המעצבת אריאלה עזריה ברקוביץ' מודה שהיא קמה בכל בוקר מפוצצת באנרגיות טובות. אחרי שנים של חיפוש עצמי היא מצאה את הייעוד הכניסה לביתה של עזריה-ברקוביץ', בעיצובה. צילום: נטלי ברקוביץ'שלה. "זה לקח הרבה זמן עד שהבנתי מהי הדרך שלי, מה אני רוצה לעשות".
הסיפור שלה מתחיל בפריז. כשהיתה בת שישה חודשים עזבו הוריה את הארץ. כבר כילדה קטנה ויתרה על משחקי בובות לטובת הדבקת "רהיטים" שהכינה מגזרי נייר ובדים. מאז מקננת בה התשוקה ליצירה. "זה לא משהו שנחשפתי אליו בבית, זה הגיע לגמרי ממני".
במשך 31 שנה חיה את חיי הזוהר של פריז כדוגמנית, זמרת ושחקנית, הסתובבה עם האנשים הנכונים, ומוטיבים כמו יוקרה, עיצוב ויופי נשזרו בטבעיות בחייה. "ראיתי עושר ברחובות, בחנויות ובחלונות הראווה, והבנתי מהי יוקרה. משם למדתי, גדלתי וצמחתי לתוך תחום העיצוב. חברות שלי חיו בפנטהאוזים מפוארים, וילות מטורפות ודירות יוקרה. אחת מהן היתה בת של שייח' סעודי מיליארדר, הייתי באה לארמון שלהם בלב פריז ורואה עושר מדהים. בגיל 20 טסתי ממונטה קרלו לפריז במסוק, ובגיל 22 נהגתי בפורש. היו לי חברים מבוגרים ממני ב-20-15 שנה וראיתי אנשים שהצליחו בענק".
עד אמצע העשור השלישי לחייה התפרנסה מעולם השואו ביזנס – "השטויות שלי מגיל 16", היא קוראת לתקופה ההיא. לבית הספר לא הלכה כמעט אף פעם, ובגיל 16 נפלטה ממערכת החינוך. "זרקו אותי מבית הספר. לא למדתי יום אחד בחיים שלי. אני דיסלקטית ברמות מטורפות, וכל מה שלמדתי בשיפוצים, בעיצוב פנים ובאדריכלות למדתי מהשטח".
בגיל 25 עזריה מחליטה לעצב את הדירה שבה היא גרה – לופט פנטהאוז מהמם עם תקרות בגובה תשעה מטרים. כל מי שראה את הדירה המעוצבת נדהם וביקש להיעזר בחוש האסתטי שלה. הראשון שזיהה את הפוטנציאל היה המפיק שלה דאז, מייק לנרו. כשההתלהבות תפסה תאוצה, עזריה הבינה מה יש לה בידיים והקימה עסק. "כשהתחילו להגיע הרבה בקשות לעיצוב החלטתי לבנות מזה קריירה".
כבר אז הבנת שלזה נועדת?
"כן. זה היה מאוד מאוד ברור. אני מזל דגים, מזל יצירתי וגם בעייתי. בכל יום אני מתאהבת מחדש. בשטויות. בבדים, בטפטים, בצלחות… החיים שלי זה בדים, אני קונה בדים בלי שיש לי צורך בהם, ויודעת שיום אחד יגיע הזמן שלהם".
מקירות ועד נעלי בית
בשנת 1998, כשהיא בת 30, עמדה מתחת לחופה. לא חלפה שנה, והיא בהריון, גרושה ובדרכה להשתקע בישראל. הקשר עם הגרוש נותק, ועל התקופה ההיא היא לא מרבה לדבר. כדי להקל על המעבר היא מביאה לארץ את ניחוחות עיר ילדותה המוכרים, ויחד עם שף קונדיטור צרפתי היא פותחת כאן פטיסרי צרפתי מושקע. בחלוף שלוש שנים הפטיסרי נסגר, ועזריה מוצאת את עצמה, שוב, מעצבת. "עיצוב זה החיים שלי. אני מקבלת חלל ועושה אתו מה שאני רוצה. זה הכי כיף בעולם. כשאני רואה תוכנית של דירה כבר יש לי בראש עשר וריאציות שונות לעיצוב ותכנון פנים. איך ייראה הווילון, איזה בד אבחר לספה ואיזה גב מיטה יהיה. אני חולה על גב מיטה, ואם הוא לא על כל הקיר אני לא נרגעת".
