אדם טיהני, מעצב החלומות

את ההשראה ליצירה מקבל אדם טיהני (65), מעצב המסעדות המוביל בעולם, מאוסף גירויים אקלקטי בלתי מוגבל. כל דבר שנקרה בדרכו מחלחל בנפשו האמנותית ובא לידי ביטוי ביצירה. מוזיקה, אמנות, אוכל, מדינות, ריחות, טעמים, ובעיקר אנשים. "אני לא מתעסק עם מציאות, אלא עם תפיסה, איך אנשים תופסים את הפרויקט. לכן אני חייב קודם כל לאהוב אנשים ולהבין אותם".

יחד עם זאת, שני ילדיו של טיהני הם הבסיס המשמעותי להשראתו. "הילדים שלי מעוררים בי השראה אדירה. הבן שלי אמן וקולנוען, והבת שלי עובדת גם היא בתעשיית הסרטים. שניהם יצירתיים בצורה קיצונית. רק משיחה אִתם אני מתמלא השראה".

וטרינר או ארכיטקט
טיהני מנהל רומן ארוך ומרתק עם עולמות העיצוב, האירוח והקולינריה. את אהבתו הכנה לשלושת העולמות רכש במרוצת השנים ולגמרי במקרה. "אוכל ואירוח לא היו חלק מהילדות שלי. יש ילדים שגדלים לאימא שהיא בשלנית מעולה, אבל במקרה שלי זה לא כך".

הוא נולד בטרנסילבניה (חבל ארץ ברומניה) ב-1948, בן לניצולי שואה. הוריו היגרו לישראל ב-1950 והתגוררו בירושלים. בשנת 1966 התגייס לצבא לשירות של שלוש שנים. כשהשתחרר בער בו הצורך לצאת אל העולם הגדול. "באותם ימים לא היו להורים שלי אמצעים לשלוח אותי ללימודים באנגליה או בארצות הברית. חיפשתי מדינה שהציעה לימודים במימון הממשלה וקיבלה סטודנטים ישראלים. שתי הפקולטות שנמצאו מתאימות היו ללימודי וטרינריה בבולוניה או ארכיטקטורה במילנו. כל מה שידעתי באותו שלב על ארכיטקטורה היה שאני לא רוצה להיות וטרינר…".

ב-1969 הגיע טיהני למילנו. הוא לא ידע מילה באיטלקית, ובמובן מסוים, הלימודים שלו לא ממש קרו. "הרגשתי אשם על כך שלא הלכתי לבית הספר כל יום, והחלטתי ללמוד את המקצוע באמצעות עבודה אצל ארכיטקט בחברת עיצוב".

באותה תקופה, שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, ענף האדריכלות באיטליה היה במצב די מדשדש. אלה היו שנים קשות לכלכלה האיטלקית, ורוב האדריכלים

נאלצו לעבוד בתחומי עיצוב אחרים: עיצוב רהיטים, עיצוב גרפי, עיצוב פנים, עיצוב אריזות, וכל דבר שיוכלו להניח עליו את ידיהם בעבור פרנסה. "למעשה", הוא מסביר, "תחילת העיצוב האיטלקי המודרני של היום היא תוצר לוואי של אדריכלים מיואשים שלא הצליחו לעסוק באדריכלות".

אבל טיהני, שהיה נחוש להצליח, דחק את המכשולים וגם את מחסום השפה אל שולי המחשבה, התקדם מהר מאוד ונעשה שותף בחברה שבה עבד. בשנת 1973 החברה השתתפה בתערוכה גדולה בניו יורק. בעקבות הצלחת התערוכה, חברה אמריקאית הגיעה לאיטליה וחיפשה מעצב איטלקי. הם ביקרו בחברה של טיהני, שאלו מי רוצה לעבור לניו יורק, והוא נופף בידו לחיוב באופן מיידי.

