בפנים חתומות, אלי מזרחי יורה את הביקורת שלו לעבר צמד המתמודדים ברחבה של "רוקדים עם כוכבים". ברוב הפעמים היא לא ממש מחמיאה, אם כי לרגעים הוא מפרגן ומחייך בעיניים טובות – אבל אל תיתנו לרגעים כאלה להטעות, כי מזרחי נחשב שופט קשוח. לשאלה אם קשוח יותר מדוד דביר, הוא צוחק ומודה: "אמרו לי שהשנה אני יותר קשוח ממנו", ומסביר: "אני בא מריקודים סלוניים, ודוד ממחול קלאסי ומודרני. אלה תחומים שונים, ויש לנו הסתכלות שונה. אני אדם דקדקן ורוצה שהמתחרים ישתפרו ויתקדמו, אז אני חד. הרקדנים המקצועיים בתחרות (המנטורים, א"ג) מבינים ומקבלים את ההערות, כי זו אותה שפה, ולפעמים הן קשוחות כי אני מחדד אותן לשפיץ".
ואתה אוהב את עמדת השיפוט?
"כן, אני במקום שאני יכול להשפיע ולשנות, ולגרום לאנשים להיות טובים יותר, וזה מה שאני עושה שנים. בתוכנית אין הסתכלות על הזוג כמקצועי, ולוקחים בחשבון נתונים אחרים".
ואז אתה יותר סלחן?
"כן, וגם יותר ריאלי לגבי מה שהם מסוגלים לעשות בטווח הזמן הנתון להם מבחינה פיזית ומנטלית. ריקוד לא נולד ביום אחד".
גם הקריירה של מזרחי (59) לא נולדה ביום אחד; הזרעים נטמנו באקראי, והלב נשבה בקסם: "בגיל 12, כמו כל בן, שיחקתי כדורגל, הייתי טוב והתקדמתי, עד שבוקר אחד חורפי וקר בעטתי בכדור ומתחתי רצועה במפשעה. המאמן שלח אותי לנוח מהפציעה כמה חודשים, וזה היה עצב גדול. אחרי כמה ימים בלי פעילות גופנית התחלתי להתחרפן, ואימא שלי אמרה שאם אני פנוי, שאלווה את אחותי לשיעור ריקוד. אז ליוויתי אותה, חיכיתי שלוש שעות בחוג וחזרנו הביתה. יום אחד המדריך הציע לי לעשות משהו מועיל בזמן שאני מחכה, כי חסרו בנים. הצטרפתי והתאהבתי, והשאר היסטוריה".
איך התמודדת עם הסביבה והמסגרת?
"גרנו אז ברמת ישראל, שכונה קשוחה ביד אליהו, ובן שרוקד היה סטיגמטי. קראו לי בשמות גנאי, התנכלו לי, ופעם אפילו תפסו אותי בפינה וכיבו עלי סיגריות. אבל הרצון היה חזק, ואימא שלי תמיד אמרה שלכל דבר יש מחיר, ואני כל כך רציתי, שלא עניין אותי כלום. אז פרצתי גבולות לא פשוטים. זו היתה מסגרת חברתית. היה קשה אבל השתלם, כי ממנודה הפכתי לחזק וטוב, הופעתי בארץ ובחו"ל וכל הבנות חיזרו אחרי ואחר כך גם להקות, והרגשתי שיש לי יותר יתרונות מחסרונות".
שנים ראשונות הן מטבען מאתגרות, וגם מזרחי נתקל במהמורות ובצמתים, והוא מציין איך אימא שלו דאגה תמיד להזכיר לו שמה שיבחר הוא שיהיה, ושיֵדע לשאת בתוצאות. האסימון נפל, ובכל צומת הוא בחר בעתיד, ולרוב גם בריקוד. כשהבין שעליו להתפרנס ממקצוע "אמיתי", טס לארצות הברית ועשה תואר בהנדסת מכונות, ובמקביל, מתוך הבנה שהעתיד שלו הוא הריקוד, למד, השתלם והתפתח. "הבנתי שריקוד הוא האוויר שלי, הלחם והחמאה, ואני אוהב את זה במידה שמגשרת על הכל. בכל צומת החלטות שילמתי את המחיר בשמחה, וזה נעשה בהכרה שלמה".
