דצמבר 2009. חזי דין, קוסם אקסטרים צעיר, נכנס לקוביית קרח ושוהה בה 64 שעות, שובר שיא גינס. שנה וחצי אחר כך הוא שובר שיא נוסף, על ראש עמוד בגובה 25 מטר, במשך 35 שעות, ללא רשת הצלה. בין לבין הוא נתלה הפוך, קשור בידיו ממנוף בגובה מאה מטר בערך בין שני מגדלי עזריאלי, ומחלץ את עצמו ברגע האחרון מחַבָלים בוערים שמאיימים להפילו מטה.
"זה המפתח שפתח לי שער, הגרזן ששבר דלתות שהיו נעולות בפני ונאלצתי לפרוץ בכוח. במשך שנים סירבו להקשיב לרעיונות שלי בגלל הטייטל 'קוסם', אז עשיתי משהו מטורף, 'חזי דין הולך למות', לשבור שיאים משוגעים", הוא מספר, וזה עבד. מופעי האקשן פתחו לו דלתות, והיום אינו זקוק לסיכונים ואין בו את אותו כעס. "היום קשה לי לעשות תרגילים כאלה או לבוא אליהם כועס, אבל אז כעסתי על העולם ועשיתי דברים מלחץ פנימי. היום אין דרייב לכעס, אבל נתקלתי בזה בתוכנית 'רוקדים עם כוכבים'. אני בן 44, פגשתי חבר'ה צעירים שהתוכנית היא המקפצה שלהם לשואו ביזנס, והם לקחו קשה את ההדחות, כמו שאני בצעירותי לקחתי קשה אכזבות, אלא שהפעם, כשאני הודחתי, שמחתי שאני חוזר לחיים שלי".
אנחנו משוחחים שעות לפני המראתו למופע במיאמי, ובסמול טוק אני מספרת לו שהייתי בהופעה של קולדפליי והוא שואל אם ההַייפ סביבם מוצדק, אם האנרגיות זהות ולא נמאס להם, ואני עונה בשאלה: לך לא נמאס? "לא", הוא משיב אינסטינקטיבית, "כל מופע אצלי שונה בגלל תגובות הקהל, זה עניין של וייב, אפשר להרגיש קהל גם עם אלפי צופים וזה מרגש בכל פעם מחדש".
אז אתה נהנה כמו בפעם הראשונה?
"בתחילת הדרך הופעתי מתוך אהבה למקצוע, לבדר אנשים. לא עניין אותי אם ישלמו ואם ארוויח. משכנתי את הבית, היו תקופות שכלום לא הלך והמשכתי. כשהצלחתי זה הפך לביזנס, והיום המשימה היא לשמר את האהבה לעולם הקסמים שבגללה התחלתי. זה עסק לכל דבר, שמפרנס אנשים ועם מחויבויות, וחלק מהדברים נעשים כדי לשמר אותו ולהישאר בתודעה. אם לא הייתי זקוק לפרנסה, הייתי עושה רק קסמים מתוך התשוקה לבדר".
זה קשה כי זה מרחיק אותך רגשית?
"נכון. זו עבודה קשה שמעסיקה אותי 24/7, אבל הכיף במקצוע הוא שהתגובות של הקהל ממלאות. אני קוסם בגלל אותו רגע שבו אני עושה משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות וגם לא יודע איך עשיתי, וכשמופיע המבט של 'איך' זה ממכר, זה מה שגרם לי לרצות להיות קוסם. יש לי חדר בסטודיו עם עשרות פריטים, אביזרים וכתבות מהקריירה, שהם המדרגות שהובילו אותי לאן שהגעתי. כך אני משמר את האהבה והתשוקה, כדי לא לשכוח את הילד שרצה וחלם. זה עוזר לי גם ברגעי משבר".
