אני ממתינה לה במוזיאון ביפו. מהגג נשקף הים הרוגע, שמחדיר שלווה ותחושת חופש. הבתים העתיקים והמתחדשים מסביב מדגישים אווירה אורבנית, והפסלים הפזורים במרחב, כמו גם העציצים הפורחים, הם תפאורה אסתטית למקום. כשהיא מגיעה מרמזת על כך תותי, כלבתה הצמודה. שתיהן כבר בגיל מתקדם, מתבגרות ביחד. מרחוק היא נראית בדיוק אותה אילנה, עם רעמת השיער שמלווה אותה כבר שנים, והמשקפיים העגולים, וגם החיוך הרחב שלה, שמופיע בכל הצילומים בדירתה. מקרוב רואים שהזמן נותן בה את סימניו, ובגיל 79 הגוף – ובמקרה שלה בעיקר הרגליים – מתחיל לבגוד, אבל מרכז הבקרה חד, חריף ונושך כשצריך.
גור היא מותג ישראלי שמזוהה קודם כל עם המוזיאון שלה – מוסד פרטי, שנבנה בעשר אצבעותיה ושוכן במבנה היסטורי יפהפה. מאחר שברוב הזמן היא חיה בארצות הברית, יש לה במוזיאון יחידת מגורים פרטית, שלתוכה היא מובילה אותי בצעדים קטנים ומדודים. קיר הכניסה הוא "היכל התהילה" שלה, עמוס בצילומים עם ידועי הארץ והעולם. אריק שרון שם, רבין ופרס, קולק וחולדאי, וגם קלינטון והדלאי למה. אל קלינטון הוזמנה במהלך כהונתו השנייה כנשיא, וכשחיבק אותה ודגדג אותה בגב לחש לה שהמקום מלא מצלמות והוא לא יכול לעשות כלום מעבר לכך… את הדלאי לאמה פגשה לפני שמונה שנים, כשביקר בארץ. "לא התרשמתי ממנו", היא פולטת וממשיכה הלאה.
השנה חוגגת אילנה 20 שנות פעילות של המוזיאון, שמבחינתה הוא חלק אורגני ממנה. "זה בכלל לא היה מתוכנן מראש", היא מספרת על ההרפתקה, "לא חשבתי שזה יחזיק כל כך הרבה זמן".
למה?
"כי זה פרטי. אני אוצרת, אני מממנת, אני האספנית ואני בעלת המקום. זה מוזיאון של אדם אחד". בדיעבד, האמירה מתאימה למי שהיא "One woman show", ולא מתוך אגו, אלא דווקא בגלל האופן שבו גדלה.
גור נולדה בטבריה וחיה בה את שנותיה היפות. היא מספרת בערגה על ילדות מדהימה ומורכבת. אִמה, רופאה ומיילדת, היתה אישה עסוקה שנעדרה מחייה. גם אביה היה עסוק מאוד, נוכח רק מעט. "גדלתי בבית אריסטוקרטי, בתקופה שלטבריה הגיעו אנשים אמידים לעשות אמבטיות בוץ, ואימא שלי, אישיות מנצחת, תמיד אירחה מפורסמים וראשי מדינה כמו בן-גוריון וחנה רובינא".
היא גדלה כילדת פרא שספגה המון ביטחון עצמי מאמה העצמאית. היא גם סבלה מדיסלקציה לא מאובחנת, שגררה בעיות קבועות בבתי ספר, אשר הקצינו את פראותה. "אמי הבינה שאני משהו אחר. היא היתה נבונה וחכמה, ואני הייתי האהבה הגדולה של חייה. אבל הייתי פרא אדם, וכשמורים התלוננו בפניה היא ביקשה שיעזבו אותי בשקט, בתואנה שאני גאון. כך גדלתי בידיעה שמה שאני עושה זה טוב". והיא המשיכה לעשות מה שידעה. לא למדה, אבל היתה חופשיה ומאושרת, שוברת מוסכמות ובועטת – תכונה שממנה לא נפרדה עד היום.
הכל התחיל ברוגטקה
דקות אחרי תחילת השיחה מזמינה אותנו סאני, המנהלת האישית שלה כבר 19 שנה, לחגוג יום הולדת לגדי ולאלינור, שניים מעובדי המוזיאון המסורים. הצוות מציין את המאורע בעוגות וברכות, ואני משקיפה מהצד. כולם מעריצים את גור בעיניהם, ויש שם מערכת יחסים פתוחה ונינוחה. בהמשך היא מוסיפה על החיבה והקשר אליהם: "העובדים שלי הם חלק מחיי", ומהצד זה באמת נראה כמו משפחה גדולה שעוטפת אותה בזמנים שהיא בארץ, כשמשפחתה הביולוגית חיה מעבר לים. מאז שנישאה לבעלה האמריקאי (כמעט שישים שנה), אילנה גור נמצאת על קו אמריקה-ישראל. כך גידלה את שני בניה, הצליחה לשמר זוגיות, ועדיין עובדת ויוצרת. "אסור להתחתן עם אמנים", היא אומרת בדרך אגב, "העבודה מושכת אותם יותר מבני הזוג, ורק מעטים נשארים נשואים".
