השילוב בין אדם, סוס ומהירות מלהיב את האנושות מראשית הציוויליזציה. לצד מירוצי הסוסים, שעומדים כיום במרכז תעשייה שלמה שמגלגלת עשרות מיליוני דולרים, מתנהלת סצנה מקבילה ומלהיבה לא פחות: "מירוצי רתמות" (Harness Racing) – תחרות בין כרכרות קטנות דו-גלגליות וקלות משקל הרתומות לסוס – ענף ספורט פופולרי, שמכיל את כל החבילה המתבקשת: מסורת, כוכבים, רגשות, דרמה וכסף. לא מעט כסף.
רק בשבוע האחרון של ינואר השנה, יותר מ-50 אלף איש הצטופפו תחת גשם שוטף בהיפודרום של פריז כדי לצפות ב-18 כרכרות כאלה, הנקראות "סולקי" (sulky), שהתחרו על פרס של מיליון אירו ב"פּרי של אמריקה" (Prix d’Amérique), המירוץ החשוב ביותר בסבב העולמי של מירוצי רתמות. וזו רק אחת מעשרות תחרויות מהדרגים הגבוהים שמתקיימות בכל שנה, בעיקר באירופה, ביבשת אמריקה ובאוסטרליה, לצד תחרויות נוספות בדרגים נמוכים יותר. כמו במירוצי הסוסים, המתחרה העיקרי הוא הסוס, אך כמו לג'וֹקי, גם לעגלון המוביל את הסולקי, הנקרא "דרייבר", יש חשיבות רבה. למעשה, מאחר שהמירוץ איטי יותר מאשר מירוצי סוסים, ולעתים קרובות הסוסים מתחרים במוקדמות ובמירוץ הגמר באותו יום, הוא גם טכני מאוד ומחושב, ויש חשיבות רבה לבחירת הרגע הנכון לפריצה קדימה.
נקודה מעניינת במירוצים הללו היא שהסוסים לא מגיעים לדהירה ממש, אלא מושכים את הסולקי במקצב "טְרוֹט" (הסבר בהמשך). השמירה על המקצב קריטית, שכן סוס שיעבור לדהירה (קרי, מקצב "קאנטר" או "גאלופ") ייפסל על ידי השופטים. נקודה זו הצמיחה כמובן ענף שלם של גידול ואימון "טרוטֶרים", סוסים שמיומנים להגיע למהירות גבוהה תוך שמירה קפדנית על המקצב. זו גם הסיבה שהשם העממי של הענף הוא "מירוצי טרוט".
יחד עם זאת, התחרויות נבדלות ביניהן בשני מקצבים שונים: הטרוט (trot) המקורי, שבמהלכו הסוס מניע זוגות רגליים באלכסון – קדמית ימנית עם אחורית שמאלית, ואז קדמית שמאלית עם אחורית ימנית; וה"פייס" (pace), שבו הסוס מניע את רגליו בצמדים צִדיים – קדמית ואחורית ימניות יחד, ואז קדמית ואחורית שמאליות יחד. זו לא בחירה של הסוס, פשוט יש סוסים שנעים בצורת טרוט, ואחרים, ככל הנראה עקב מוטציה גנטית, מקצב הטרוט שלהם הוא בעצם פייס. קשה לקלוט את ההבדל במבט ראשון, ולעתים גם במבט שני… אבל ההבדל קיים, והוא משמעותי; עובדה שהפייס מהיר יותר מהטרוט, ולכן הענף מתחלק לתחרויות ייעודיות לכל אחד מהמקצבים הללו. באירופה אוהבים את הטרוט המקורי, ואילו בארצות הברית מעמד שני תתי-הענפים שווה, ומדי שנה מתקיימים מירוצי טרוט ופייס חשובים ונושאי פרסים.
