בצהרי היום, ברחוב שקט ברמת-גן, בבניין מגורים שגרתי, אני פוגשת את זאב רווח בדירתו הצנועה. מלי אשתו מודיעה לו שהגעתי, והוא יוצא לקראתי מאחד החדרים, בטי-שירט שחורה ומכנסיים קצרים באותו צבע, ולרגליו נצמדת בלה, כלבת המשפחה. הוא לוחץ את ידי, כשעל פניו החיוך הכל כך מוכר שלו, מוביל אותי אל הסלון ומתיישב מולי. "שאלי בִתי. מה את רוצה לדעת".
מה אתה עושה בימים אלה?
"אני בדיוק עכשיו מגיש תסריט שכתבתי במשך שנה וחצי על יהדות מרוקו. כשאני כותב אני אוהב לקחת הפסקות ואחר כך לחזור לסיפור. אני תמיד עובד על כמה דברים במקביל".
לתסריט על יהדות מרוקו קיבל השראה בעיקר מזיכרונות ילדותו. "יש לי הרבה אהבה למרוקו. היתה לי שם ילדות נפלאה. אני אוהב לחזור למקורות, לשכונה ברבאט". אני שואלת אותו מה זה אומר להיות ילד במשפחה מרוקאית מרובת ילדים, ורווח מחייך, מכווץ את עיניו, כאילו מזמֵן אל מוחו תמונות מהימים ההם: "הרבה שמחה, הרבה משפחה, חגים, מוזיקה. אבא שלי ז"ל ניגן בכינור והיה פייטן גדול וחזן בבית הכנסת. הרבה צבעים ואוכל טוב שאני אוהב".
מאור זגורי הציג את המשפחה המרוקאית באור שונה.
"זגורי הוא בחור מוכשר עם אמירה מסוימת. הוא עשה עבודה לא רעה בכלל. אין ספק שהיתה לו משפחה מיוחדת במינה. על הסצנה של יום השואה כעסתי מאוד, כי אני זוכר את אבא שלי ביום השואה מספר סיפורי שואה בעיניים דומעות ומתפלל בבית הכנסת תפילה מיוחדת".
למה במרוקו אתה הכי מתגעגע?
"אני כמעט לא מתגעגע, כי אני נוסע לשם הרבה. מטייל ומצלם סרטים. אני אוהב את הרי האטלס ואת הסהרה עם אנשי השבטים הנהדרים הלבושים כחול. אני אוהב את הנשים הבֶרבֶריות, הן יפות מאוד. יש לי הרגשה כאילו חלקם הגדול של הבֶרבֶרים הם יהודים לשעבר. הם מקבלים אותי בחום ובאהבה".
רווח אוהב מאוד את מרוקו, והיא אוהבת אותו. הסרט "טיפת מזל" נחל שם הצלחה אדירה, ואין מי שלא מזהה אותו ברחוב. "בסרט אני נקרא שייח' ז'וז'ו. כשהגעתי לשדה התעופה במרוקו, בביקור האחרון, היו שם כמה קציני משטרה שהסתכלו עלי ולא הבנתי למה; לרגע חשבתי שהם רוצים לעצור אותי. פתאום ניגש אלי אחד מהם ושאל: 'אינתה שייח ז'וז'ו?'. אמרתי: לא, אני זאב רווח. רק אחר כך הבנתי שהוא מתכוון לדמות בסרט".
הקריירה הקולנועית העשירה של רווח הביאה אותו גם להוליווד, שם שיחק בסרט הפעולה עם ואן דאם "The Quest" (שנקרא בארץ "התקווה לניצחון"), שצולם בתאילנד, וכן בסרט "Escape: Human Cargo" עם השחקן טריט וויליאמס (מ"שיער"). "המשחק לצדם היה חוויה אדירה", הוא נזכר.
דיאלוג עם אלוהים
אין ספק שרווח (75) שייך לזן נכחד של שחקנים מוכשרים. כזה שמתמסר לדמות בכל כוחו, כאילו נולד בעבורה. והוא בכלל לא חלם להיות שחקן, אלא לוחם בצבא. המשחק בא רק אחר כך. "המשחק הגיע כשעברתי ללמוד בכפר-חסידים, בישיבה תיכונית חקלאית. היה לי מורה, פרופסור נתן הופמן, איש חינוך בלתי רגיל. הוא כתב הרבה מערכונים והזמין אותי מדי פעם לשחק אתו. כשסיימתי שמינית והתגייסתי הוא אמר לי: 'אתה גומר את הצבא, ואתה הולך להבימה'".
