ששי גז, 58, גדל בפרדס-כץ, שכונה שאותה הוא מגדיר "פראית ואלימה". בזכות (או למרות) הילדות בצל האלימות, הוא הפך לאחד ממטאורי הפלילים שידעה מערכת המשפט בישראל. "כל הזמן הלכו מכות בשכונה, ובגלל שהייתי ילד חלשלוש פיתחתי סגנון של שכנוע למה מכות הן דבר שלילי. בגיל עשר כינו אותי בשכונה 'עורך הדין'". במהלך לימודיו האקדמיים הכינוי מילדות נעשה ממשי. "כשלמדתי משפטים המקצוע היה מאוד כללי, ואף אחד לא ידע מה ירצה לעשות בתום הלימודים. אני הייתי הסטודנט היחיד שלכולם היה ברור שיהיה עורך דין פלילי".
אם נחזור אחורה בזמן, אל התיכון שבו למדת, מה המורה שלך תגיד שיֵצא ממך כשתגדל?
"בכיתה ט' מנהל בית הספר אמר לאימא שלי שאהיה ראש ממשלה, רמטכ"ל או ראש כנופיית פשע. אימא שלי פסלה על הסף את האפשרות השלישית…".
תפיסת עולם בסיסית
כשאני ממטירה לעברו של גז שאלות מצפוניות ואחרות לגבי מקורו של הפשע והאחראים לקיומו בחברה הוא מסביר לי את הבסיס לתפיסת עולמו. "יש ויכוח תמידי כיצד נוצר פשע. האם זה גנטי, נלמד, קשור למבנה הגולגולת או למבנה המוח. עלי השפיעה יותר מכל הגישה של סאתרלנד (אלכסנדר סאתרלנד, פדגוג בריטי, 1983-1973, ט.מ), שפשע הוא דבר נלמד. בשכונת ילדותי ראיתי ילדים מוכשרים, שאם החברה היתה משקיעה בהם היו מגיעים למקומות אחרים. בפשע אשמה לרוב החברה, ולא האינדיבידואל".
זה נשמע כמו הסרת אחריות.
"נכון, אבל זו תפיסת העולם הבסיסית שלי. כמובן שיש עבֵרות של פסיכופטים, אבל בחברה שבה רוב העברות הן עברות רכוש, למשל, אין ספק שזה מגיע ממצוקה. כשמגיעים אלי זה כבר מאוחר, זו כבר התוצאה. צריך לאתר את הבעיה הרבה קודם. אני חושב שכל ילד צריך להגיע פעם בחייו במסגרת בית הספר לסיור חברתי באבו כביר ובבית לוינשטיין. אם צעירים יראו למה גורמת תאונת דרכים או מה סמים עושים לבנאדם, הם ילמדו טוב יותר להימנע מכך".
את רישיון עורך הדין שלו קיבל גז באוקטובר 1981, וכבר למחרת פתח משרד משלו. כשאני שואלת אם לא היה זה צעד יהיר מעט, הוא משיב בהסכמה מוחלטת: "יהיר מאוד. יהיר ושחצני. היום, כשאני נותן הרצאות לסטודנטים, אני אומר להם לא לעשות את הצעד הזה. זה מקצוע שצריך ללמוד, ועורך דין צעיר, שלוקח תיקים גדולים, הוא חסר אחריות".
אתה זוכר את ההופעה הראשונה שלך בבית המשפט?
גז שותק לרגע, נראה כמגלגל במוחו את ערֵמת התיקים מתחילת דרכו ומשיב: "ייצגתי פורץ. הוא עלה לדוכן העדים עם השותף שלו, הפורץ השני, ולעיני כולם קיבל ממנו מכות רצח. זו היתה קבלת הפנים שלי בבית המשפט. בסוף התיק נגמר בעסקת טיעון, אבל המשפט הזה זכור לי במיוחד, כי המקרה החריג הזה אירע דווקא בפעם הראשונה שבה עמדתי מול שופט עם הגלימה החדשה שלי".
המוסר היחיד הוא החוק
כשהוא סוקר בפני את תמצית העשייה שלו לאורך השנים, גז נראה נלהב ומלא תשוקה. במשך כל הראיון הוא שב ומדגיש עד כמה הוא אוהב את המקצוע, והדרך שבה הוא אומר את הדברים לא מותירה ספק. "אלוהים אוהב אותך מאוד כשהוא נותן לך לאהוב את מה שאתה עושה. אני עובד ימים כלילות, ואני לא חושב שאני עובד קשה. במבט לאחור, פעמים רבות הייתי מכין תיק עד הבוקר והולך ישר לבית משפט בלי לישון בכלל. לפעמים אני מתפלא שמשלמים לי כסף, כי הייתי עושה את כל זה גם בחינם".