מרכבות דוהרות
הענף החל להתפתח בסוף המאה ה-19 והמירוצים הגדולים נוסדו בתחילת המאה ה-20, אבל מדובר בעצם בגלגול מודרני של אחד מענפי הספורט העתיקים בעולם, מירוצי מרכבות, ששורשיו מגיעים עמוק לעת העתיקה והפך לספורט אולימפי כבר בשנת 680 לפנה"ס, באולימפיאדה ביוון העתיקה. בהמשך הפכו המירוצים הללו לענף הספורט הפופולרי ביותר באימפריה הרומית, שם קיבלו את מרב המאפיינים של הספורט המודרני: קבוצות רוכבים שזוהו בצבעים שונים ונתמכו על ידי קבוצות אוהדים שונות, יריבויות אישיות בין מובילי מרכבות, אלופים שהפכו לגיבורי תרבות, תחרויות עוצרות נשימה – בייחוד כשהמרכבות הרתומות לשניים או לארבעה סוסים נכנסו לסיבובים החדים ונטו להתנגש זו בזו. כל זאת, לצד תשתיות מרשימות: היפודרומים עם קיבולת לעשרות אלפי צופים, תיעוד סטטיסטי מסודר של התוצאות, מערכת הימורים משומנת וכן מהומות במסלול בין המתחרים ולעתים קרובות גם ביציעים. בקיצור, ספורט מקצועני. אלא שכמו מוסדות רומיים רבים אחרים, עם שקיעתה של האימפריה הרומית שקעו גם מירוצי המרכבות.
חלפו כמה מאות שנים, והענף החל להתעורר מחדש. אבל הפעם סביב העלייה בשימוש של הסולקי, כרכרה קלה, שכמו במרכבה העתיקה, הפלטפורמה שלה יושבת על ציר הגלגלים, אולם העגלון לא עומד אלא יושב על מושב ייעודי. זה היה הרֶכב האידיאלי לנסיעות קצרות: מהיר ונוח יותר מהכרכרות בנות ארבעה גלגלים, ופחות תובעני מבחינה פיזית מרכיבה על סוס.
מכאן ועד התחרויות הראשונות הדרך היתה קצרה יותר. בהולנד נערכו מירוצי טרוט בירידים כבר במאה ה-16, וברוסיה מגדלי הסוסים החלו לפתח גזעים של סוסים מהירים למשיכת כרכרות. בסביבות 1750 הופיע באנגליה ה-Norfolk Trotter, אחד הגזעים הראשונים של סוסים שנועדו לתחרות במקצב הטרוט.
אך הזינוק הגדול התרחש בארצות הברית במהלך המאה ה־19. בתחילה נערכו מירוצים על כבישים כפריים, אחר כך במסלולים מאולתרים, ולבסוף בירידים חקלאיים שהפכו את התחרויות לאטרקציה קבועה. בשנות ה־40 של אותה מאה כבר היה מדובר בענף מאורגן היטב, וב־1871 נולד ה-Grand Circuit, "הסבב הגדול", אחת הליגות התחרותיות העתיקות בעולם שעדיין פעילה. בתחילת דרכו כלל הסבב הגדול ארבעה מירוצים, שהתרחשו באוהיו, במסצ'וסטס ובמדינת ניו יורק וחילקו פרסים בסך כולל של 160 אלף דולר. כיום הסבב כולל 22 תחרויות, שמחלקות פרסים במיליוני דולרים.
"הגזע התקני"
הזינוק הגדול בפופולריות של הענף קשור לפיתוח הגזע האידיאלי לתחום, סוס ה-Standardbred: סוס מוצק, שרירי ובנוי היטב, אך בעל מזג טוב. אבי הגזע הוא סוס בשם "Hambletonian 10", שנולד בארצות הברית ב-1849 מזיווג בין סוס מירוץ אנגלי, ת'ורובֶרד, אשר נחשב סוס המירוץ המהיר בעולם, לבין נורפולק טרוטר, גזע של סוסי כרכרות.
הֶמבלטוֹניאן 10 החל להתחרות במירוצי רתמות למרחק מייל כבר בגיל שלוש, ומהר מאוד היה ברור שמדובר בכישרון ייחודי. בהמשך חייו הוא הוליד 1,331 צאצאים, שארבעים מהם רצו במקצב טרוט למרחק מייל (1,609 מטר) בפחות משתי דקות ו-30 שניות, שבאותה תקופה היה זמן שיא. צאצאיו של המבלטוניאן 10 זוּוגו עם צאצאיו של אלוף נוסף, וכך נולד "הגזע התקני" (סטנדרד-ברֶד), הסוס הטוב בעולם למירוצי רתמות.