ניו יורק, ונציה, והכמיהה לטוקיו
מסתבר שניו יורק, כיום עיר מגוריו ומרכז חייו של טיהני, היתה תמיד החלום שלו, עוד מהבית, מישראל. "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות", הוא מכנה אותה, ובצדק, במקרה שלו. "אני זוכר את חמש הדקות הראשונות שלי במנהטן כאילו זה היה אתמול. הרגשתי… אלוהים… זה הבית. אין לזה קשר לארכיטקטורה, זה קשור לעובדה שבמנהטן כולם היו מהגרים, ולכן אף אחד לא הרגיש זר".

בשנותיו הראשונות בניו יורק הוא נשאל שוב ושוב: "מה אתה עושה?", ותמיד השיב: "מעצב". כשהתעקשו להבין איזה סוג של מעצב, הוא ענה: "אתה מספק לי בעיה, ואני מספק לך פתרון". אבל מה שעבד נהדר באיטליה לא הספיק לתרבות האמריקאית הקפדנית, וטיהני הבין שכדי לשרוד בניו יורק הוא חייב להתמחות במשהו ספציפי. ערב אחד, במועדון לילה בעיר, הציע לו מישהו לעצב מסעדה חדשה. "זה היה בשנת 79', הוא נזכר. "השבתי מיד שאעבוד בכל דבר. רעבתי ללחם.

המסעדה שאותה הייתי צריך לעצב היתה סניף של La Coupole המפורסמת מפריז". טיהני קיבל שם יד חופשית בעשייה: ארכיטקטורה, עיצוב פנים,
עיצוב תאורה, עיצוב רהיטים, רצפות וגרפיקה. "עשיתי כל מה שאהבתי והורגלתי באיטליה".

המסעדה נפתחה באחד הלילות הסוערים ביותר של פברואר 1981, בעיצומה של סופת שלגים עזה. בין האנשים שנדחקו בתור למסעדה היה אחד, אנדי וורהול. למחרת נכתב בכל העיתונים שאנדי וורהול לא הצליח להיכנס. כך, בן לילה, הפכה המסעדה הראשונה שעיצב טיהני למקום הכי חם בעיר. הוא ניצל את המומנטום, ובאותו יום הזמין שלט שעליו נכתב: "אדם טיהני – מעצב מסעדות". הוא נחשב חלוץ בתחום הזה בארצות הברית, מאחר שאף אחד לפניו לא הגדיר את עצמו כך. "הכל קרה בצירוף מקרים", הוא מודה בצניעות נפלאה. "נפלתי לתוך העסק הזה במקרה, בניתי קריירה, ותוך כדי התהליך העמקתי בתחום והתמקצעתי. עבדתי עם השפים הטובים בעולם, ובאופן טבעי נקשרתי לאוכל". ב-1983 פתח טיהני בניו יורק מסעדה משלו, בשם Remi, יחד עם שותף, ונשאר הבעלים במשך 20 השנים הבאות. בקיץ 94' פתח את Remi בתל-אביב, בצמוד למלון דן (במקום שבו שוכנת היום מסעדת רפאל).

עבדת בהרבה מאוד ערים בעולם. איזו עיר זכורה לך במיוחד?
"מבחינה רגשית-עיצובית, ונציה השאירה בי חותם לתמיד. זו עיר מיוחדת כל כך במונחים של ארכיטקטורה ועיצוב. היא רודפת אחרי המודע והתת-מודע. אני מטייל המון בעולם, אבל הפעם הראשונה בוונציה היתה כמו אגדה. הרגשתי שאני מתהלך בתוך סיפור קסום, מקום רגשי של אנשים ולא רק של בניינים. איכשהו הרגשתי שאני שייך לשם".

