אנרגיה היא כוח: המאבק על הנפט שמניע מלחמות ומשנה את העולם

מאיראן ועד ונצואלה: המלחמה האמיתית על הנפט

מוונצואלה עד איראן – סיפורים אודות המאבק התמידי על השליטה במקורות האנרגיה, ועל המעורבות האמריקאית בכל הקשור למחירו של המשאב שמניע את העולם, מעורבות שעכשיו עשתה לנו מלחמה

בואו נודה באמת. על ההישג של איראן אין עוררין, היא הצליחה לעורר את העולם בכל הקשור למעברים הכרחיים. אבל לא בטוח שזה יעבוד לטובתה בעתיד, מעין ניצחון פירוס. כבר עכשיו מתחילים בסעודיה ובאמירויות להאיץ את בניית צינורות הנפט לים התיכון, ובכך בתוך שלוש שנים מְצר הורמוז יהפוך לריביירה או, לחלופין, לחוף נטוש מלא במכליות ובכלי שיט צבאיים איראניים שהוטבעו.
אלא שבינתיים לפחות, את מצר הורמוז איראן מנצלת במלחמה הזאת עד תום. בחוכמה רבה היא עוצרת את אספקת הדלק לעולם. עשרים אחוז מתצרוכת הדלק העולמית עוברת דרך המצר הזה, ובכך בסגירתו היא מעלה את מחיר חבית הנפט. אם יש משהו שכואב לאזרח האמריקאי זה מחיר הגלון בתחנות הדלק. עד כמה זה כואב וחשוב? הנה דוגמה: ב-2022, הנשיא ביידן היה מוכן לספוג השפלה בינלאומית, ולו רק כדי שמחיר הדלק במדינה יֵרד לקראת בחירות האמצע בנובמבר (הבחירות לקונגרס ולסנאט באמצע קדנציה של כל נשיא אמריקאי – בחירות חשובות מאוד, שכן ניצחון למפלגתו של הנשיא מבטיח לו כהונה חלקה יחסית בכל הקשור להעברת חוקים).
סיפור שהיה כך היה: אחרי שהכריז בתחילת 2020 על יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן אישיות בלתי רצויה בוושינגטון, בעקבות חיסולו של העיתונאי הסעודי מתנגד המשטר ג'מאל חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, נאלץ ביידן להתחנן להגיע לסעודיה. ביולי 2022, כארבעה חודשים לפני בחירות האמצע, הוא ביקש להיפגש עם יורש העצר הסעודי כדי שזה יגביר את קצב שאיבת הנפט בארצו ובכך להוזיל את מחיר החבית. בן סלמאן לא מחל על כבודו, הוא לא אמר מיד כן, ואחרי שאישר את ההגעה דאג להנחית את ביידן בג'דה, ולא בבירה ריאד, משל "כך ייעשה לאיש". בג'דה, אגב, המתין לבואו של הנשיא האמריקאי מושל המחוז, לא מנהיג המדינה יורש העצר בן סלמאן, שהמתין לנשיא בארמון המלוכה. ביידן הגיע, לחץ יד וביקש, ובסופו של דבר לא נענה. זו היתה נקמה מתוקה של בן סלמאן דרך מחיר הדלק.