הסטנדרד-ברד נמוך מאביו הקדמון, הת'ורוברד האנגלי, כי רגליו קצרות יותר, אבל גופו ארוך ומוצק יותר. בנוסף, שלא כמו הת'ורוברד, שהוא סוס עצבני וקצר רוח, הסטנדרד-ברד הוא סוס נוח וקל לתמרון, תכונה חשובה לסוס שגורר כרכרה. גם בקרב סוסי סטנדרד-ברד יש כאלה שרצים טרוט וכאלה שרצים במקצב פֵּייס.
שדרוג הסולקי
גם הסוּלקי התחרותי קיבל שדרוג משמעותי. על מנת להפחית במשקל ולהרוויח אווירודינמיות, מהכרכרה הכפרית הישנה ששקלה כחמישים קילוגרם נותר רק השלד, אשר שוקל כיום כשליש ממשקלן של הכרכרות הישנות. בחלק האחורי, מעט מאחורי ציר הגלגלים, יושב העגלון, ה"דרייבר", על מושב יחיד ללא משענת, מניח את רגליו לפניו על התקן מיוחד ומחזיק במושכות. ניהוג הסוס תוך כדי הישיבה המאוד לא נוחה הזאת דורש מהעגלון נתונים פיזיים דומים לאלה של ג'וקי: קומה נמוכה, משקל נמוך ויכולות פיזיות של ספורטאי.
המשקל הקל במיוחד של הסולקי הושג, בין היתר, בזכות מיסבים כדוריים, צמיגים פנאומטיים וגלגלי אופניים, וכן חומרי בנייה משופרים שהחליפו את העץ המקורי בקרבון, בטיטניום, באלומיניום או בפלדת אל-חלד. מושב הנהג ירד נמוך יותר, החיכוך פחת והמהירויות עלו. ב-1903, הסוס Lou Dillon שבר את מחסום שתי הדקות למייל, כשהוא רתום לסולקי ששקל פחות מעשרים קילוגרם. השיא שלו נשבר רק בשנות ה-60. משקל הכרכרות המשיך לרדת ועומד כיום על כ-11 קילוגרם.
הכתר המשולש
המירוץ היוקרתי ביותר בארצות הברית בענף מירוצי הרתמות לטרוטֶרים הוא Hambletonian Stakes, שנחשב גם אירוע חשוב בלוח השנה של הספורט במדינה. המירוץ מיועד לסייחים בני שלוש, ומאז שנערך בראשונה, ב-1926, הוא משמש נקודת מפנה לקריירות של סוסים צעירים, שמסוגלים בדרך כלל להמשיך להתחרות בענף עד גיל שבע-שמונה. על כן, ביצועי הסייחים במירוץ הזה מעצבים במידה רבה את עתידם בזירה התחרותית והגנטית.
המירוץ, שנקרא על שמו של אבי גזע סוסי הסטנדרד-ברד, Hambletonian 10 האגדי, מתקיים בכל שנה בשבת הראשונה של אוגוסט, על מסלול העפר של מתחם Meadowlands שבניו ג’רזי, ומציע פרסים בסך כמיליון דולר. המרחק הוא מייל אחד וכולל מקצים מוקדמים המובילים לגמר – פורמט הבוחן לא רק מהירות, אלא גם יציבות מנטלית וכושר התאוששות של הסייחים.
ה-Hambletonian Stakes – יחד עם ה-Yonkers Trot, שמתקיים במדינת ניו יורק ומעניק פרסים של חצי מיליון דולר, וה-Kentucky Futurity, שהוזנק לראשונה ב-1893 בלקסינגטון, קנטקי, וכיום מחלק פרסים בסך 600-500 אלף דולר – מרכיב את "הכתר המשולש של סוסי טרוט" (Trotting Triple Crown). זכייה בשלושת המירוצים הללו נחשבת פסגת ההישגים של סוסי הטרוט בארצות הברית, והסדרה מעוררת עניין בינלאומי רב, בעיקר עקב גילם הצעיר של הסייחים המשתתפים בו.
בד בבד, מדי שנה נערכת סדרת "הכתר המשולש לסוסי פייס" (Pacing Triple Crown). זו כוללת את מירוץ Cane Pace, שמתקיים מאז 1955 במסלול Yonkers במדינת ניו יורק ומעניק פרס של כ-300 אלף דולר למנצח; את Messenger Stakes, שמתקיים בלונג איילנד מאז 1956 ומעניק כחצי מיליון למנצח; ואת המירוץ החשוב ביותר בענף הפייס, Little Brown Jug, המתקיים מאז 1946 בעיר דלאוור, אוהיו, והחל מ-2023 מעניק פרסים בכמיליון דולר.