באיזה מקום, מאלה שטרם עבדת בהם, היית רוצה לעבוד?
"טוקיו היא מקום שאשמח לעבוד בו. בעיני היא העיר הכי מעניינת בעולם, ואני רוצה להכיר אותה, להבין את התרבות שלה ואת אנשיה. לדעתי היא הרבה יותר מעניינת מניו יורק. המקום הכי קרוב לטוקיו שאליו הגעתי היה סיאול, בירת דרום קוריאה. עיר אנרגטית, עם הרבה דוברי אנגלית. היא מושפעת באופן שווה מיפן ומסין, ולכן היא מגוונת מאוד".

חייט בהתאמה אישית ואמן פורטרטים
עיצוב המסעדות של טיהני מייצר חוויה שמאפשרת לציבור להביט פנימה, אל נבכי נשמתו של השף, ולהיחשף לכישרונו. "המסעדות שאני מעצב הן פורטרטים

של שפים גדולים. העיצוב מייצג את הבעלים, ולא בהכרח אותי, ולכן הפרויקטים שלי מגוונים ואין לי סגנון מסוים שאני שומר עליו, כמו פיליפ סטארק או כל מעצב עולמי אחר. אני איפשהו בין חייט בהתאמה אישית לאמן פורטרטים, בכל הנוגע לעיצוב מסעדות. השפים יושבים לפני, אני לומד אותם ומחליט כיצד להפוך את הפורטרט לחלל. אנשים לא יוצאים לאכול במסעדה רק כי הם רעבים, אלא כדי לחוות חוויה. כך, למשך שעתיים-שלוש אני מאפשר להם לבקר בבנגקוק או לאכול אוכל מזרח-תיכוני בלי להגיע לשם".

איך מחדשים לתושבי העיר ניו יורק, שככל הנראה ראו כבר הכל?
"אני לא חושב שהניו יורקרים ראו הכל, אני חושב שהם פתוחים לראות הכל. הם מאוד נדיבים במובן הזה, חוגגים את הצלחתו של האחר ותמיד יקבלו בברכה דברים חדשים, וזה לא משהו שאפשר לומר על ישראל. בניו יורק יש אווירה קולקטיבית שמעודדת יצירתיות והמצאה, כמו קנבס פתוח. יחד עם זאת הם ביקורתיים, וזה לא תמיד קל".

העובדה שטיהני קנה את שמו דווקא בניו יורק, לא מאפשרת לו להישאר אדיש. וכשאנחנו משוחחים על סיפורו הפרטי עולה בקולו נימת התרגשות מלאת הערכה לעיר שאפשרה לו להיות האדם שהוא. "ניו יורק היא המקום שאתה רוצה להעלות בו את ההופעה הראשונה שלך, לנגן בו את השיר הראשון שלך. מכיוון שאם אתה מצליח פה – סימן שאתה טוב ואתה יכול להצליח בכל מקום".

תרצה להצליח במקומות נוספים?
"כמובן. יש הרבה מקומות אחרים מלבד ניו יורק. אני חושב שישראל היא מעבדת רעיונות פנטסטית. מקום נפלא עם אנשים חכמים ומעניינים. ארץ צעירה ושאפתנית. יש בה בעיות, אבל באיזה מקום אין בעיות? ישראל השיגה המון בזמן קצר כל כך, הודות ליצר ההישרדות ולכושר ההמצאה או הצורך להמציא. במונחים של זמן, מה שקרה בישראל הוא קסם – מבחינת אוכל, יין ומסעדות. ישראל הפכה מארץ מסורתית לארץ שאנשיה הבינו שמגיע להם ליהנות בחיים. אני מעולם לא ביקרתי במסעדה עד גיל 18, הייתי קונה פלאפל ברחוב, וגם זה נחשב לבזבוז, כי הרי אפשר לאכול בבית".