וכשמדברים על משבר, אי אפשר לא להזכיר את הטרגדיה המשפחתית שדין חווה השנה. אחיינו, אביעד לוי, נרצח בנובה, ודין לא רוצה לשתף, אלא רק בתובנה: "זה גרם לי לא להאמין יותר בשום דבר. עד אותו יום האמנתי שיש לי מלאך שומר, אלוהים שמנווט אותי, אפילו בהקשר של אשתי, הלן, שמבחינתי היא מפגש אלוהי, כי אין מתאימה לי ממנה בעולם, אבל איבדתי אמונה בכוח עליון. שנים התנדבתי, הופעתי בלי תמורה, והעסקה שלי עם אלוהים לא היתה לשמור מצוות אלא לעשות טוב בדרכי, כשאני שומר על הזכות הזאת לפעם אחת. כשנודע לי שאביעד נרצח, בתוך הבלגן והאזעקות אמרתי: 'אלוהים, תקשיב, כל מה שתרמתי ועשיתי בחיים לא היה כדי לקבל תמורה, ואני רוצה שזה יעמוד לזכותי כרגע, ורוצה משהו אחד בתמורה, שיהיה בלבול ושאביעד לא באמת נרצח'. כשהבנתי שאביעד איננו, הכל קרס בי. לא הפסקתי להאמין בטוב ואמשיך לעשות כמיטב יכולתי, וכולנו צריכים להמשיך, אבל אני כבר לא מאמין בכוח עליון שמנווט את הדברים ובאיזה אלוהים שמבחין בין טוב לרע. כי זה לא הגיוני מה שקרה לאביעד, למשפחה ולנו כעם".
אכזבות בדרך לצמרת
דין היה בן חמש כשנשבה בעולם הקסמים. כשהצטרף לנסיעת עבודה של אביו לארצות הברית פגש בדודו הקוסם, והסתקרן. הדוד לימד אותו כמה טריקים ואף נתן לו לעשות קסם במופע ביתי. "לא ידעתי אנגלית, הוא לימד אותי את המילים, ואני זוכר שהצגתי את הקסם שהיה פשוט, אבל זה לא היה משנה, כי מה שהיה מיוחד הוא ה'איך' שלי. אני זוכר את המבטים של הילדים והמבוגרים שתהו איך עשיתי את זה. אני לא יכול לומר שזה היה רגע מכונן שבו החלטתי להיות קוסם, אבל עפתי באוויר. כשחזרנו ארצה קנו לי ערכת קסמים והתחלתי להתאמן, ומה שליווה אותי כל השנים זה המסתורין מאחורי הקסם והיכולת לעשות דבר שלא יודעים כיצד נעשה".
אבל בסוף לא באמת מדובר בקסמים.
"תלוי איך מגדירים קסם", הוא מסביר. "קסם אומר שיש פתרון טבעי לדבר העל-טבעי שמוצג לצופים. לא מדובר בכוח עליון, ולא משנה אם הצלחתי באמצעות אינטואיציה, פסיכולוגיה או מניפולציות; בסוף, כל דבר בלתי אפשרי או לא טבעי קורה באמצעים טבעיים, ונוצרת סיטואציה על-טבעית, שנראית כל כך טוב שהצופים מאמינים שמה שקרה הוא אמיתי". דין מחדד שהיו שניסו לתת לכך שמות שונים, כמו אמן חושים, אבל הסלוגן שלו הוא: "לא אמן חושים – קוסם". "אני משאיר את זה כך, כי כילד זה מה שרציתי להיות, ולא היתה סיבה לשנות זאת בהמשך".
כל אחד יכול להיות קוסם?
"כן, ובכלל, כל אחד יכול להיות כל מה שהוא רוצה, זה מה שלמדתי במהלך חיי. השאלה היא כמה זמן מקדישים. כשגדלים מילדות לתוך תחום מסוים ומתמידים בו, המיומנות שמתפתחת הופכת אותך להיות מצוין, כמו לנגן בגיטרה. יש דברים שאינם נרכשים. אפשר ללמוד לעשות קסמים, אבל זה תלוי בזמן וברמת המורכבות, בוותק ובניסיון. זה גם ההבדל בין קוסם לקוסם מצליח, וכמו בכל אמנות במה, יש דברים שתלויים באישיות, בכריזמה וביכולת להחזיק קהל. זו חבילה שדורשת יצירתיות, מחשבה ואמנות".