גז מסביר לי שאצל סנגור פלילי טוב, המצפון והמוסר לא משתתפים במשחק. "המצפון שלי נקי, כי אף פעם לא השתמשתי בו". וכשאני תוהה איך הוא מצליח לנתק ממוחו שיקולים מוסריים, לייצג משפחות פשע ולישון טוב בלילה, הוא משיב:"סנגור פלילי הוא אדם שעובד עם פיצול אישיות. מצד אחד הוא עורך דין, ומצד שני הוא אזרח, והמוסר היחיד הוא החוק. היו מקרים שזעזעו את המדינה, וגם אותי כאזרח, אבל כעורך דין אני לא מזועזע ועושה כל שביכולתי לסייע ללקוח באמצעות החוק, בלי שיקולי מוסר. אני סנגור, האדם היחיד שרוצה ויכול לעזור. אני צריך לחשוב איך אני מוציא הכי טוב את הלקוח, ואם אתחיל להשתמש במצפון אהיה עורך דין גרוע".
מניסיון העבר, אתה יכול לנבא מראש את תוצאות המשפט?
"כמובן, לעתים אפילו ברמה של מה יהיה העונש הסופי, אבל אני לעולם לא מתחייב כלפי הלקוח, כי תמיד יכולות להיות הפתעות. להיות עורך דין טוב זה לקחת את האונייה המיטלטלת הזאת שנקראת תיק פלילי ולהביא אותה לחוף מבטחים".
זיכוי בלתי אפשרי
על אף כמות התיקים שייצג גז, ובהם של אונס קשה או רצח אכזרי, יש כאלה שאפילו הוא אינו מסוגל לייצגם. אחד מהם היה יגאל עמיר, התיק הראשון שבו סירב לטפל. "אני לוקח תיק בתנאי שאצליח להיות הפרקליט שלו, כלומר, לקפוץ מהאזרח שבי לגלימת עורך הדין. במקרה של יגאל עמיר לא הצלחתי לעשות את המעבר הזה. כעסתי מאוד על המעשה הנורא, מפני שיגאל עמיר ירה בעצם בכולנו. סירבתי לייצגו, אבל שמחתי שמישהו אחר לקח אותו, כי אני חושב שלכל אדם, בכל פשע, מגיע להיות מיוצג על ידי עורך דין. זו הדמוקרטיה במלוא גדולתה. למזלי, המקצוע שלי הוא עדיין חופשי, וכל עורך דין בוחר לא לקחת תיקים מסוימים. אני לא לוקח תיקים נגד ביטחון המדינה ומקרים נדירים שמכעיסים אותי".
מה היה המקרה הכי מתוקשר שלך?
"היו הרבה. לאחרונה, המקרה של מרגלית צנעני, שהסתיים בשישה חודשי עבודות שירות. בעבר היו שני מקרים מתוקשרים באותה שנה: שוקי בסו, הצנחן שירה באביו 29 כדורים בעודו ישן, קיבל עשר שנות מאסר ולאחר חנינה ישב ארבע שנים, ומשה בן אבגי, בן ה-14 שהרג את נהג המונית דרק רוט, נידון ל-16 שנות מאסר וברח לארגנטינה. היו עוד הרבה מקרים. ייצגתי את כל גדולי הפשע, וגם ראשי ערים, דמויות מרכזיות מעולם הספורט, רופאים, עורכי דין, זמרים ושחקנים".
יש פסיקה שאתה גאה בה במיוחד?
"יש המון. היה לי פעם זיכוי שנקרא "זיכוי בלתי אפשרי". זה היה מקרה של כנופיה שגנבה שני מיליון דולר ותכננה לגנוב 40 מיליון דולר. היו בתיק ארבעה עדי מדינה ונאשם אחד, בחור דתי בשם צבי פישבך. הצלחתי לזכות אותו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, והמדינה, באופן חריג, הגישה ערעור על מהימנות. השופט לא האמין לאף אחד מהעדים. היו אלה ארבעה עדי מדינה, שאת כל אחד מהם חקרתי במשך כמה ימים, וגם בעליון הזיכוי הזה נשאר".
אתה שבע רצון ממערכת המשפט בישראל?
"אני חושב שיש לנו מערכת משפט מהטובות בעולם, אך תמיד יש מקום לשיפור. לדעתי צריך לשפר את היעילות והמהירות. אם יש צדק, הוא צריך להיעשות מיד".
איך היית עושה את זה?
"מכפיל מיידית את מספר השופטים, מגדיל את מספר בתי המשפט ומחסל את כל הפיגורים. הייתי מעביר הרבה עברות פליליות לעברות קנס, והרבה מהתיקים למגשרים אזרחיים".
הענישה בארץ מספקת לדעתך?