מה נדרש לך כדי להיות יצירתי בסביבת העבודה שלך?
"אני חייב להיות מוקף באנשים יצירתיים שמכניסים בי כוח ומטעינים את המצברים האישיים שלי. אני לא בעד יצירה בתוך ואקום. כשאני מגיע לעבודה בבוקר אני מסתובב בין שולחנות העובדים, ובאופן בלתי נמנע תמיד צץ איזה דף, גזיר מספר ישן, חתיכת בד או כל דבר עם ניצוץ של רעיונות נפלאים מהעבודה בליל אמש".

הגיהנום במיטבו
מאות בתי מלון ומסעדות עברו תחת ידיו המבריקות של טיהני, אך מלון הבוטיק Aleph ברומא זכה לתשומת לב יוצאת דופן וזיכה אותו בפרס עיצוב הפנים הטוב ביותר של בתי מלון. "ההשראה עסקה בדמוגרפיה, במקום שבו אנחנו נמצאים. אחת הגישות הפילוסופיות החשובות ביותר שלי כשאני ניגש לפרויקט, היא שהוא חייב להיות ספציפי. אם אתה מגיע לרומא כתייר, הסיבה היא שאתה רוצה להיות ברומא, אתה לא רוצה להיות בפריז, באוסלו או בקופנהגן, ולכן המלון חייב להתקשר לעיר, לתרבות ולפילוסופיה שלה. רציתי להמחיש את מערכת היחסים בין גן העדן והגיהנום".

ואיך זה בא לידי ביטוי?
"השטחים הציבוריים במלון נצבעו באדום ובשחור, צבעי הגיהנום. השולחנות, הצלחות, המפיות, ואפילו האוכל שהוגש במסעדה – כולם בצבע אדום. מעגבניות ועד בשר. אבל גן העדן, שהוא הספא שבמרתף, נצבע בכחול-לבן. הדרך היחידה להיכנס לספא היא בחלוק, כך שאתה נראה כמו מלאך. מאחר שגן העדן הוא מקום של הנאה, הדגש בספא היה על תשוקה ופינוק, והוצב בו בר וודקה, שזה אמנם לא שמרני אבל מתבקש. יצרתי חגיגה הדוניסטית, רווית סממנים רומיים".

מה בעיצוב בישראל אהוב עליך במיוחד?
"החוצפה!", הוא מסנן במבטא אמריקאי כבד ובקול ילדותי משועשע, החושף נפש בריאה וצעירה בהרבה מכפי גילו. ואז הוא מזדקף בכיסאו, מרצין ומשיב בפירוט: "אני חושב שהישראלים יצירתיים מאוד, חדשניים במונחים של טכנולוגיה ומחוברים לארץ ולאדמה. למעצבים ישראלים יש דרך חדשה לגמרי. הם רציונליים מאוד בדרך מסוימת, אבל מצד שני החומרים שבהם הם משתמשים זולים, טבעיים מאוד, מחוברים לארץ. כך מתקבלים עיצובים יוצאי דופן".

הישראלים מבינים עיצוב או חובבים איקאה?
"גם וגם. כדי להעריך עיצוב גבוה אתה חייב להיות משכיל. אבל האמנות העילית היא יותר ממה שהאדם הממוצע יכול להרשות לעצמו, וזה נכון בכל מדינה. בעיני, איקאה מביאה עיצוב טוב ומתוחכם. עובדה שהיא לוכדת את הדמיון של אנשים צעירים שלא יכולים להרשות לעצמם ועדיין רוכשים עיצוב. זה נהדר בעיני.