לדין יש כנראה את כל אלה, ויחד עם זאת, דרכו לצמרת היתה רצופה מפחי נפש. "אני זוכר איך כילד התקשרתי לטלוויזיה החינוכית וביקשתי להופיע ב'מסיבת גן' אצל ירון לונדון. הייתי צריך לדחוף את עצמי במשך עשרות שנים ולעבוד קשה. כילד האמנתי שאוכל לקבל תוכנית קסמים בפריים-טיים ושאנשים ייקנו כרטיסים להופעה שלי, והניצחון הגדול הוא שהקסמים הפכו בארץ לחלק מהמיינסטרים, ויש לי חלק גדול בזה. כל מה שחלמתי קרה. היה קשה, אני לא שוכח את הדרך, ועד היום לא מאמין שלא נשברתי ולא הפסקתי לנסות, כי כמות הפעמים שקיבלתי 'לא' היא לא נורמלית. ובכל זאת קמתי והמשכתי, גם כשלא הצלחתי. דרך אגב, זו גם הסיבה שהכל קרה לי מאוחר בחיים, כמו נישואים והורות, כי לא הייתי שלם עד שאגיע לוויז'ן שלי, ולא הייתי מוכן להרפות לפני שאגשים את החלום".
משהו בנחישות של דין מעורר השתאות. הזיהוי המוקדם והמשיכה לקסמים, הדבקות במטרה, העקשנות ואי הוויתור מגיל צעיר מעוררים תהייה אם צריך, ככלל, לעודד ילדים להתחבר למהות שלהם, והתשובה שלו חד משמעית: "ברור, ולכל ילד שרוצה להיות משהו. אותי הקסמים הצילו. גדלתי בבית מדהים ומאפשר. אבא שלי עזר לי שנים, ליווה והסיע אותי להופעות. הייתי בן תשע כשהופעתי בפני ילדים בני שבע. הייתי אחד מהם, וזה היה חלק מהקסם ומהפלא. אז לא הבנתי למה הזמינו אותי, והיום, כשאני פוגש כמה מהם, הם אומרים לי שהייתי אטרקציה מטורפת".
גם החיבור למדיה היה מבחינתו אינטואיטיבי, ולדבריו, זה המדיום שאליו שאף והבין את הפוטנציאל הגלום בו בשלב מוקדם מאוד. "לא רציתי להיות מפורסם, אבל ידעתי שבזכות הטלוויזיה אגיע לקהל צופים גדול יותר ושזה מדיום חזק. האהבה ברשתות קלה מדי, לא מצריכה מאמץ ומסתכמת בתנועת אצבע של לייק, וכולם נמצאים שם. אבל בטלוויזיה אתה נבחר, ולשם שאפתי. בגלל שלא נבחרתי, הפכתי בעל כורחי לחברה שמפיקה תוכניות טלוויזיה. הפקתי את עצמי, ובתחילת הדרך גם נתתי תכנים בחינם, אבל ככה למדתי לעשות טלוויזיה".
ואכן, בימים אלה מוקרנת בערוץ 12, שידורי קשת, העונה החמישית של תוכניתו "קסם אישי", זו שבה למד לבד להיות מפיק ותאורן וכל מקצוע נדרש. "הז'אנר הטלוויזיוני לא מת, הוא מחדד את ההבדל ברמת האמן. יש כוכבי רשת עם מיליוני עוקבים וצפיות, אבל בסוף, כשאני פותח מופע ורואה כמה אנשים קנו כרטיס, הביאו בייביסיטר, יצאו מהבית, נסעו וטרחו כדי לראות אותי, שם האהבה וההערכה שלי. יש מופעים שאני מקבל את האנשים בכניסה ומודה להם שבאו, ובסוף כל מופע אני מחכה בלובי, מצטלם עם כל מי שרוצה, ומקדיש לקהל את הזמן מתוך הערכה".
כבר לא זקוק לשוֹאוּ
אחת השאלות המסקרנות נוגעת לתקלות במופעים, ודין מודה ש"תמיד יש פאשלות, אבל קוסם מיומן יגרום לך לא להרגיש בהן. יש קסמים שלצופה אין מושג מה נקודת הסיום שלהם –וזה רמז לשיטה שבה אני עושה דברים מסוימים–ולכן היא שונה בין הופעה להופעה".
ויש דברים שמפחידים קוסמים?