אחרי שהיא נרגעת היא מתלהבת שוב, וכך זה חוזר על עצמו בלי הפסקה. הראש שלה לא מפסיק לעבוד, גם כשהיא לא מתכוונת. "יש לי בעיה עם זה, אני נכנסת לבית ואני ישר רואה מה אני משנה, בלי שאנשים ישאלו אותי בכלל". כשהיא מדברת על עיצוב, העיניים שלה מבריקות מסיפוק, היא נמלאת התרגשות כמו ילדה קטנה והמילים קולחות מפיה בלחן צרפתי מעודן, ואי אפשר לא להתלהב יחד איתה ולהקשיב לה בהנאה.
"כשאני לא מעצבת עד הסוף אלא עושה רק תכנון אדריכלי, אני לא חיה עם זה בשלום, כי אני לא יודעת מה יקרה עם הבית כשאעזוב. מה יעשו לו. איך יתייחסו לקירות. כשאין תקציב ואני לא מעצבת בית עד לרמת האוכל במקרר ונעלי הבית ליד המיטה, אני מתבאסת מאוד. לכן אני מעדיפה ללכת רק על פרויקטים עם תקציב גדול, כאלה שהלקוח מגיע רק עם הבגדים. ואם צריך, אז גם את הבגדים אני אבחר".
על איזה תקציב מדובר?
"תקציב לדירה בת ארבעה חדרים ברמה גבוהה של נגרות, מוצרי חשמל, בדים ועיצוב עד לרמת המגבות והחלוקים מתחיל ב-400 אלף שקל. אם הלקוח חובב מותגי יוקרה, הסכום עולה בהתאם".
עניין של אינטואיציה
למרות התקציבים הגבוהים, נראה שהכסף הוא לא המניע העיקרי ביצירה של עזריה, אלא הרגש. כל פרויקט הוא ביתה שלה לתקופה מסוימת, היא בוכה במעמד מסירת המפתחות, ומתעצבנת כשהילדים של בעלי הבית קופצים על הספות עם הנעליים. "כשהם עלו על הספה עם הנעליים חשבתי שאני מתה. לקחתי את זה מאוד קשה, העדפתי ללכת ולא לראות את זה". כשאני שואלת אילו בתים מאלה שעיצבה היא אוהבת במיוחד, היא משיבה בלי לחשוב פעמיים: "הבתים ששייכים לאנשים הנחמדים, החמים, אלה שיודעים להעריך את העבודה שלי".
את לוקחת כל פרויקט?
"בהחלט לא. אני בוחרת את הפרויקטים בפינצטה ולוקחת רק פרויקטים מיוחדים, כאלה שיש לי בהם חופש לבטא את ההשראה והיצירתיות שבי. הליווי שלי בכל פרויקט הוא אישי מאוד, אני מעורבת בכל מסמר, ולכל פינה בבית יש לי רגש. אני חיה את הפרויקט 24/7 עד לרגע מסירת המפתחות. כשאתה כזה, בלתי אפשרי לקחת כמות בלתי מוגבלת של פרויקטים".
כעבור כשעה של שיחה אתה, ברור לי שעזריה היא לא מעצבת מן השורה. אין לה עניין בקירות חיוורים שנצבעו בדייקנות, וגם לא ברהיטים שנבחרו בקפידה. מה שכבש את לבה לפני שנים היתה היכולת לשמח אנשים ולהשפיע על חייהם. לבחור בשבילם. לעצב להם, ובמידה מסוימת לעצב אותם. את כל זה היא עושה בלי להכיר את הלקוחות שלה. "אני לא צריכה להכיר אותם לעומק, מספיק לי מבט אחד. אני נשבעת לך: כל מה שעשיתי עד היום בא מאינטואיציה. הלקוחות קוראים לי מכשפה… איך ידעת שאני אוהב את הצבע הזה, הם שואלים. ואני עונה: לא ידעתי, הנשמה של הבית ביקשה את הצבע הזה ואני רק הבאתי אותו".
אני יושבת מולה בעיניים פעורות, מתפעלת מהתעוזה ומהנחישות שלה להחליט עבור לקוחותיה מה טוב להם, ולגרום להם לסמוך עליה. היא מבחינה בהססנות שלי ואומרת: "אני רואה שאת לובשת שמלה כחולה, וזה מזכיר לי בית שעשיתי, בואי תראי (שולפת מגזין): כשעיצבתי את הסלון הזה הלקוח השתגע איך ידעתי שכחול הוא הצבע האהוב עליו. זה סיכון מטורף שלקחתי, וככה זה אצלי כל החיים. לכל בנאדם יש נשמה, ואני מאמינה שברגע שהוא קונה בית – גם לבית יש נשמה. כשמחברים את האדם עם הבית שלו, אי אפשר להוציא משהו לא טוב. מספיק לי לראות את הלקוחות שלי פעם אחת כדי להבין איזה בית מתאים לנשמה שלהם".