"אם נסתכל על ההיסטוריה של העיצוב, זה כמעט כמו הבאוהאוס שבו התחילה אמנות מודרנית באירופה (בית ספר לאמנויות ולשרטוט ארכיטקטוני מודרני, פותח בגרמניה בתחילת המאה ה-20 והתמקד בפשטות ושימושיות, ט.מ). גם באיטליה. אנשים חושבים שלאיטלקים יש ערך גבוה מאוד של טעם, אבל האמת היא שבית ממוצע באיטליה הוא בעיקר מסורתי ומשעמם, מאופיין בשטיחים ישנים, רחוק ממה שרואים במגזינים. מעטים חיים את החיים האיטלקיים העכשוויים ולובשים את החליפה האחרונה של ארמאני. 80 אחוז מהאנשים באיטליה חיים בצורה שונה מאוד ממה שנהוג לחשוב, ועדיין יש לה מוניטין גבוה של עיצוב מתוחכם. באותה פרופורציה יש בישראל 80 אחוז שחיים בצורה מסוימת, אבל עדיין יש 20 אחוז שאוהבים אמנות ויכולים להרשות לעצמם".

טיהני יועץ הסיגרים
טיהני מעשן סיגרים להנאתו כבר שנים רבות. "הסיגרים נעשו פופולאריים מאוד, הרבה בזכות מגזין הסיגרים האמריקאי 'Cigar Aficionado', שנוסד על ידי חבר קרוב שלי, מרווין שנקן, שהגיע בכלל מעסקי היינות". לפני 20 שנה ביקש שנקן מטיהני לחוות דעה על מגזין דֶמֶה לסיגרים. טיהני סבר שהעיתוי להוציא מגזין סיגרים גרוע מאוד – כולם נגד עישון, החוקים נכנסים ואי אפשר לעשן במקומות ציבוריים. אבל שנקן, שהאמין בפוטנציאל, החליט להוציא את המגזין לאור. השניים התערבו שאם המגזין יצליח, טיהני יעבוד בשביל שנקן בחינם במשך חמש שנים. מהר מאוד הסתבר ששנקן צדק, ה-"Cigar Aficionado" הפך לאחת מחוויות המגזין הגדולות והמפורסמות בארצות הברית, וטיהני, שהפסיד בהתערבות, כתב טור במשך חמש שנים כ"יועץ הסיגרים" של המגזין.

במהלך חמש השנים הללו ארגן שנקן את ארוחת הסיגרים של המאה בפריז, ל-150 מוזמנים חובבי סיגרים, בלבוש מהודר (Black Tie). באותה ארוחה ישבו טיהני וחבריו סביב השולחן והחליטו לעשות משהו מרגש יותר מאשר רק להיפגש בארוחות סיגרים יוקרתיות. מאז הם נפגשים מדי שנה, 15 חברים, בכל פעם במקום אחר בעולם, לחוויית עישון סיגרים בת שלושה ימים. "היינו בסקוטלנד, בקובה, באיטליה, במרוקו, ובעוד המון מקומות מדהימים. שניים מהחברים הם ישראלים – יעקב 'קוקי' גרשוני ויגאל שילון. אני מקווה שבקרוב נגיע לטיול גם בישראל".

אילו סיגרים אהובים עליך במיוחד?
"יש כמה כאלה. כרגע אני מעדיף את Montecristo Edmundo – St. Louise Rey cabinet selection. לא מזמן גיליתי סיגר נהדר שקוקי גרשוני מייצר – Jacobos Supremas.

ירושלים של זהב
לאחר שנים רבות בנֵכר חוזר טיהני מדי פעם לגיחות בעיר ילדותו, כדי להרצות בפני סטודנטים בבצלאל. את התחושה שבעשייה הזאת הוא מצמצם לכדי שתי מילים: "כיף גדול". כשאני מבקשת שישתף אותי יותר, הוא לא מקמץ במילים ומסביר באדיבות: "כשאני חושב על זה שאני מרצה בבצלאל או יושב בישיבות דירקטוריון במוזיאון לעיצוב בחולון, אני מרגיש אשם שאני לא עושה את זה לעתים תכופות יותר. ברגע שאתה יודע הרבה על דבר מסוים, זו אחריותך להחזיר בחזרה, ללמד ולהרצות. בישראל זו חוויה אמוציונלית מאוד, כי זו הארץ שלי. עזבתי אחרי הצבא ומעולם לא היתה לי קריירה בישראל, כך שלחזור ולעשות פרויקטים בארץ, לעבוד עם אנשים מקומיים ולפגוש חברים ישנים בתור בוגרים זו חוויה מעניינת ומפרה מאוד".

