גם בעלי החיים הכי סוערים נראים מאופקים ושקטים כשהם בשבי, כאילו משהו בתוכם מתאפק מלפרוץ. הצ’יטה, למשל, גם כשהיא מהלכת לאיטה בקו מושלם בגן חיות, אלגנטית ככל שתהיה, לא באמת נראית כמו עצמה. רק כשרואים אותה רצה חופשי, נטולת גבולות, בתנועת ציד מזגזגת שמפעילה כל שריר בגופה, מתגלה דיוק טבעי שאותו פשוט אסור לכבול. במקום שבו יש לה תכלית, שטח ותנועה – היא מתגלה באמת.
כך בדיוק הרגשנו רגע לפני תחילתו של המסע. עד אז הכרנו את הרכבים האלה רק מבחוץ – ממגזינים, מתערוכות, מסרטונים. ראינו אותם, דיברנו עליהם, אולי אפילו התיישבנו בהם לרגע, אבל עכשיו, לראשונה, עמדנו לצאת איתם באמת. לא רק להתנסות, אלא לחיות אותם; על פני מאות קילומטרים של נוף משתנה, מדינות מתחלפות, כבישים שנועדו בדיוק בשבילם.
המסע נמשך חמישה ימים וחצה את הרי האלפים דרך נופים מהיפים באירופה, דרך גרמניה, אוסטריה, איטליה ושוויץ, בכבישים שמזוקקים לתחושת נהיגה טהורה, עצירות ביניים בנקודות טבע מהפנטות ושהות בבתי מלון ייחודיים ומפנקים ביותר, שנבחרו בקפידה על תוואי הדרך, כאלה שנחרטים בזיכרון.
כארבעים משתתפים לקחו חלק במסע, רובם זוגות נשואים או זוגות חברים, כל אחד מהם הגיע עם ציפיות שונות. היו שבאו כדי לנהוג סוף־סוף ברכב חלומות שנבחר מראש, בסביבה שנועד לה. אחרים חיכו דווקא לנופים המרהיבים שבדרך או לבתי המלון המיוחדים עם מתחמי הספא המרשימים שבתוכם. אבל בפועל, לרובנו זה היה השילוב של נהיגה, נוף ומנוחה, שנרקמו יחדיו לחוויה אחת, מתוכננת לעומק על ידי אנשי מוטורֵייס ישראל.
כשהגענו לחניון שבו המתינו לנו כלי הרכב, התהלכנו ביניהם נרגשים – חלקנו מצלמים, אחרים (כמוני…) פשוט עומדים מול הבחירה שלהם, לוקחים את הרגע, משננים לעצמם משפט אחד בולט שנאמר לנו לפני הירידה לחניון: להשאיר את האגו בצד. זו לא תחרות, אלא מסע שבו חשוב יותר לכבד את הרכב ולהקשיב לכביש ולעצמנו. הורגש שהמסר מגיע מתוך ניסיון אישי של אלה שכבר עשו את הדרך הזאת יותר מפעם אחת.
כשהתקרבתי לפורשה 911 קררה קבריולט שהוזמנה בעבורי, הדופק עלה מתוך התרגשות עצומה. זו היתה הפעם הראשונה שבה אני יושב ברכב כזה כדי לנהוג בו באמת. גילי לכיש, שותפי למסע, מומחה-על לקידוד מערכות תוכנה ברכבי יוקרה, זיהה את הדגמים סביבנו עוד לפני שהסתכל על הסמלים. אני פתחתי את הדלת, התיישבתי, ולקחתי רגע. המושב עטף אותי בדיוק. לא רך מדי, לא נוקשה. תחושת מיקוד. סביבת הנהג היתה עולם בפני עצמו, מלאה בכפתורים, תצוגות וסמלים שלא הכרתי. התחלתי להבחין בין מה שחיוני לכרגע ומה ימתין לרגע הנכון. תחושה של כניסה לשפה חדשה. ידעתי שהתרגום יבוא רק דרך הזמן. החלטנו שגיל ינהג ראשון. למרות היכרותו המוקדמת עם מערכות הרכב, התרגשותו לא פחתה משלי. לשנינו היה אותו חשק עז לשמוע את המנוע מדבר, לחוש איך ההגה מגיב, להבין את הדופק של הרכב לפני שאנחנו הופכים לחלק ממנו.