היה שווה לחכות
עזריה מארחת אותי בחצר ביתה המדהים בקיסריה. אני יושבת מולה בחצר הקדמית, על ספת בד מפנקת. מימין – דלת הכניסה לבית, עצומה בגודלה ומעוצבת בגוני אפור ולבן. מולי נשקף המטבח, מרהיב ביופיו, אולי הכי יפה שראיתי בימי חיי. הדרך לשירותים היא הדרך הכי מעניינת שיכולה להיות ממטבח לשירותים: תקרות גבוהות, וילונות רכים, מראות, ריהוט שכל חלק בו הוא פיסת אמנות אליטיסטית, ובריכת שחייה הנשקפת מקיר הזכוכית הפרושׂ לכל אורכו של הבית. שלמות. לא פחות מזה. "לפני שבאתי לגור פה, לפני ארבע שנים, גרתי כל חיי בשכירות ותמיד עיצבתי את הדירות על חשבוני. הייתי הלקוחה הכי טובה של בעלי הדירות. כשאנשים שמעו שאני גרה בשכירות הם לא הבינו איך זה יכול להיות שאני, אריאלה, שמעצבת לכולם את בית החלומות שלהם, לא גרה בבית משלי. תמיד אמרתי שאין לי מספיק כסף לבנות את כל מה שאני חולמת לבנות, ואז הכרתי את בעלי השני והתחלתי לתכנן את הבית הזה. לפני כן הגשמתי את כל הפנטזיות שלי דרך אנשים אחרים".
כשאני שואלת אותה על בעלה, סיוון ברקוביץ', הקול שלה מתרכך, היא מחייכת במבוכה ומשיבה בקצרה. "שמונה שנים אנחנו יחד. הוא קבלן". כשאני מבקשת ממנה לספר קצת על חייה האישיים היא מהססת ומשיבה בנימוס: "מממ… החיים האישיים שלי… עד גיל 42 לא ידעתי מהו אושר, ואני לא אגיד יותר מזה. כל החיים עבדתי קשה, אבל היום אני עובדת קשה עם אהבה, אז יותר קל לי. יש מי שדואג לי, מתקשר אלי ואומר לי שהוא אוהב. מכל מה שעשיתי בחיים, שמונה השנים האחרונות עם בעלי הן ההצלחה הכי גדולה שלי. היה שווה לחכות. הוא והבת שלי הם החיים שלי, העולם שלי, והם איתי תמיד".
יש לך הרבה חברים?
"לא, לצערי יש הרבה קנאה סביבי, ונשים לא תמיד מפרגנות, אבל מעט החברים שיש לי יודעים שאני פה בשבילם 24 שעות ביממה".
על איזה פרויקט מיוחד את עובדת עכשיו?
"לובי בבניין יוקרה. יש בזה עוצמה גדולה ופאר אדיר".
יש פרויקט שאת חולמת לעשות ועוד לא הספקת?
"מלון בוטיק. זה יהיה בית המלון הכי סקסי והכי מטורף בעולם".
החדר האהוב עליך מכל חדרי הבית?
"חדר השינה. כבר אמרתי שאני מתה על וילונות, גבי מיטה, נעלי בית. יש בחדר שינה משהו עוצר נשימה, ואני תמיד מעצבת אותו עם שואו וקצת דרמטיות".
מה השלב הכי כיפי?
"השלב שבו אני מציעה את המיטות, מביאה אקססוריז ושמה בושם על המיטות. זה מפיל אותי. זה השלב הכי מטורף".
מה את צריכה כדי להיות יצירתית?
"כסף וחופש".
תחביבים?
"העבודה שלי".
בזמנך הפנוי?
"כל יום חמישי אנחנו יוצאים למסעדת גורמה בתל-אביב".
איך את מתפנקת?
"במיטה, בשבת, לא זזה. בעלי מעלה לי ארוחת בוקר מפנקת, וזה הכי כיף בעולם".
מתגעגעת לתקופות אחרות?
"כבר לא. מצאתי את הייעוד שלי"