וכך היה. רווח שירת בנח"ל, לקראת השחרור נסע להבימה, ניגש לישראל הלוי, שהיה בזמנו מורה למשחק שם, אמר לו שהוא רוצה להיות שחקן. אבל באותו זמן חיים גמזו פתח את בית צבי. "העדפתי ללכת ללמוד שלוש שנים בבית צבי, כי לא היו לי הבנה וידע במקצוע, חוץ מהרצון להצליח בו".
כשאני שואלת על מעורבותו הפוליטית, הוא שותק לרגע, מיישר את גבו ומשיב: "אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה. אני לא איש פוליטי ואני לא רוצה להיות חבר כנסת. אני חירותניק, אף על פי שהליכוד זו לא החירות שהיתה אז בירושלים בתקופת מנחם בגין, שהערצתי אותו בילדות. אבא שלי קרא לי על שם זאב ז'בוטינסקי, אבל יחד עם זה הוא גם קרא לי נחום, כי הוא אהב גם את נחום סוקולוב, שהיה דווקא מהצד השני של הפוליטיקה. אז הוא השאיר אותי בסימן שאלה כל החיים שלי".
על הדיאלוג עם הדת ועם אלוהים, לעומת זאת, הוא שמח לדבר, ונראה שהשיח על כך ממלא את לבו נחת. "נקשרתי לדת ולאלוהים בכפר-חסידים. השורשיות היהודית באה מהבית, עם אבא שהיה קשוח בענייני דת, אבל כשהגעתי לכפר-חסידים הייתי אדון לעצמי וקיבלתי את אהבת אלוהים דרך אהבת האדמה. נקשרתי לעונות השנה, לזריעה, לקציר. להיות חקלאי זה לא רק עניין של פרנסה, זה להיות מחובר לטבע ולאלוהים".
על מה בחייך אתה גאה במיוחד?
במקום להשיב רווח מציע לי תה עם ג'ינג'ר ומקרב אלי את צלחת התמרים והפקאנים המסוכרים. "זה יותר חשוב, אחר כך השאלות, תאכלי". ואז הוא מתעניין מה הם השורשים שלי ואם אני אוהבת את עיר המגורים המשותפת שלנו, מחמיא לתווי פני, וכל אותו זמן מלטף ברוך את בלה הכלבה וחולק אִתה את חופן הפקאנים שבידו. "אני גאה שהצלחתי בעבודה שלי. זו עבודה קשה ומחייבת מאוד. כשעשיתי קומדיות הייתי הולך לקולנוע ונכנס לאולם כדי לראות איך הקהל מגיב. אם הקהל צחק הייתי הכי מאושר בעולם. כשהסרט 'טיפת מזל' הוקרן בפריז, נסעתי לשם כמה פעמים רק כדי לראות תור של אנשים מחוץ לקולנוע. זה שימח אותי מאוד".
מתי הבנת ש"עשית את זה"?
"הקהל נתן לי את ההוקרה. לפעמים קיבלתי ביקורות לא טובות והתמודדתי עם זה דרך הקהל".
ביקורת שלילית מאכזבת אותך?
"מאוד. 'טיפת מזל' קיבל ביקורת לא טובה בארץ, ובחו"ל קיבל הרבה פרסים. גם על הסרט 'בובה' קיבלתי כאן ביקורת שלילית, ומנגד זכיתי בפרס הביקורת הבינלאומי. ישבתי באולם עם אלפיים איש שמריעים לסרט ואמרתי תודה לאלוהים. רק אחרי הפרס התחילו בארץ לראות את הסרט בעין אחרת".
געגועים ליוסף שילוח
מעל ספת הבד המרוקאית האותנטית בסלון ביתו, על קיר צבוע תכלת עזה, תלוי ציור דמותה של מלי אשתו בהינומה, שרווח צייר בבוקר שלאחר חתונתם. מול הספה עומדת שידת עץ חומה, שעליה מסודרים הפרסים שגרף במרוצת השנים. "תראי כמה פרסים", הוא אומר, וצחוקו מתגלגל בדיוק כמו אז, בסנוקר. "יש לי פה ארבעה פרסי אופיר וגם תעודה של האוסקר הישראלי, שנקרא בזמנו 'מנורת הכסף'. כשאתה מקבל הכרה גם מהקהל וגם מהאקדמיה זה מחמיא. בהתחלה קיבלתי הרבה מהקהל, ורק אחר כך האקדמיה התחברה לקהל ו'אישרה' את התפקידים שעשיתי".