מזרחי היה לרקדן מבוקש. הוא רקד בכמה להקות מקומיות, אך הבחירה בלימודים בארצות הברית פתחה בפניו אופקים חדשים. שם השלים תוך שנה וחצי את התואר בהנדסה, אבל שם גם נחשף לריקודים הסלוניים והתוודע לסצנה בניו יורק. התשוקה והעבודה הקשה האיצו את התקדמותו והוא עבר למונטריאול, קנדה, להמשיך ללמוד מהטובים ביותר. כשקיבל הצעת עבודה מפתה כמהנדס בחברה גדולה עם שכר גבוה, החליט לחזור ארצה. "נתתי לאימא שלי את התעודה ואמרתי לה שהיא בשבילה, אבל אני צריך להגשים את עצמי בריקוד".
והיא גאה?
"אימא שלי תמיד אמרה לי שאעשה מה שהלב שלי אומר, וזה מלווה אותי כל הזמן. לא היה קל לעזוב את הארץ, אבל היא נתנה את ברכת הדרך, והרגשתי מחויב. ידעתי שיש דברים שאני צריך לעבור ואין אופציה להיכשל. אני גאה בדרך שעשיתי, עבדתי קשה וחזרתי עם תואר. הייתי זקוק להכרה שהתקבלתי לעבודה טובה בקנדה והבנתי שרוצים אותי כי אני טוב, אבל הבחירה היתה בידי וגם אימא גאה בה".
אז זה תמיד היה הייעוד שלך?
"כן, וזה מדהים. כי היו לי המון צמתים, ויש לי מחשבות מה היה קורה לו הייתי בוחר אחרת ולאן הייתי מגיע. בתחילת הדרך נכנסתי ישר ללהקה הבוגרת, כי אחותי רקדה בה. הייתי גדול פיזית, אבל חלש, לא הצלחתי להניף את הבנות. אלא ששם השקיעו בי ולימדו וגידלו וכך התרוממתי. בשלב מסוים הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי, ואז נבחנתי ללהקות בת שבע וכרמון כדי להגיע לשיא, להכי טוב שיש, והתקדמתי הכי גבוה בלהקות הכי גדולות".
מה נקודת השיא בקריירה שלך?
"כשהייתי בארצות הברית התחלתי להתחרות, והגעתי לתחרות בניו יורק שהשתתפו בה הטובים ביותר בעולם, כולל זוג שהיו אלופי עולם 12 פעמים. אלה תחרויות עם פרסים כספיים עצומים, ויש רקדנים שמתפרנסים מהן, ואז הבנתי שעליתי דרגה ואמרתי לבת זוגי אסנת, שהיום היא אשתי, שאם אני עומד ברחבה עם אלופי עולם אמיתיים – הגעתי לשיא שלי ואין לי יותר לאן לשאוף. ידעתי שכדי להיות אלוף עולם, להתחרות ולהתקדם, אצטרך להישאר בארצות הברית, וזה כרוך בשינוי סטטוס, וכבר לא הייתי שם. הייתי עם רגליים על הקרקע. אני dreamer, אבל גם doer, אוהב חלומות ועם אחיזה במציאות. הייתי במגרש של הגדולים, באולימפיאדה של המחול, וזה סיפק אותי. לא באתי לשֵם הפרס אלא לשם ההתנסות".
