בעת כתיבת שורות אלה, מתקיים (עדיין…) משא ומתן בין ארצות הברית ואיראן. והנה הדרישה הנוכחית של איראן על מֵצר הורמוז: לא רק שליטה במעבר המים עצמו, אלא גם על הקרקעית שלו. זה אולי נשמע מוזר, אבל במלחמה הנוכחית איראן קוראת תיגר על כל מוסכמה וחוק בינלאומיים. הדרישה החדשה שלה, עם איום מרומז לפעולה צבאית, היא לקבל תמלוגים על כבלי התקשורת והסיבים האופטיים שעוברים בקרקעית המצר ומחברים תקשורתית את אסיה עם חצי האי ערב. זו דרישה שאין לה תקדים בעולם, אבל לאיראנים לא ממש אכפת כשהם מרגישים "על הסוס", כלומר, כמי שכבר ניצחו את המלחמה הנוכחית, מעצם העובדה שהצליחו לעמוד מול שתי מעצמות גרעיניות – אחת עולמית והשנייה אזורית.
מצר מים הוא נושא רגיש בעולם הסחר המודרני, שבו תנועת סחורות היא בסיס לכלכלה יציבה. לא בכדִי מדינות מגדירות פעולה של סגירת מצר ימי כ"קאזוּס בֶּלי" (Casus belli) – מונח לטיני שהומצא בימי האימפריה הרומית על ידי יוליוס קיסר, ומשמעותו: "עילה למלחמה".
בעולם אמָנוֹת השַיט קיימות כמה אבחנות למעברי מים צרים. ההגדרה בחוק הבינלאומי, אשר חלה גם על מצר הורמוז, קובעת כי מצר מים אשר מחבר שני אזורים, שהשליטה בהם היא של יותר ממדינה אחת, הוא בהגדרה אזור שיט חופשי, כזה שמתקיימת ומתאפשרת בו תנועת כלי שיט ללא הגבלה. הורמוז עונה להגדרה הזאת, בשל העובדה שבשני צֵדיו מדינות שונות – עומאן ואיראן – והוא מוביל מהמפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי.
דרך אגב, לאיראנים גם יש בטן מלאה בעניין השם: במפות של גוגל מופיע, תחת השם "המפרץ הפרסי", השם "המפרץ הערבי". המאבק על השם הולך מאות שנים אחורה, והוא מוקד למתיחות קבועה מול מדינות המפרץ הסוניות, שמקפידות לכנות אותו "המפרץ הערבי".
נחזור למְצרים. סגירת מצרי מים היא, כאמור, עילה למלחמה, ובישראל מכירים את האיום הזה היטב. אחרי מבצע קדש (מבצע סיני, 1956), ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, הגדיר את חופש השיט בים האדום כמרכיב אסטרטגי במדיניות הביטחון של ישראל. בנאומיו הוא נהג לקשור את האזור הזה לעֶציוֹן-גֶבֶר הקדומה, כדי להדגיש שאי אפשר לסגור את הכניסה לים סוף, שכן מצרי טיראן עונים להגדרה הבינלאומית של מעבר שנמצא בשליטת שתי מדינות, ובמקרה של טיראן – מצרים וסעודיה. עד כמה חזה בן-גוריון את הנולד בעניין טיראן? הנה קטע מנאום שלו בכנסת במהלך מבצע קדש – שימו לב לעומק ההיסטורי:
"הסחר הימי של ישראל החל בעצם בים סוף לפני 3,000 שנה, בימי שלמה המלך. ונמל אילת הוא הנמל העברי הראשון בימי מלכי יהודה, ועד אמצע המאה השישית לאחר הספירה האירופית, היינו – עד לפני 1,400 שנה, הייתה קיימת עצמאות עברית באי יוטבה אשר בדרום מצר אילת, שנשתחרר שלשום על-ידי צה"ל. אי זה, הנקרא בימינו טיראן, שומר על המעבר מים סוף בדרום לאילת. פרוקופיוס, היסטוריון יווני מהמאה השישית יליד קיסריה בארץ-ישראל, בספרו על מלחמות הפרסים והביזנטים מתאר את האי יוטבה ואומר: 'שם יושבים העברים מימים קדומים ועומדים ברשות עצמם…'".
ב-23 במאי 1967, נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, סגר את המצרים, השבית את תנועת האוניות לנמל אילת ודחק את ישראל לפתוח במלחמת ששת הימים, שלאחריה הוסדר סופית מעמד המְצרים כנתיב שיט בינלאומי לכולם. את זה מנסה בימים אלה נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לעשות בהורמוז; להכריע את איראן ולקבע מחדש את העובדה שמדובר בנתיב שיט בינלאומי.
אלא שהורמוז הוא לא עוד מצר. העובדה שעשרים אחוז מתצרוכת הנפט העולמית עוברים בו, הופכת אותו לאחד ממעברי המים החשובים בעולם, אם לא החשוב שבהם, לצד מצרי מלאקה שבין אינדונזיה למלזיה, שהם נתיב סחר מרכזי לסין וממנה. מה שאיראן מנסה לעשות כיום הוא, למעשה, לכופף את החוק הבינלאומי, ולהפוך את מעמדו של מצר הורמוז לדומה לזה של תעלות סואץ ופנמה. אבל ההבדל בין מעברי המים האלה מהותי: תעלות פנמה וסואץ הן לא מעבר מים טבעי, אלא מלאכותי, שעובר בשטח ריבוני של מדינה אחת בלבד. לכן הפקעת השטח לטובת נתיב שיט בינלאומי מאפשר, על פי אמנות משפטיות בינלאומיות, לגבות תשלום עבור המעבר.
תעלת סואץ מניבה למצרים, בעתות שגרה, יותר מ-15 מיליארד דולר בשנה. עשרה אחוזים מתנועת הסחורות בעולם עברה בתעלת סואץ עד למלחמה הנוכחית, שבה החות'ים סגרו את מצר באב אל-מנדב – שגם הוא, אגב, עונה להגדרה של מעבר מים בינלאומי בשליטת שתי מדינות לפחות, ולכן התנועה בו חייבת להיות חופשית. בהשוואה לתעלת סואץ, תעלת פנמה מכניסה כמיליארד דולר בשנה, בממוצע. בחודשים האחרונים מדווחת החברה שמפעילה אותה כי הפעילות בתעלה עלתה ב-15 אחוז בגלל הסגר בהורמוז. אם תרצו, אפקט הפרפר.
מתברר שהלחץ בסגירת מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב גרם לסוחרי הנפט לפנות לחברות נפט באמריקה הלטינית. לא בכדי אמר הנשיא טראמפ, מיד עם כניסתו לבית הלבן בינואר 2025, כי הוא רוצה לקחת בחזרה את השליטה על תעלת פנמה, אחרי שארצות הברית החזירה אותה לפנמה ב-1999. הטענה של טראמפ בעניין זה היתה שהסינים השתלטו על התעלה, ולכן היא צריכה לחזור לשליטה אמריקאית.
בינתיים זה לא קורה, משום שטראמפ עסוק בזירות אחרות. אבל הוא הוכיח כבר שהוא לא חושש לפעול נגד מדינות באמריקה הלטינית ברגע שהדברים מתנגשים עם אינטרס כלכלי. הבעיה היא שאיראן היא לא פנמה, וגם ולא ונצואלה. היא רחוקה מהן מאוד, חזקה מאוד וקיצונית מאוד – שלושה מרכיבים שמקשים מאוד על ארצות הברית במאבקה ההיסטורי על חופש השיט בעולם.