לא מעט שנים חלפו מאז יצא טיהני מבית הספר באיטליה והשתקע בניו יורק. מאז הוא הספיק לשלוח את זרועותיו אל כל רחבי הגלובוס: פראג, לונדון, מילנו, רומא, בודפשט, פרנקפורט, מקסיקו סיטי, הונג קונג, קליפורניה, דובאי, סינגפור, שנחאי, איי בהאמה, דרום-אפריקה ועוד. אבל מה שהכי ריגש אותו היה העובדה שהוא זה אשר נבחר ב-1998 לעצב ולשחזר את מלון המלך דוד בירושלים, פרויקט שאותו הוא מגדיר כאחד מרגעיו המאושרים ביותר.

בגילוי לב ובעיניים נוצצות מגעגוע מספר לי טיהני איך החיים שלו כילד וכמתבגר בישראל השפיעו על תפיסתו כמעצב. "כשאתה גדל במקום מסוים אתה לא באמת קולט מה הוא עושה לך, עד שאתה עוזב אותו. אני גדלתי בירושלים. הפעם הראשונה שיכולתי ממש להעריך עד כמה העיר השפיעה עלי, היתה היום שבו הגעתי למילנו. העיניים שלי דמעו במשך שבועות. לא הבנתי מה קורה לי, הרגשתי כאילו מישהו לקח ממני את האוויר. זה היה האור שחסר לי. ההשפעה החשובה ביותר על העיצוב שלי נוגעת לתאורה. אני מאוד רגיש לצורה שבה הדברים מוארים. במקצוע שלי, כמו בתיאטרון, תאורה היא הכל. ההערכה שלי לתאורה ולמה שהיא יכולה לעשות לעבודה שלך מגיעה מירושלים. כשאין לך את הקסם של האורות הזהובים של העיר, אתה מרגיש כאילו מישהו לקח חלק מחייך. עד היום, כשאני מגיע לירושלים אני טוען את המצברים שלי".

כשאני מתעניינת היכן טיהני רואה את עצמו בעוד עשור, חיוך רחב נמתח על פניו, כאילו חיכה לשאלה הזאת מתחילת הראיון. הוא רוכן קדימה, נשען בידיו על
שולחן הכתיבה שלו, מעביר את ידו בשיערו המדוגם ומשיב בקול מלא תשוקה: "אני אוהב את מה שאני עושה, כך שהמקצוע שלי הוא באמת התחביב שלי. לעבוד הרבה שעות ביום ולנסוע כל כך הרבה זה כבר חלק מחיי. אני רוצה להמשיך לעשות את זה, אבל אולי בקצב שונה. אשמח ללמד יותר ולעסוק יותר בציור ובאמנות, דברים שאני תמיד דוחה. גם לכתוב ספרים ולשפר את הבישול שלי לרמה של שלמות. אולי אעסוק בעיצוב אופנה, כובעים וגטקעס", הוא מסכם בחיוך.

לקראת סוף הראיון ביקשתי מטיהני לספר לי על פרויקט העיצוב הראשון שלו, זה שאותו יצר הרבה לפני שהפך למעצב הבינלאומי, אדם דיוויד טיהני, הידוע בכינויו ADT. נדמה כי אותו פרויקט קושר בטבעיות קסומה את כל הקצוות של אישיותו הרבגונית – התשוקה לעיצוב, לאהבה ולסיגרים והזיקה המיוחדת לירושלים. "הדבר הראשון שתכננתי היה מאפרה… היא עדיין נמצאת בבית אמי בירושלים. מאוחר יותר עברתי לעצב אביזרים נלווים לסיגרים, ובעיקר מאפרות סיגרים מיוחדות".