שום דבר לא מכין אותך לחוויה הזאת. כל תיאור ששמעתי קודם לכן על גשר הזכוכית הארוך בעולם לא השתווה למראה שנגלה לעיני אחרי הליכה קצרה בשביל כפרי, שיומיים אחר כך יהפוך לכביש אספלט.
מיד בסוף העלייה הקצרה במעלה ההר נפרשׂ בבת אחת פרפר המתכת והזכוכית שמגשר את שני צִדי קניון הענק בשמורת ז׳אנג גִ׳יַה זִ׳יֶה שבדרום סין. מאות פועלים עבדו שם ביום הזה, באמפיתיאטרון שנבנה בצדו האחד של הגשר. מתחתם, על הגשר עצמו, עבדו המסגרים, הצבעים והזגגים על לוחות הזכוכית האחרונים שהונחו לאורך השדרה המרכזית של הגשר, 380 מטר מעל נחל זורם שגדותיו מכוסות חורש טרופי סבוך.
״החוכמה היהודית היא שבנתה את הפלא הארכיטקטוני הזה״, אומר לנו המארח שלנו, מר ז'י דונג צ׳ן, היזם הסיני שבנה את הגשר, ״כל הארכיטקטים או מהנדסי הגשרים שפגשתי נתנו אותו פתרון פחות או יותר. כולם דיברו על גשר מסיבי של פלדה, בעובי ארבעה מטרים. רק לאו דוֹ הצליח לפתור את הבעיה ההנדסית הזאת, עם גשר שבמקום ארבעה מטרים עוביו 60 סנטימטר".
"לאו דו" הוא פרופ' חיים דותן, אדריכל ישראלי בן 62, יליד ירושלים שלמד בארצות הברית, מתגורר בישראל ובשנחאי לסירוגין ועובד בעיקר במזרח הרחוק. "מבחינתי, כאשר הגענו לכאן בפעם הראשונה, המחשבה המיידית היתה לא להקים את הגשר. יש כאן שמורת טבע מדהימה ביופייה, שהגשר יכול רק להרוס״, מספר דותן בשעה שאנחנו מתהלכים על שפת המצוק, סמוך לבסיס הגשר (גילוי נאות: חוויה מפחידה מאוד, עוד לפני שכף רגלי דרכה על לוחות הזכוכית התלויים בין שמים וארץ…). ״אחרי דו שיח קצר, שתורגם מאנגלית לסינית ולהפך", ממשיך דותן, "הבנתי שמר צ'ן נחוש להקים את הגשר. לכן, אמרתי לעצמי, עדיף שאני אעשה זאת, וכך לפחות אצור משהו שיהיה הרמוני עם הטבע ולא יפגע בו״.
כמו קורה דקה
גשר הזכוכית הפך לאתר פופולארי בסין עוד לפני שנפתח. הטקס הרשמי אמור להיערך בתחילת ינואר 2017, בקונצרט חגיגי והופעה של אמנים סינים וישראלים. אז יציינו שתי המדינות 25 שנה לכינון היחסים ביניהן. את הסינים שבאזור לא כל כך מעניין העיתוי הזה, הם נוהרים בהמוניהם לגשר ומתהלכים בין הפועלים. האמינו לי שראיתי את זה קורה. ביום ההגעה שלנו התמקמו בכניסה לאתר כוחות של המשטרה הסינית, כדי לעצור את גלי המבקרים הספונטניים.
2,200 טונות שוקלת יצירת האמנות של חיים דותן. 480 מטר מחברים בין שני צדי הקניון, ללא כל תמיכה באמצע. למתבונן מהצד הגשר נראה כמו קורה דקה שהונחה בין שני הרים. ״היה לי ברור מלכתחילה שהגשר חייב להיות דק ואופקי עד כמה שאפשר", מסביר דותן, "משום שרק כך הוא יתמזג בנוף ולא יפצע אותו. אחרי כמעט שנתיים של תכנון, שבמהלכן חזרתי ודחיתי שוב ושוב את התוכניות שהוצעו על ידי משרד המהנדסים שליווה את הפרויקט, הצלחנו להגיע לעובי הזה של תחתית הגשר, 60 סנטימטר, שכולל את משטחי הזכוכית שעוביים חמישה סנטימטרים בלבד. אמרו לי שזה נוגד את חוקי הפיזיקה וההנדסה, אז אמרו. הגשר מוכיח שצדקתי. תאר לך איך היה נראה הקניון הזה עם גשר בעובי ארבעה מטרים״.
