעוני, בן 44, יליד תל-אביב, תושב תל-אביב, ישראלי בכל רמ"ח איבריו ונבכי נפשו. הוא מדגיש את זה לכל אורך השיחה שלנו. על הבמות הוא מהלך על הגבול הדק שבין שירה לדיבור, לעתים כאן לעתים שם, אבל תמיד עם מסר. הוא מגדיר את עצמו שליח, עם ערכים, עם מטרה. הכלי שלו הוא סוג של אמנות, שעד לפני ארבעה עשורים היתה מזוהה אך ורק עם הזעם השחור של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.
"כילד חשבתי שאי אפשר לעשות ראפ בעברית, אבל במשך הזמן הבנתי שזה אפשרי, ומכאן זה הלך והתפתח. את התקליט הראשון שלי, 'האור מציון', הקלטתי עוד לפני הצבא, אבל בעקבות הגיוס הוא התעכב. היה לי חלום להיות קרבי, ולצערי זה השתבש בגלל פריצת דיסק קשה(לבסוף את השירות הוא העביר כקב"ט לשכת הרמטכ"ל שאול מופז –אב"ש). מיד כשהשתחררתי יצא האלבום לאור. מכאן לא הבטתי אחורה".
למעשה, אתה מנהל את עצמך מהיום הראשון שלך כמוזיקאי. סירבת לחברת התקליטים הגדולה בישראל, שרצתה להחתים אותך עוד לפני שהאלבום הראשון יצא.
"ניהלתי את עצמי הרבה לפני שיצא האלבום. כבר בגיל 15 היה לי מועדון ברחוב המסגר בתל-אביב יחד עם חבורת תאקט, חבורה שהתקבצה סביב המוזיקה שלי. עוד קודם היה לי ליין של מסיבות שהפקתי במועדונים סביב סצנת ההיפ-הופ. מאז ועד היום אני מנהל את הקריירה העסקית שלי, עם הרבה ניסיון שצברתי לאורך השנים".
עד כמה סאבלימינל מוכשר בשני העולמות, העסקי והמוזיקלי, יעיד הסיפור ההוא על הסירוב לחברת התקליטים. עוד לפני הוצאת אלבום הבכורה שלו, החומרים שהקליט הסתובבו במועדונים בתל-אביב, וקלטות עברו ידיים. בתו של רוני בראון, מנכ"ל הליקון, השמיעה את החומרים לאבא שלה, והוא הזמין את סאבלימינל לפגישה במשרדו. הליקון, באותם ימים, היתה חברת התקליטים הגדולה והמשפיעה בישראל, וברשימת הזמרים החתומים אצלה היו רמי וריטה, עברי לידר ועוד. אליהם עוד נחזור בהמשך, עם השיחה המשפחתית הגורלית שניהל סאבלימינל עם אביו על החיים…
"הגעתי לרוני בראון, שהיה גורו, האיש של המוזיקה בישראל. הוא אמר ששמע את החומרים שלי והוא רוצה להחתים אותי. התשובה שלי היתה,'תודה, אבל לא תודה'. הוא בהחלט לא ציפה לתשובה הזאת, ועוד מראפר אלמוני. הוא אמר, 'אין אמן שלא רוצה לחתום אצלנו, מה תעשה עם האלבום, איך תמכור אותו?'.לא התבלבלתי לרגע ועניתי לו, 'במועדונים, בחוף, במספרות, בכל מקום שבו יש נוער וקהל שירצה לשמוע'. הוא חייך ושאל, 'כמה תמכור?', עניתי לו שבהתחלה עשירית ממנו, אחר כך חצי ממנו, ואז פי עשרה ממנו. הוא אהב את התשובה, הוציא דף חלק, חתם עליו ואמר לי: 'תמלא אתה את הפרטים של החוזה, אני כבר חתמתי'".
והוא היה רציני?
"ברור. חזרתי הביתה והראיתי את הנייר לאחותי הגדולה, שכבר היתה עמוק בעסקי המשפחה, והבינה בעסקים. ניסינו להבין יחד איך ממשיכים מכאן, והאם נרים את הכפפה. כשאבא שלי נכנס לחדר באותו יום היא אמרה לו: 'או שקובי משוגע או שהוא גאון, וכנראה הוא גאון'… ואז איתרתי את היועץ המשפטי של הפדרציה הישראלית למוזיקה ותקליטים, ישבתי אצלו במשך חודש ולמדתי את חוקי המשחק בעולם המוזיקה. כאשר הבנתי שכבר יש לי מספיק ידע, פתחתי חברה לייצוג אמנים, תאקט רקורדס, שהחתימה את… סאבלימינל, ואז חזרתי לרוני כדי לסגור איתו חוזה הפצה".
"לך תרחץ מכוניות"
השאר, כאמור, היסטוריה, ובמקרה של סאבלימינל–היסטריה. האלבום הפך תוך זמן קצר לאלבום זהב, וסאבלימינל פרץ לתודעה. אבל הוא הבין שלהצלחה הזאת חייבת להיות המשכיות, וכדי להגיע לקהלים רחבים יותר הוא צריך לשלב סגנונות. באלבום השלישי הוא שיתף פעולה עם זמרים מז'אנרים שונים, כשהוא משלב סגנונות –מזרחי, עברי, לטיני. כך נולדו הלהיטים "פרחים בקנה" – אחד הקאברים המבריקים לקלאסיקת הלהקות הצבאיות, ו"הסוד" עם שרית חדד.