Prix d’Amérique בצרפת
הצלחת מירוצי הרתמות בארצות הברית הביאה להתפשטותם גם לאירופה. ב-1920 הוזנק בראשונה המירוץ שהפך תוך שנים ספורות לאירוע החשוב ביותר בענף ברמה האירופית והבינלאומית, ואף נחשב מעין אליפות עולם בלתי רשמית בענף – Prix d’Amérique. הוא נערך מדי שנה בסוף ינואר בהיפודרוםDe Vincennes שבפריז, ושמו, "הפרס של אמריקה", אומץ כמחווה לסיוע האמריקאי לצרפת במלחמת העולם הראשונה.
מאז הזינוק הראשון, המירוץ מושך אליו את סוסי הטרוט, המאמנים והעגלונים-נהגים הטובים ביותר באירופה ובצפון אמריקה, ונהיה אירוע תרבותי מרכזי בעונת החורף הפריזאית. התחרות נמשכת שלושה ימים של מירוצים מוקדמים בקטגוריות שונות עד מירוץ הגמר, והיא פסטיבל פריזאי שלם: הופעות חיות בין המירוצים, עשרות אלפי צופים ביציעים ושידורים ישירים למיליוני צופים ברחבי העולם. מירוץ הגמר עצמו הוא למרחק גדול יותר מאשר במירוץ שבארצות הברית: 1.68 מייל (כ-2,700 מטר). סך הפרסים מגיע למיליון אירו.
אחד הסממנים הייחודים של המירוץ הזה הוא הזינוק. השיטה המקובלת בארצות הברית, וברוב מדינות העולם, להזנקת מירוצי רתמות היא שימוש בשער הזנקה ממונע. מדובר בעצם ברכב הגורר כנפיים מתקפלות, שמאחוריהן מסתדרים הסוסים. כשהמתמודדים מגיעים אל קו הזינוק, הכנפיים מתקפלות והרכב מאיץ קדימה ומשחרר את המסלול למירוץ. שיטה זו מבטיחה התחלה מסודרת ומהירה, אבל מסתבר שהיא לא מספיק טובה לצרפתים; בפריז מעדיפים את ה-Volte, "הסיבוב": כרכרות הסולקי נכנסות למסלול מהצד, אחת אחרי השנייה בשורה מסודרת, כשהנהגים מקפידים שהסוסים ינועו בצעד איטי מאוד. כשהסולקי הראשון בשורה מגיע למסלול הרחוק ביותר והסולקי שנכנס אחרון הגיע למסלול הקרוב ביותר, כל הכרכרות מסתובבות באחת שמאלה לכיוון המסלול, ואז נוצרת לרגע שורת זינוק אחת – זה בדיוק הרגע שבו המירוץ מוזנק לקול שאגות הצופים, והסוסים פורצים קדימה. כך עושים את זה בפריז.
Elitloppet– פסטיבל סקנדינבי
מירוצי הרתמות פופולריים מאוד גם במדינות סקנדינביה, והמירוץ החשוב ביותר שם ואחד היוקרתיים והמרהיבים בעולם הוא Elitloppet, שנערך מדי שנה במסלול Solvalla שבשטוקהולם, שוודיה.
המירוץ, שמחלק פרסים ביותר ממיליון אירו, נוסד ב-1952, ועם השנים החל למשוך את כוכבי הענף מכל רחבי העולם. נכון להיום, ה-Elitloppet, ה- Prix d’Amériqueוה- Hambletonian Stakes מרכיבים יחדיו את השלישייה היוקרתית ביותר של מירוצי הרתמות בעולם.
ב- Elitloppetמשתתפים 16 סוסים, מחולקים לשני מקצי מוקדמות למרחק מייל, והמצטיינים במוקדמות עולים למקצה הגמר המתקיים באותו יום. יחד עם זאת, האירוע כולו מתפרס על פני סופשבוע שלם, וכולל מירוצים בדרגים נמוכים יותר וכן פסטיבל שלם של הופעות שונות, מוזיקה חיה, דוכנים ברחובות ותחושה כללית של קרנבל. בדיוק כפי שהסקנדינבים יודעים לעשות כשהם שותים עשרות ליטרים של בירה ומשקאות אחרים, מחליטים לשחרר רסן ואף לשמוח על עצם קיומם.