בחיים הדואליים שהיא מנהלת יש הפרדה ברורה בין ביזנס לפלז'ר. "פה אני יוצרת, ושם אני לומדת", היא מבהירה, "בשבילי ניו יורק היא המקום הכי מדהים בעולם. יש בה הכל מהכל, ולי, כתלמידת הרחוב, זה בית הספר הכי טוב שיש". היא מספרת על גלריות ואמנים שהיא הולכת לראות שם, "אבל לא כדי להיראות", היא מדגישה, "אני לא מחפשת חברים". ואז אנחנו מגיעות לאמנות.
גור החלה ליצור בגיל צעיר. זה התחיל בבניית רוגטקה, דרך איסוף ארגזים וקופסאות שנזרקו ואותם צבעה. "למדתי לרקום ולתפור במכונה בגיל צעיר, אז הידיים שלי תמיד עשו משהו. עד היום אני רוקמת מול הטלוויזיה, והידיים שלי כל הזמן פעילות". כילדה, עולם הדמיון העשיר שלה לקח אותה למחוזות רחוקים, אבל גם השאיר אותה לבד. "גדלתי לבד", היא נזכרת, "ולא עצרו אותי, כי גם רציתי להיות לבד ואהבתי את זה. אבל למעשה, לא הייתי רגע אחד לבד, כי תמיד הייתי עסוקה במחשבות, ברעיונות, בצעצועים ובמשחקים שלי".
היא לא למדה אמנות מימיה, ומלבד שנה בבצלאל, שגם שם עשתה ככל העולה על רוחה, לא עברה הכשרה מקצועית, ובית הספר היחיד שבו למדה היה החיים. אבל הכישרון שלה ואישיותה הבוטחת עמדו לצִדה, ובארצות הברית, לאחר נישואיה, החלה לגשש את דרכה. זה החל באספנות. היא מצאה פריטים ועשתה להם מטמורפוזה כראות עיניה ומוחה הקודח, והם קיבלו זהות חדשה תחת ידיה העמלניות. החיבור בין חומרים, והוספת הטאץ' האישי, הם מהותה. "גם היום אני יכולה לקנות פריט, אבל לשנות אותו לטעם שלי". וזה, מבחינתה, עושה את ההבדל, מכניס את האילנה לחפץ ומעניק לו תוכן אחר.
בהמשך נתקלה בקשיים חדשים: "בגלל שלא למדתי בשום מסגרת פורמלית, כל האמנות והפיתוחים שלי נוצרו מעבודה. למדתי תוך כדי תנועה. גם כשהתחלתי לפסל, לקח לי הרבה שנים למצוא טביעת יד מדויקת, אבל היה לי את זה, אז המשכתי להתפתח".
לצאת מהשטנץ
היכולות שלה, ההתנסות והשפה הייחודית שיצרה היו המתכון להצלחה, ומי שנתקל בעבודותיה לא נשאר אדיש. מכאן והלאה התגלגלו תערוכות שלה, שהתחילו בקטן, אבל די מהר תפסו תאוצה ושמה חצה אוקיינוסים והגיע מאמריקה ללבנט.
מנין הרעיונות?
"לפעמים זה משהו שמוצא חן בעיני ואני מפתחת סביבו רעיון, או שהוא מעורר השראה לדבר אחר ומשם זה מתגלגל".
יש לך השראה מאמנים ידועים?
"העבודות שלי באות מבפנים, בלי שום השראה מאחרים. אני בעד לצאת מהשטנץ, ולאנשים קשה לקבל זאת". וזה נכון. אילנה גור היא אחת שלא שומרת בבטן, אומרת מה שהיא חושבת ולא מעגלת פינות. מצד שני היא גם יודעת לפרגן מכל הלב. "כשאמן שומע על אמן אחר זה מסקרן אותו, אז הוא בא לראות". כך התחברה למנשה קדישמן, למשל. "אני אוהבת אותו. הוא הצייר והפסל הכי חשוב כאן", היא מפרגנת בלי חשבון, "הוא גדול בכל – בלב, בכישרון ובאישיות. גם דורצ'ין (יעקב דורצ'ין – פסל, צייר ורשם, א.ג) הוא אמן מצוין, אינטלקטואל מפרגן ועסוק בעשייה. אולי אם הוא לא היה חי בקיבוץ הוא היה מגיע רחוק יותר".