הראפ מזוהה בארצות הברית עם התרסה, עם שכבות חברתיות שמרגישות מודרות ממעגלי חיים. איך זה מתיישב עם המוזיקה שלך, שמדברת על חיובי, על מחבר?
"היפ-הופ זה מה שאתה. ואם אני רואה מטרה לחבר – אני אשיר על זה", הוא משיב מיד, בלי למצמץ. "בעוד שבארצות הברית החוויה של הזמרים היא כנופיות, לברוח מהגטו השחור בגלל שוטר לבן, כאן המציאות אחרת. אנחנו חיילים, והאויבים שלנו מבחוץ. זו ההוויה שאני מדבר ושר אותה. היה לי קשה מאוד בהתחלה להרגיל את האנשים להקשיב למילים. היינו עוברים עיר עיר בארץ ומנסים להרגיל את האנשים להקשיב למילים, לא רק להתנועע לקצב ובסוף למחוא כפיים. היה שלב מסוים שהרגשתי שזה הצליח, כאשר הוזמנתי עם 'הצל'על ידי דודו טופז לתוכנית שלו. הוא נתן לנו משימה, לחבר ראפ על זהירות בדרכים. הרמנו את הכפפה, ובמשך חמש דקות ראו רק את הראש שלנו על המסך, עם כתוביות, שרים על בטיחות בדרכים. אחרי התוכנית הרגשתי מיד את השינוי, כיצד אנשים שמים לב גם למילים ולמסר".
סאבלימינל גדל בשיכון דן בתל-אביב, עם שני אחים הגדולים ממנו בשבע וב-14 שנים. התא המשפחתי הוא משהו שהוא לא מפסיק להזכיר. מגדלור. הוריו עלו לארץ מתוניסיה (האב) ומאיראן (האם) והכירו במעברה. אביו מצא את פרנסתו בתעשיית היהלומים, החל את דרכו בה כפועל, ומשם זה התפתח. המשפחה החלה לחוות רווחה, וגם האחים הגדולים הצטרפו לעסק. לימים קנה האב שטח מול שכונת צהלה ובנה עליו את ביתם. "הוא חשב לעצמו שאם בנו יגדל עם בני הטייסים מהשכונה הקרובה אולי יצא ממנו טייס…".סאבלימינל למד בשיכון דן, מה שהפך לימים לחוויה מעצבת עבורו.
למרות שאלֶה היו כבר שנות ה-80 וה-90, עדיין הרגשת נטע זר?
"תמיד הייתי השונה. מזרחי, מסורתי, קראו לי 'הערס עם הגורמט'. לא היה חסר לי אוכל, בגדים או ספרים, אבל באתי ממשפחה של פועלים, שעבדו ועובדים קשה. אני זוכר שיום אחד חבר שלי קיבל מזוודה שלמה של רובוטריקים מאבא שלו שחזר מחו"ל. גם אני רציתי רובוט. התשובה של אבא שלי היתה: 'קח ג'ילדה, לך תרחץ מכוניות של השכנים שלנו, ותוכל לקנות כל רובוט שתרצה. תבוא אלי כשתרצה ספרי לימוד'. בפרספקטיבה של שנים, אני מעריך את אבא שלי על האמירה הזאת".
אתה מרבה לדבר על סמלים של ישראליות, יהדות בפרספקטיבה היסטורית. זו הסיבה שרואים אותך כל הזמן עם השרשרת הזאת, עם המגן דוד הגדול? זה משהו שאתה מקפיד עליו כל הזמן, למה?
"זה מתחיל בתיכון. את המגן דוד של 'הערס' לא הייתי מסתיר מתחת לחולצה. תמיד הייתי גאה בו, הרגשתי שהוא האמת שלי. את המגן דוד הגדול קיבלתי מאשתי אינס, שאז עוד היתה חברה שלי, ליום הולדת שלושים. זו יצירת אמנות ייחודית, חרוטים עליה צירופי אותיות מהקבלה שמבטאים את כל מה שהיא מייחלת לי, לנו. חגגנו את יום ההולדת במנהרות הכותל, יחד עם רב הכותל, במקום הכי קרוב לקודש הקודשים. אני זוכר שאני מתפלל, כורע ברך ועוצם עיניים. פתאום אני פוקח אותן והיא עומדת מולי עם קופסת תכשיטים. התגובה הראשונה שלי היתה,'מה זה?'. רק אז הבנתי שזה נראה כאילו היא באה להציע לי נישואים. היא התעשתה מיד ואמרה, 'נראה לך? זו מתנת יום הולדת'. הצעת הנישואים הגיעה ממני, כפי שתכננתי, כמה ימים אחר כך…כתוצאה ממנה יש לנו היום שני ילדים – אור, בן 11 וחצי, ויונתן, בן תשע וחצי. ואת ערכי המשפחה שעליהם גדלתי בבית הורי, התא המשפחתי החם והמגונן, אני מיישם יום יום במשפחה הקטנה שלי".