יוצאים לדרך
הנסיעה הראשונה היתה רגועה. אוטובאן של קו ישר, קצב מדוד. עצירה בתחנת דלק פה, מנוחה וארוחת צהריים לצד אגם ציורי שם… כמו פתיחה של פרק ראשון, בלי למהר לשיא. עצרנו לקפה בדיוק לפני המנהרות הראשונות של האלפים האוסטריים, כשהכביש התחיל לעלות בין ההרים. כשחזרנו לרכב, עברתי למושב הנהג. סופת שלג קלה כבר החלה להראות את סימניה על השמשה, וביקשה מאיתנו לסגור את הגג הפתוח. החושים שלי התמקדו רק במנוע, בדרך ובמתח הטבעי שבתחילתה של נהיגה אמיתית.
ככל שהמסע התקדם, השתנתה השפה שדיברו הכבישים. אחרי הפתיחה המתונה, שבה הכרנו את הרכבים ואת השיירה, הגיעו הקטעים שבהם כל סיבוב דרש ריכוז מלא, לא רק כדי לשמור על קו נהיגה נכון, אלא כדי להבין את המשמעות המכנית ואת הפיזיקה שמאחורי כל תנועה. באחד הימים שבהם טיפסנו לגובה, הגענו למקטע טכני במיוחד, כזה שאילץ אותנו לדייק את התיאום בין העיניים, הידיים ותחושת הכביש, הרבה לפני שלוחצים על הדוושה.
העלייה למעבר טונלה (Passo del Tonale) שבאיטליה, מבוא הררי מתון שמוביל אל הדרמה של הרי האלפים, עברה בפיתולים הדוקים, חלקם עיוורים, רובם סמויים עד הרגע האחרון. הדרך צרה, חותכת את ההר בזוויות שמאלצות לחשב כל קו תנועה מראש. באחד הסיבובים נצמדנו לזנב של מרצדס AMG GT63 שחורה, מוכרת מהשיירה, שנכנסה בעוצמה, משמיעה נביחה קלה מזוג האגזוזים שלה, מוזיקה בפני עצמה, להנאת הנהג שנראה שידע בדיוק מה הוא עושה. בהתחלה עוד חיפשנו את הקצב… בלימה מוקדמת, כניסה מהוססת. אבל אחרי כמה סיבובים זה התחבר: נכנסנו עמוק יותר לתוך הפנייה, חתכנו את קו הקשת בנקודה הנכונה, ידיים מתחלפות בהצלבה על ההגה, ומיד יציאה בגז מלא כשהרכב כבר “מסודר” ליישור קו ולסיבוב הבא.
ביום אחר, במקטע שהוביל אל שטחי שוויץ, הגיחה לפתע פורשה 911 GTS שחורה, נהוגה בידי אחד ממדריכי הקבוצה, שעלתה בקצב גבוה בהרבה: עם 480 כוחות סוס ותצורה קרבית יותר לעומת 385 הסוסים של הקררה שלנו, היא פשוט הראתה איך נראה קצב אמיתי. המראה הזה, של רכב שנמצא בקצה הגבול של אחיזה וביטחון, שימש עבורנו לא רק הדגמה, אלא גם תמריץ. זה היה קצב חדש לעלייה, כזה שמבהיר מה אפשרי ומזמין אותך להצטרף. לעומתה, במקטעים אחרים, נראתה ה־BMW Z4 הלבנה, מקבוצתנו, נצמדת לקו כמו על מסילה, שומרת על קצב מהיר, ברור ומדויק, יודעת מתי נכון להאט ומתי אפשר פשוט לתת לה לזרום. בדיוק במקומות כאלה בלטה תיבת ההילוכים PDK של פורשה, תיבה דו־מצמדית שמצליחה לקרוא את כוונת הנהג עוד לפני שמסר אותה. העברות הילוך קרובות לשלמות, תגובה מיידית בכל מצב כמעט, יכולת לשמור על הקצב גם תחת עומס. חובבי הרכב נוהגים להתייחס אליה כאל תיבה ידנית לכל דבר, בעיקר משום שהיא נותנת תחושת שליטה ספורטיבית אמיתית.