בתחילת הפרויקט תכנן דותן גשר ברוחב שלושה מטרים. אחרי ביקור בגשר דומה בקוריאה שינה היזם את התוכניות לגשר ברוחב שמונה מטרים. כל תהליך התכנון התחיל מחדש. התכנון הראשוני של דותן היה לפרושׂ את כבלי המתכת שיחזיקו את הגשר בצורה אופקית לקיר המצוק. כלומר, למתבונן מלמעלה הגשר ייראה כפרפר לכל דבר, ומהצד ייבלעו הכבלים בגוף הגשר ולא יסתירו את הנוף. אלא שבדיקה גיאולוגית של הסלע שבצדי הקניון הצביעה על חולשה בצפיפות החומר, ולכן נאלץ דותן לעבור לתכנון תלייה עילית של הגשר, כדי להתאימו לשכבת הסלע החזקה. בשלב זה המהנדסים תכננו לתלות, על כבל אחד ארוך, משולשי מתכת שעליהם יונח גוף הגשר. דותן דחה זאת על הסף. "אם היינו הולכים על תוכנית הכבל האחד, מי שהיה מרים את הראש מהגשר היה רואה קונסטרוקציה של מתכת מעל ראשו ולא שמָים. לא ויתרתי, והכרחתי את המהנדסים לתכנן גשר תלוי על שני כבלים. וכך, מי שהולך על הגשר יכול לראות מעליו שמים נקיים״.
מערבל בטון על לוח זכוכית
בניית הגשר החלה לפני שנתיים. בתחילה שולשל אל הערוץ כבל מתכת אחד, ונמתח לצד השני בעזרת מנופי ענק. אחר כך נמתח באותו אופן הכבל השני, ושניהם קובעו לסלעים ולעמודי התמיכה שנבנו בצדי הקניון. על שני הכבלים האלה החלו הפועלים להניח את תבניות הקונסטרוקציה. לתוך התבניות נוצקה מסגרת בטון וכך, שלב אחרי שלב, החל גוף הגשר להיבנות, קוביות קוביות, מעל הקניון, כשכבלי המתכת מחזיקים את מסגרות הבטון. כאשר הסתיים השלב הזה, החלו להניח את משטחי הזכוכית.
ואז הגיעה החוויה עצמה – ההליכה על הגשר. "לפני חודשיים הגיעו לכאן שלוש סטודנטיות שוודיות שטיילו בסין ושמעו על הגשר״, מספר דותן בעוד אנחנו מתחילים לפסוע על משטחי הזכוכית. ״הן עמדו על הגדה והיססו אם לעלות עליו. הצגתי את עצמי והצעתי להן להצטרף אלי. הן חששו מאוד, אחת מהן היתה משותקת מפחד. אחזתי בידה והובלתי אותה לאמצע הגשר, כשאני מפציר בה לא להביט בשום שלב כלפי מטה, אל הרצפה השקופה ואל קרקעית הערוץ העמוק. כשהגענו לאמצע הגשר ביקשתי ממנה להוריד את הראש, להסתכל למטה ולהתרשם מהגובה. היא היתה בהלם מוחלט. אחרי שחזרנו לגדה היא אמרה, 'אני לא מאמינה באלוהים, אבל היום אני מרגישה מבורכת'. זו בדיוק החוויה שאני רוצה להעביר למי שמגיע לכאן. החיבור הזה בין אדם לטבע, בין אדם לבריאה״, מציין דותן. ואילו אני, ההגדרה המתאימה ביותר שיכולתי למצוא לחוויה הזאת היא – חוסר משקל.
ובעודנו פוסעים עדיין על הגשר מדגים דותן איך אפשר לקפוץ על הזכוכית בלי כל חשש. "השלב שלפני הנחת משטחי הזכוכית לא היה פשוט כלל״, הוא מספר. "המהנדסים היו ספקנים, כרגיל. אז לקחתי לוח זכוכית, בדיוק בגודל של המשטחים שהנחנו על הגשר עצמו, והצבתי אותו על ארבע רגליים. העליתי עליו מערבל בטון ששוקל 30 טונות, אשר נסע עליו הלוך ושוב. 30 טונות על משטח בגודל שלושה על ארבעה מטרים של זכוכית! גם צפיפות מקסימלית של עשרות בני אדם על משטח קטן כל כך לא תגיע למסה שהפעלנו על משטח הזכוכית בניסוי״. פתרון נוסף שהגה דותן מתייחס לעניין הטלטול. הוא דאג שצדי הגשר ייבנו בצורה של כנף מטוס, ש"חותכת" את הרוחות החזקות הפוגעות בגשר ובכך מפחיתה באופן משמעותי את אפקט הטלטול.
"הגשר תוכנן לשאת עד 800 איש בו בזמן, כך שמבחינת חוזק ומשקל, מקדם הבטיחות שלנו עצום. רק כך הצלחתי לשכנע את המהנדסים, שמשטח זכוכית בעובי חמישה סנטימטרים יכול להיות יציב וחזק. ומדוע חמישה סנטימטרים? משום שזה עובי הזכוכית המקסימלי שדרכו ניתן להביט בלי שהמראֶה הנשקף יתעוות. לא רציתי שהזכוכית תיצור מעין 'עדשה', שתעוות את המראה הטבעי ותגרע מהחוויה. אני חושב שהצלחתי גם בזה, ובעיקר בעובדה שלא פצעתי את הנוף אלא בעיקר השתלבתי בו״.