"תחשבו שאני בדרום אמריקה"
אחד הסיפורים המשעשעים של סאבלימינל הוא על הדרך שבה היה צריך לבשר לאביו על כך שאינו רוצה להמשיך בעסק היהלומים המשפחתי, וכי פניו למוזיקה.
"אתה צריך להבין, שביהלומים יש רק משפחה. זה עובר מדור לדור. שני האחים הגדולים שלי כבר היו עמוק בעסק, והיה ברור שאני לא סוטה מהמסלול הזה. אחרי השחרור כינסתי את המשפחה, כולל סבתא שלי, לשיחת נפש. אמרתי להם שאני רוצה להיות מוזיקאי. השאלה הראשונה של אבא שלי היתה: 'אתה רוצה להתחתן, רוצה בית, רוצה ילדים?'. עניתי 'כן' על הכל, ואז הגיעה השאלה, 'ואיך תתפרנס?'. סיפרתי להם שרמי וריטה, וגם עברי לידר, מתפרנסים לא רע ממוזיקה, אבל הם עדיין היו ספקנים. סיכמנו שאני מקבל חצי שנה לניסיון, ובחצי השנה הזאת לא מפריעים לי בכלום. אמרתי להם, 'תחשבו שאני בטיול בדרום אמריקה'".
לפני שנה וחצי הלך האבל עולמו. געגוע וכאב הם חומרי גלם טובים לאמנים. את השיר "שומר עליך", עם הזמר אושר כהן, הקדיש סאבלימינל לזכר אביו, וכך כתב: "מה לא הייתי נותן כדי להיות שם היום / שנייה אחת להיות שם היום / ולתקן כל צער שנכנס לך ללב / שהתחצפתי כאילו אני יודע יותר / סליחה שכעסתי והלכתי ממך / איך לא הבנתי שאתה אוהב אותי יותר מאותך / אבא, אני לצדך".
אתה מדבר כל הריאיון על אבא שלך בהערצה. הוא היה שם בשבילך, ללא ספק, והיה דומיננטי בהחלטות שקיבלת. אבל למוזיקה ולאמנות נחשפת לבד.
"זו שאלה שנשאלתי לא פעם. איך מבית לא מוזיקלי יצא אמן. חשבתי על זה המון. באחד הביקורים שלי בבית הורי ראיתי פתאום דברים שלא ייחסתי להם חשיבות בעבר. ראיתי את הציורים של אימא שלי על הקירות, את הפסלים שלה בבית, את הפרגולות והגינה שאבא שלי בנה בידיו. ופתאום שחזרתי איך אבא היה מקבל יהלומי גלם, יושב, בוחן אותם ובסוף מוציא מהם יצירת מופת. מה זה אם לא אמנות?".
בזכות החיבור החזק שלך להיסטוריה שלנו, ליהדות, לישראליות, הוזמנת לשיר בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. יש בזה הכרה מדהימה למסרים ולמקום שלך בישראליות, אבל מעבר לכך, נראה שזה פוגש אותך במקום אישי.
"אבא שלי מוכר כניצול שואה מתוניסיה. גם שם היו מחנות ריכוז. בשבילו, להגיע לארץ ישראל זה היה בגדר נס. כמי שחווה את אוהל המעברה, את הבוץ ואת פנסי הנפט, כל גשר שנבנה וכביש שנסלל בישראל היולו ניצחון. עוד ניצחון ועוד ניצחון בדרך למדינה. זה מסר שמחלחל. השואה לא הבדילה בין יהודים. זה משהו שאני לא יכול להשתחרר ממנו, ומכאן החיבור שלי להיסטוריה שלנו, לחברה שלנו, למדינת ישראל".
לסיום, בוא נדבר רגע על החיבור שלך למה שקורה כאן היום. כמי שמדבר כל הזמן על ביחד, אתה מודאג?
"מודאג מאוד. אנחנו מפולגים. אני מרגיש שהמלחמה שלנו עכשיו היא על הביחד. במלחמה הזאת חייבים לנצח. אני מביט על זה כמשפחה. אם אני לא מסכים עם האחים שלי, אנחנו לא נהפוך לשונאים. תמיד נכבד אחד את השני. החברה הישראלית משלמת ותשלם מחיר כבד על הפילוג הזה. לא סתם המסר שאני הולך איתו הוא 'ביחד נשרוד לבד ניפול'. אני אמנם לא נכנס לעניין הפוליטי, אבל אני בהחלט חרד ממה שקורה במעגל הפנימי שלנו אל מול האיומים מבחוץ. אנחנו עם שחייב לשמור על קיומו וצביונו, אפילו רק מתוך כבוד לדורות הקודמים. אנחנו דמוקרטיה שחייבת להתפתח, להתבגר ולהגן על עצמה".
אז בכל זאת יש בך ממד של מחאה.
"המחאה שלי היא להיות חיובי. בכל מחיר".