הירידה ממעבר סטלביו (Passo dello Stelvio), אחד המפורסמים באירופה, לא היתה פשוטה, ודרשה נוכחות מלאה. הקצב (ואיתו הדופק) נשמר גבוה, הפניות הדוקות, והעברת המשקל קדימה בכל בלימה חייבה תיאום מתמיד בין מערכות הרכב – האצה, בלימה והיגוי. ברגעים מסוימים, התיבה המיוחדת של פורשה ביצעה הורדת הילוך יזומה, תגובה לירידה פתאומית מהגז בתנאים שהצדיקו בלימת מנוע. התוצאה היתה חריקת צמיגים רגעית, מדויקת, מרגישה כמו חיווי קצר שמסמן כי הורדת ההילוך נעשתה בדיוק בזמן. זו התחושה שחובבי הנהיגה הספורטיבית שואפים אליה – תגובה חדה, קצב מדויק, ורמז רגעי לכך שהכל פועל כשורה.
כשהתקרבנו למעבר גאביה (Passo Gavia), אחד ממעברי ההרים הגבוהים והצרים באיטליה, קיבלנו עדכון: למרות שנפתח רק יום קודם, המעבר נסגר בבוקר שוב בשל תנאי שלג. בתוך דקות הופץ מסלול חלופי. מאוכזבים קלות על שלא יצא לנו לחוות את אחד הקטעים הייחודיים והמותחים של המסלול, אך מלאֵי הערכה לחבר'ה של מוטורייס שהתארגנו מיידית לשינוי הכפוי באותו שקט מקצועי שליווה את כל החוויה, אנחנו פשוט המשכנו לנהוג. כשנכנסנו עמוק יותר לשטחי איטליה, הדרך החלה להיפתח והגיע תורה של חוויה חדשה – נהיגה טכנית שכללה שילוב של האצות ארוכות בהרבה בין פיתול לפיתול, וכל זאת כשעמקים מוריקים של כרמים ומטעים נפרשים סביבנו. פסגות מושלגות נצפו באופק, גבוהות ואציליות. באזור הזה עצרנו לארוחת צהריים מקומית טעימה ביותר במסעדה כפרית נעימה. תחנה שהשתלבה באופן טבעי בקצב של המקום ובמה שכבר עברנו.
הצד הרגוע של האירוע
אם הנהיגה היתה לבו הפועם של המסע, המלונות היו מערכת הנשימה – המקומות שבהם נושמים עמוק, נחים ונכנסים לקצב אחר. Bagni Nuovi בבורמיו, איטליה, גילם את זה באופן מושלם. מבנה בסגנון אר-נובו קלאסי, גבוה מעל העמק, יושב בדיוק על המעיינות החמים שמהם ניזון. כל לילה מתרוקנות הבריכות, ובבוקר מתמלאות מחדש, היישר מתוך האדמה. המים צלולים, אדים מרחפים מעליהם, והתחושה היא של רעננות טבעית, מתובלת בריח משכר של ספא. בריכות האינפיניטי החיצוניות, עם ג'קוזי שמשקיף לעמק, אל מול פסגות מרוחקות שעדיין מכוסות לבן, קוראות לך לבוא. זה מלון שבו כל מה שמצופה ממך הוא להתמסר לקצב שלו. ארוחת הערב הוגשה בחלל שהזכיר אולם נשפים בארמון, עם נברשות קריסטל שיורדות מהתקרה הגבוהה. מיקֶלֶה קַניסטְרַרוֹ, השף מהגמר של "מאסטר שף" איטליה, שמר על סטייל שקט אך לא משעמם: טעמים נקיים, עם טוויסטים מעניינים ולא קונבנציונליים.
די רחוק משם, פיזית וסגנונית, Romantik Hotel Turm שבבולצאנו, איטליה, הציע חוויה מסוג אחר. מתוחכם, דרמטי מעט ואפילו מסתורי, כשהעבר מורגש בכל פינה. העיצוב מחבר בין אבן, עץ וברזל. המבנה שימש בעברו בית כלא, ואולי כתזכורת לכך, באחת מפינותיו הנסתרות ניצב סלע טבעי בגובה של כמה קומות, לטיפוס עם ציוד סנפלינג אשר זמין במקום לשימושם של אורחים הרפתקנים. המבנה כולו נשמר באופן שמותיר את עקבות ההיסטוריה נוכחים, אך לא משתלטים. המסדרונות, הדלתות, החדרים – הכל נושא אופי מובהק של ימי הביניים, כשיצירות אמנות רבות מעטרות את הקירות. ארוחת הערב היתה מגוונת וטעימה מאוד, ולאחריה ניגשתי לבר המרכזי, שם פגשתי את לורנצו, הברמן. "שלום, אשמח לרום בבקשה", אמרתי. הוא הנהן והזמין אותי להתלוות אליו, אל חלק אפלולי יותר של הבר, ובו אוסף מרהיב של בקבוקים, רובם ברמת אספנות. הוא שלף מעומק המדף בקבוק רום Principia, ביטוי נדיר כפול-יישון של Foursquare, וסיפר על דרך הגעתו המיוחדת לבר, אך כששמע כי ברצוני ליהנות כרגע מסיגר, שאלתו העידה עד כמה הוא מקצועי: "איזה סיגר?", שאל. הרום (נדיר לא פחות) שהוא הציע לי בהתאמה ל-La Gloria Cubana Glorias ששלפתי היה Dictador Episodio Uno ממהדורה מוגבלת משנת 1996, שילוב שהתגלה כלא פחות ממושלם.