"אני היחיד בארץ, ומהבודדים בעולם, שעוסק ב'אקסטרים מג'יק', וכאן פאשלה עלולה להיות קיצונית מאוד ולגרור פגיעה גופנית. אושפזתי הרבה פעמים, והבנתי שקסמים מסוכנים מחייבים אפס תקלות. אין בתחום מספיק ניסיון מהעבר, אמצעי זהירות והפקת לקחים, כי מדובר במשהו שהמצאתי. הטריקים של העמוד ושל הקרח היו מתוך האינרציה של לעשות משהו גדול, ויום לפני כן תהיתי לְמה הכנסתי את עצמי, כדי שאנשים יגידו 'וואו'? פעם צילמו אותי נקבר בארון באדמה, הארון התפרק מכובד המשקל של האדמה, היא קרסה עלי והובהלתי לטיפול נמרץ. לפני שנה וחצי, באקסטרים האחרון, 'פרויקט המלתעות', כשאני תלוי כפוּת והפוך בין מלתעות ברזל המחוברות למנוף, נפלתי לא נכון על המזרן ונזקקתי לניתוח להציל את יד ימין. אני כבר לא צריך את הדברים הענקיים האלה כדי לקבל אישור להצלחה. אז יש פאשלות, אבל אני מעדיף לפשל בקסם קלפים", הוא מסיים בקריצה.
דין, כבר הבנתם, בחר זה מכבר לעזוב את האקסטרים שחשף אותו, כי לדבריו, למרות הטירוף, השיאים והסיכונים, הוא לא זקוק עוד ל"שואו".
זה עניין של בשלות?
"ברור, והיא מדהימה. אני מסתכל על החיים אחרת מאז שהתחתנתי והפכתי לאב, גם אם בגיל מאוחר. יש לי שני ילדים –מילה, בת ארבע וחצי, וטומי, בן שנתיים וחצי. פעם, כשהייתי טס להופעה בחו"ל, הייתי יוצא כמה ימים לפנֵי וחוזר כמה ימים אחרֵי, מטייל ומבלה. היום אני טס 13 שעות ונשאר פחות מארבעה ימים, ואם היה אפשר, הייתי מוכן גם לנחות באולם של ההופעה ולטוס חזרה מיד אחריה. זו אמנם עבודה ופרנסה, וקהל שחשוב לי להופיע בפניו, אבל לא מיד אמרתי כן לכל הופעה. היה צריך לקרות משהו כדי שאסכים לעזוב את המשפחה שלי. סדרי העדיפויות השתנו. בצעירותי לא היתה שאלה אם לקחת הופעה, ולו היתה לי משפחה זה היה בא על חשבונם. בסוף בחיים הכל הסתדר".
נשמע שאתה היום במקום אחר לגמרי.
"אני אדם שמסתפק במה שיש לו. ידעתי מראש מה החלומות שלי. אחרי הצבא עשיתי רשימה, הגעתי לאן שרציתי והגשמתי את השאיפות ואין לי יותר 'וי' לסמן. מי שנמצא ברדיפה אחרי הדבר הבא, אין לו זמן לעצור, להסתכל וליהנות ממה שהשיג. למרות שהצלחה היא בעיני המתבונן, מבחינתי ההצלחה שלי היא זו שחלמתי עליה, ולכן המהות השתנתה. היום אני עושה רק מה שעושה לי טוב. אני משחק בהפקת מופע חנוכה, שבחיים לא הייתי עושה מטעמי מיתוג וקריירה, והילדים שלי עפים על זה. החיים קצרים, ואני לא רודף יותר אחרי חלומות. אבל בלי להשלות, אני עדיין עובד מבוקר עד ערב, כולל על מופע לייב שלא נעשה בעולם, על במה עגולה, 360 מעלות ,בלי להסתיר כלום מהקהל. אז אני לא נח על זרי הדפנה, אבל כן בשלבי יישום של כל מה שאמרתי, ואשתי מלמדת אותי לכבות טלפון בערב, להפסיק לעשות תוכניות בעשר בלילה ולהתנתק".
האם ילדיך יהיו דור ההמשך שלך?
"לא רוצה דור המשך", הוא משיב נחרצות, "מספיק אחד, ושיעשו מה שהם רוצים. אני מעדיף שלא יהיו בשואו ביזנס, ואם בכל זאת יבחרו, אתן הכל. אבל יש דברים אחרים".