מחיר הנפט הוא ללא ספק בטן רכה של העולם. לא בכדִי ארצות הברית "תפרה" ביעילות וביסודיות את המחליפים של ניקולאס מַדוּרו בוונצואלה, לפני ששלפה אותו מהארמון המבוצר שלו. טראמפ, מנקודת מבטו, תיקן עיוות היסטורי: את באר הנפט המסחרית הראשונה בוונצואלה גילתה חברה אמריקאית בשם General Asphalt. עד אז הפיקה ונצואלה נפט מבאר אחת בלבד, 160 חביות ביום, לצריכה מקומית. את הגילוי של שדות הנפט העצומים שלה ונצואלה חייבת לאמריקאים, שהשקיעו את ההון הראשוני של המחקר. לימים, חברות אמריקאיות כמו אקסון ומובייל קיבלו זיכיונות הפעלה של הבארות בתמורה לפיתוח שדות הנפט. ב-1976 החלה ונצואלה להלאים את התעשייה, וכשעלה הוגו צ'אבס לשלטון, ב-2010, הוא סילק את החברות האמריקאיות והלאים לחלוטין את תעשיית הנפט. סילוק מדורו, מחליפו של צ'אבס, היה מבחינתו של טראמפ תיקון היסטורי.
האם המודל של ונצואלה יכול לעבוד גם באיראן? לא ברור. איראן מדורגת כיום במקום הרביעי בעולם בעתודות נפט, עם מאגרים לא מפותחים של 200 מיליארד חביות. דרך אגב, הראשונה בעולם היא ונצואלה, עם 303 מיליארד חביות, שהן 18 אחוז מעתודות הנפט העולמיות; אחריה ערב הסעודית, עם 267 מיליארד חביות. מבחינת הגז הטבעי, איראן מחזיקה ב-17 אחוז מהמלאי העולמי, שנייה רק לרוסיה. כלומר, בכל פרמטר אנרגטי, איראן היא מדינה עוצמתית, אבל לא אפקטיבית.
בדומה להיסטוריה של תעשיית הנפט של ונצואלה, גם באיראן המשאב הזה היווה עילה למתיחות ואפילו להפיכות. מרבץ הנפט המסחרי הראשון התגלה במדינה ב-1908 על ידי יזם בריטי בשם וויליאס נוקס דארטי. הוא חתם ב-1901 עם בית המלוכה הקאג'ארי באיראן על זיכיון לחיפושי נפט, ושבע שנים אחר כך מצא את שדה הנפט הגדול בעולם עד אז, במחוז חוזיסטאן שבדרום-מערב איראן, לחופי המפרץ הפרסי. אגב, זה המקום שממנו חולצו שני הטייסים האמריקאים שהופלו במלחמה הנוכחית באיראן. לאחר מציאת הנפט, ובעזרת מימון ממשלתי בריטי, הוקמה חברת Anglo-Persian Oil Company.

האיראנים ראו כיצד בריטניה הגדולה עוברת מהנעה בפחם להנעה בדלק, וכל זה על חשבונם, בלי לפצות אותם בהתאם. ב-1951 נרצח ראש ממשלת איראן חאג' עלי ראזאמרא, שתמך בהסכם עם הבריטים, ובמקומו עלה מוחמד מוסאדק הלאומני. מוסאדק לא המתין הרבה והלאים מיד את חברת הנפט המשותפת לבריטניה ולאיראן, בדיוק כמו שעשתה ונצואלה עשרים שנה אחר כך. אבל ארצות הברית התערבה (ההיסטוריה חוזרת?), וה-CIA סייע בהפלת מוסאדק ובהחזרתו לשלטון של השאה מוחמד רזא פהלאווי, אשר נמלט מאיראן בעקבות עימות עם מוסאדק. הנפט האיראני חזר לידיים בריטיות – חברת British Petroleum (BP) שכולנו מכירים היום. אלא שב-1979 הנפט האיראני עבר שוב, בכוח, לידי המשטר, עם ההפיכה האסלאמית וכינון משטר האייטולות. המצב הזה נותר בעינו עד היום, כאשר איראן מתקשה לסחור בנפט בשל הסנקציות הבינלאומיות ונאלצת למכור אותו בשוק השחור בעשרות אחוזים מתחת למחיר השוק.
וכאן נכנס לתמונה האי ח'ארג, צומת היציאה המרכזי של הנפט מהמדינה. מדובר באי שנמצא בצפון המפרץ הפרסי, ובו נבנה מסוף נפט עצום המאפשר למכליות ענק לעגון לאורכו. זהו ברז המזומנים הכמעט יחיד של איראן (בנוסף לארנק אלקטרוני עצום עם מיליארדי דולרים בביטקוין. איראן היא המדינה שמחזיקה הכי הרבה ביטקוין בעולם, מפלט בנקאי בצל הסנקציות הבינלאומיות עליה). ח'ארג הוא נכס איראני אבל גם נטל, בשל היותו צוואר בקבוק הכרחי, ולא בכדִי המאבק מתנהל עכשיו סביבו. טראמפ אולי לא רוצה איראן גרעינית, אבל גם לא יתנגד לשלוט בדרך על משאב עולמי חשוב, שהרי אנרגיה היא כוח.

הטור נכתב יום לפני תחילת הפסקת אש למשך שבועיים