מתוך אינספור התפקידים שעשה יש לו חיבה מיוחדת לחכם חנוכה, אבל אין סיכוי לסרט המשך. "הסרטים 'חגיגה בסנוקר' ו'צ'רלי וחצי' היו סרטים של שעשוע, סרטים שהקהל נהנה מהם עד עכשיו. עד היום ילדים מגיעים ומזמזמים לי באינטרקום, וכשאני עונה הם עושים חיקויים שלי ומנתקים. זה מצחיק אותי. זו היתה תקופה שבה שחקנים התחברו מאוד אחד לשני. כמה פעמים פנו אלי והציעו לי לעשות חגיגה בסנוקר 2, אבל אני חושב שאי אפשר לעשות את זה בלי אריה אליאס ויוסף שילוח. בכלל, אי אפשר לשחזר הצלחה כזאת ועדיף להשאיר את הסרטים האלה במקומם. אני לא אוהב לעשות מספרי 2".
מה השתנה בתעשיית הסרטים בארץ עם השנים?
"מה שעשינו אז היה עם הרבה שמחה, ולצערי באיזשהו מקום איבדנו אותה".
לצד מי נהנית לשחק במיוחד?
"לצד לבנה פינקלשטיין, היא שחקנית נהדרת. גם עליזה רוזן שחקנית נפלאה ואני אוהב אותה מאוד (שתיהן שיחקו לצדו ב"מיתה טובה", ט.מ). אהבתי במיוחד לעבוד עם אריה אליאס ויוסף שילוח. שרון מימון וטל גרניט הם זוג במאים עם ראש נהדר, והיה תענוג לעבוד אִתם בסרט 'מיתה טובה'".
למי אתה הכי מתגעגע?
"ליוסף שילוח. למרות הדעות הפוליטיות המנוגדות. הוא נפגש עם ערפאת בזמנו, ואני לא הייתי מאושר מזה".
משפחה זה הכל
בזמנו הפנוי רווח מרבה לקרוא ספרים. "כל יום אני קורא ומתאהב בדמויות. כמה ספרים יש לי, מלי?", "המון", היא משיבה בחיוך. "ה-מ-ו-ן, באמת", הוא אומר, "אני משתגע מסופר טוב, מסֵפר טוב".
מה עדיין לא הספקת לעשות?
"המון דברים. יש לי מגירות מלאות בסיפורים שכתבתי, ויש הרבה סיפורים שעצוב לי שלא עשיתי איתם משהו".
רווח עדיין מתרגש מתגובות ברחוב, "אלוהים אדירים, זה הקהל שלי". מעיד על עצמו שהוא משתגע מיופי, "לפעמים אני בא למלי ואומר לה, 'וואו, ראיתי אישה יפה היום', והיא נשארת לי בראש יומיים שלושה". הוא אוהב קומדיות, אבל ילדים מצחיקים אותו יותר מהכל. יש לו חמישה ילדים ו-11 נכדים, והוא חולם לחתן את כולם. הוא השחקן היחיד במשפחה, וזה לא מפריע לו, להפך. "אני שמח שלילדים שלי יש ראש אחר. שני הבנים שלי צלמי קולנוע, וכשאני שומע עליהם דברים טובים בתעשייה אני מתפוצץ מגאווה". הוא מחליט החלטות בעצמו ולא מתייעץ עם אף אחד, מלבד אשתו מלי והילדים. "אני סומך רק עליה ועל הילדים. יש להם ראש טוב".
מה אומרת לך המילה משפחה?
"הכל".
מה מהמורשת שלך תרצה להשאיר לדור השחקנים הצעיר?
"אהבה למקצוע ושמחה".
בסוף הריאיון, שהיה נינוח, מצחיק ומרתק, שאלתי אותו מיהו זאב רווח בעיניו. המילים שקלחו מפיו בפשטות היו כנות, נקיות ומלאות חום ואנושיות, כמוהו. "זאב רווח הוא איש שנולד למשפחה הכי נפלאה בעולם. לזוג הורים נפלאים, עם אחים שדומים לו. זאב רווח הוא איש פשוט, שבסך הכל משתדל להיות אדם".