"למרות הביקורת מהציבור, הענישה בישראל חמורה מאוד. בעברות מין, למשל, הוכפלו העונשים שהיו בעבר. חשוב להבין שלקורבן אף פעם העונש לא יספיק, והציבור לא מבין את ההבחנה בין רצח, שזה מאסר עולם, הריגה, שזה 20 שנות מאסר, וגרימת מוות, שזה שלוש שנות מאסר בלבד. מכאן הביקורת וחוסר שביעות הרצון".
דון קישוט האחרון
גז הוא אדם חילוני, אבל שורשי היהדות טבועים בו היטב עוד מבית הוריו. אביו היה פייטן, מחצית מבני משפחתו עודם דתיים, והוא עצמו אוהב מאוד את החוכמה היהודית, התורה והפילוסופיה. "אני יכול לדקלם להנאתי את השירה היהודית של יהדות ספרד, ובכל שבוע אני קורא את פרשת השבוע".
מה אתה הכי אוהב במקצוע?
"קודם כל, אני אוהב אדם. אני אוהב לעזור, ואת תחושת הסיפוק כשאני מצליח לעזור. היום כבר אין דון קישוט שרץ ומציל אנשים".
אבל אתה נלחם להצלת הרעים.
"בשבילי הם אנשים שלא הוכח עדיין שאכן עשו משהו פלילי. מלבד זאת, לאנשי הפלילים אין קרניים. כל אחד יכול להסתבך. למשטרה יש המון כוח, וטוב שיש אנשים מהסוג שלנו שעוצרים את הכוח, שחוסמים אותו קצת. יש מדינות שבהן אי אפשר ללכת חופשי ברחוב, וזה לא מובן מאליו שבישראל אפשר ללכת ברחוב בלי להיעצר אם לא עשית עברה פלילית. זה בזכות עורכי הדין הפליליים ובזכות התקשורת שבשיטה הדמוקרטית".
אבל לפעמים התקשורת גם שופטת אדם עוד לפני שהוכחה אשמתו. איך צריך להתייחס להשפעת התקשורת ולתפקידה בחשיפת הטרדה מינית למשל, כמו שקרה באחרונה?
"הדרך היחידה לבירור אשמות מסוג זה היא באמצעות המשטרה, ולא בתקשורת. צריך לזכור שהטרדה מינית היא עברה פלילית, אבל גם לשון הרע זו עברה, והמקום לחרוץ דין הוא אך ורק בבית המשפט".
משפחת החוק
בתום שעה מרתקת במחיצתו של גז, אפשר לומר שהאיש די מרוצה מחייו, גם האישיים, שאליהם הוא מתפנה בשעות המועטות שבהן הוא משיל מכתפיו את גלימת הסנגור. בזמנו הפנוי הוא מקפיד לעסוק בספורט – חדר כושר, יוגה ובעיקר הליכה בפארק, שם הוא מקבל את ההשראה הכי טובה לטיעונים המשפטיים. הוא חובב קולנוע, תיאטרון, מוזיקה ואמנות, אבל מודה שלצפות לצדו בסרט זו משימה לא פשוטה כלל: "קשה לראות אתי סרט, כי אני תמיד מנחש לא רק את הסוף, אלא כל סצנה". בסרטי פעולה הוא מתקשה לגלות עניין: "התיקים שלי מעניינים יותר מכל סרט מתח".
ואם לא היית עורך דין?
"כשמילאתי טופסי הרשמה לאוניברסיטה נתבקשתי לרשום שלוש אופציות למסלולי לימוד, ובכולן כתבתי משפטים. היה לי ברור שזה מה שנועדתי לעשות. גם אשתי ואחותי עורכות דין, ושתי בנותי לומדות משפטים. אנחנו משפחת החוק".
על אף ימיו העמוסים, גז הקדיש זמן לכתיבת 835 עמודי ספרו "המשפט הפלילי" (יחד עם עו"ד משה רונן), ובין לבין הוא נהנה מאלכוהול משובח, בעיקר יין אדום. אבל יש דבר אחד בלבד שהיה מעדיף לעשות אחרת: להיות אבא מעורב יותר. "תמיד הרגעתי את עצמי בעובדה שאני אבא טוב לשתי בנותי, הילי ושירי, אבל יש רגשות אשם. לצערי, העבודה שלטה יותר. אם אז היתה לי החוכמה של היום, אני חושב שהייתי אבא קצת יותר טוב. העבודה הזאת לוקחת את כל כולך".
גז נחשב מרצה מבוקש בכנסים ובמוסדות להשכלה גבוהה. הוא נבחר מטעם לשכת עורכי הדין להעניק את הרישיונות לעורכי דין חדשים בטקס בבנייני האומה בירושלים, ואף קיבל את "אות המופת" לשנת 2007-2008 "על מאבקו למען הצדק המשפטי בישראל".
כשאני שואלת אותו מה עוד אפשר לאחל לו אחרי כל ההצלחות, הוא משיב בפשטות: "בריאות. את השאר אעשה לבד".