בערבים אחרים, המפגשים בחוץ, עם כוס משקה וסיגר (או בלי), הפכו לאט לאט לחלק בלתי נפרד מהמסע. בהתחלה ישבנו שם רק מעטים, ובהמשך – מעגל ההנאה התרחב. שיחות קולחות אל תוך הלילה, אוויר קריר, ומצב הרוח – בשמיים.
גם Grand Hotel Lienz שבאוסטריה היה חלק בלתי נפרד מהמסע. על אף מראהו היוקרתי, תחושת הביתיות שהשרה עלינו לא היתה מקרית – היא נשענה על קשר הדוק בין מוטורייס לבעלי המקום, קשר שנבנה לאורך 15 שנה של שיתופי פעולה. בקבלת השבת הצטרף בעל המלון לארוחה, ניכר כי הוא מכיר את הנפשות הפועלות, איש חם וצנוע, שאיחל לנו "שבת שלום" בעברית.
מלוןAqua Dome סימן את סיום המסע. זהו מלון ספא רחב ידיים, המשתרע על פני כעשרים דונם, נטוע בנוף אוסטרי פתוח ומציע תריסר בריכות חמות, חלקן מקורות וחלקן תחת כיפת השמיים, ובהן שלוש בריכות תרמיות עגולות התלויות באוויר, שהפכו לסימן ההיכר של המקום. אזורים שקטים יותר המיועדים רק למבוגרים, חלקם garment-free, מאפשרים חיבור פנימי אמיתי בלי הסחות (לחובבי הז'אנר). רבים מאיתנו בחרו כאן בעיסוי מרגיע או פשוט שקעו לשהות ארוכה במתחם ספא עליון, עם נוף שקשה להתיק ממנו את המבט.
ועכשיו הזיכרונות
המסע הזה חיבר בין מדינות, הרים ועמקים, אבל יותר מזה, הוא חיבר בין נהיגה סוחפת לנוף סוחף לא פחות. כבישי האלפים הציעו לנו תנועה מתמשכת, והמלונות שנבחרו היטב אפשרו לעצור, לנשום, ולחזור לדרך עם תחושת רעננות מרימה. כל בוקר חיכו לנו שני בקבוקי מים קרים על השמשה, תחנות הדלק נבחרו כך שגם שיירה של עשרים מכוניות תוכל לתדלק בלי עיכובים. ובאמצע שום מקום, לצד אגם או על רקע פסגות מושלגות, חיכה לנו בר מאולתר, מסודר בקפידה, עם פירות טריים, גבינות מקומיות, וגם מכונת אספרסו שפעלה כאילו היתה שם תמיד. זה היה המוטיב החוזר: מישהו תמיד חשב קדימה והכין מבעוד מועד.
האוטובאן בדרך למינכן אִפשר לרבים מאיתנו לדחוף את הרכב עד הקצה, כולל מד המהירות, בחלק מהכלים גם מעל 300 קמ"ש. ואז, אחרי מאות קילומטרים, סיבובים, מעברים והרבה גז, הבנו שזהו – הגיעה העת להיפרד. הרכב הושאר בחניון שדה התעופה עם תחושה עצובה של פרידה אחרונה. בבית, כשהימים החלו לחזור לשגרתם, עלו הזיכרונות בזה אחר זה. כשהדלקתי סיגר בערב, נזכרתי בלורנצו ובשיחות אל תוך הלילה, במלונות ובמסלולים המטורפים, ופתאום התחדדה ההבנה שחווינו משהו חזק, שנשאר איתנו הרבה אחרי שהכביש הסתיים.
למגוון חוויות נופש נוספות היכנסו כאן