העצמאות והחופש לעשות כראות עיניה הם המזל של חייה. "האנשים הכי מוצלחים ומאושרים שאני מכירה מתפרנסים מהתחביב שלהם. מבחינתי, לקום בבוקר כדי לעשות מה שאני רוצה זה הדבר הכי טוב בשבילי", היא אומרת. בגילה היא עדיין אוהבת את עבודתה, משכימה קום ומתחילה לעבוד בשבע בבוקר.
את יותר אמנית או יותר אספנית?
"יותר אמנית", היא עונה בנחישות, "האספנות היא חלק מהאמנות, אבל ההתרגשות שלי מהעשייה גדולה יותר". כדי להמחיש היא מספרת פתאום על שורש עץ זית שגררה מהרחוב, וכדי שאראה במו עיני היא מובילה אותי כלאחר כבוד אל קודש הקודשים – חדר השינה. אנחנו עוברות דרך מסדרון, שבקיר אחד שלו קבועים מדפים ארוכים עמוסי נעליים, ומעלית קטנה מעלה אותנו לחלל הצנוע, שמלא בפריטי אמנות ובמדפים גדושי ספרים. המרפסת הצמודה מכניסה את הים אל הנשמה, ומאוחר יותר גור תספר שכאשר קנתה את הבית ביפו חיפשה את הים, שיזכיר לה את הנוף הכחול של טבריה.
התרומה לקהילה
הבית הוא, כאמור, האכסניה ליצירותיה שלה, אבל כאספנית היא גם רוכשת עבודות של אחרים, אשר מוצגות שם כחלק מהקומפלקס ומהתפיסה האמנותית. יש בו יצירות ברזל גדולות, נברשות ענקיות שיצרה ופסלים שיצאו לה מהלב. חלל נפרד מוקדש לאחת העבודות הכי מעניינות שלה, "הבוקר שאחרי", ספק פסל ספק מיצג, שעיקרו בוקר שאחרי סעודה: שולחן ענק, ערוך בשלל כלי ברונזה ו'שלדים' שהוצאו מהארון כמו עכבישים ותיקנים, לצד פסולת ושאריות שמוצגים בערבוביה סוריאליסטית. את המיצג הזה היא יצרה מחלקי פסלים שהכינה ולא היתה שלמה עמם. בסופו של דבר, היא מספרת, הם מצאו את דרכם אל השולחן הזה, שמעורר רגשות מעורבים. אבל רוב הפסלים שלה, אלה שלא מוצגים בחו"ל, מפוזרים ברחבי הארץ, ובהם "בוקר" בנהריה, "ספינת האם" בטבריה ו"לעולם לא עוד" שביד ושם בירושלים. אלה, ועוד הרבה אחרים, מהווים ביטוי לתשוקה העזה שלה לקחת כלום ולעשות אתו משהו.
מה מרגיע אותך?
"הכלבה".
ומה מרגיז אותך?
"כשהדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה, זה מוציא אותי משלוותי".
ובכל זאת טוב לך?
"מאוד. אני מאושרת", היא מתוודה, גאה במה שעשתה ולאן שהגיעה, ותמיד חוזרת לשורשים: "הכי אהבתי את הילדות בטבריה. היו לנו שם חיי גן עדן".
השינוי האחרון בחייה הוא הפנייה שלה לתחום התרומה לקהילה, שינוי שבא מהמקום שבו היא יותר פתוחה. במרץ אירח המוזיאון המרשים את התערוכה "ממד נשי", שיצרו תלמידי רשת נעמ"ת לציון יום האישה, ולדברי גור מתוכננות שלוש תערוכות כאלה בשנה. מלבד זאת מתארחים במוזיאון תלמידי בית הספר לאמנויות רימון, שמנגנים קונצרטים, והיא ממשיכה לטפח אמנים צעירים כדי לתת להם הזדמנות, ומזמינה אותם להציג אצלה או רוכשת מהם עבודות ומציגה אותן לצד עבודותיה. הרעיון העיקרי הוא להביא קהלים שלא רגילים לבוא למוזיאון.
ויש עוד שאיפות?
"רק אחת: להמשיך להיות בריאה, כדי להמשיך ולעשות טוב יותר, לשחק ב'צעצועים' שלי ולעשות הכי מושלם".