מזרחי היה לרקדן סלוני מצליח שהתחרה, רקד אצל טובי המורים, יצר כוריאוגרפיות למחזות זמר בארץ ובעולם, לתוכניות טלוויזיה ולסרטים. לפני 32 שנה פתח בית ספר לריקודים סלוניים, בשנת 2005 קיבל תעודת שופט ושפט לראשונה ב"רוקדים עם כוכבים", והוא גם שופט בינלאומי. "מאז שפטתי באליפויות בכל העולם, בתחרויות ריקודים בינלאומיות בבנגקוק, בדובאי, בדוברובניק ועוד. היום אני לוקח תלמידים שלי לתחרויות, זה מקובל, ואני לא שופט אותם אלא אחרים. אנחנו אחד מבתי הספר שנוסעים הכי הרבה בעולם, התלמידים אוהבים את זה, זה כמו מועדון חברתי מכובד".
יש תחרות שהשאירה בך חותם?
"היינו בתחרות באיטליה שהשתתפו בה נציגים מבתי ספר לריקודים מירדן, מצרים, עומאן וסוריה, וגם מקנדה, ארצות הברית ואיטליה. נציג של כל משלחת נשא את דגל מדינתו, אני התכבדתי לשאת את הדגל שלנו. עמדתי שם עם דגל ישראל, שרנו את ההמנון, וזה היה מעמד מרגש מאוד. שם הבנתי שריקוד מגשר על כל המחלוקות ויש לו שפה מאחדת, אז למה לא להשתמש בה? אנשים אוהבים לרקוד ורוצים שיהיה טוב, אז מה אנחנו בסך הכל מבקשים? אני אוהב את המקצוע, ריקוד עושה טוב, עוסק בצד היפה של החיים ומלא בשמחה. גם בסטודיו אנשים משאירים את הצרות בחוץ".
אתה אוהב ללמד?
"זה מתאים לאופי שלי, אני אוהב להעביר את זה לאנשים. כדי להיות מנטור ומורה טוב לריקוד צריך להיות בנתינה. אני אדם טיפולי, שאוהב להעניק ולעזור כדי שאנשים יצליחו, וזה נותן לי סיפוק. אני גם מחפש מדריכים שאוהבים לתת ולחלוק, כי בריקוד זוגי צריך לחלוק ולסמוך על בן הזוג ולתת לו מקום ואוויר. אני מאמין בזה ומיישם זאת בחיי הפרטיים – 'חיֵה ותן לחיות'. ולתלמידים שלי כיף, כי זה סטודיו של נתינה וכל המדריכים הם לב, וזה אומר שאני עושה עבודה טובה".
כרקדן וכשופט, מה לדעתך צריך יותר – כישרון או התמדה?
"שאלה טובה. אני חושב שהתמדה מנצחת. פגשתי הרבה אנשים נטולי כישרון ותהיתי לעצמי איפה מתחילים איתם, אבל בעבודה קשה מביאים תוצאות טובות. כשאתה מוכשר, הדברים יוצאים בצורה פשוטה, אבל לא תמיד אפשר לרוץ לטווח ארוך ולהתקדם. התמדה היא ריצה לטווח ארוך, ריקוד זה ריצה לטווח ארוך. לשרירים יש זיכרון, וככל שחוזרים על תנועה, בעבודה ובמיומנות הגוף זוכר".
בתור מה יש לך יותר סיפוק – רקדן, מורה, שופט או כוכב בפריים טיים?
"כל אחד מאלה הוא כמו אישיות אחרת בתוכי, ואני צריך להיכנס לדמות וללבוש את התחפושת. מישהו חכם אמר, שאנשים מאושרים הם אלה שיודעים להתאים את עצמם לסיטואציה, להיות סתגלנים, ואני חושב שיש לי את היכולת. כשאני שופט מקצועי אני שם את התחפושת, מסתכל על הדברים אחרת ומתנהג אחרת. בסטודיו יוצא צד אחר ואנושי שלי, אני מחבק ונגיש, ובטלוויזיה זה אלי אחר, קצת קשוח וחד. אבל פה טמונה ההצלחה; מי שמתאים את עצמו לסביבה ולסיטואציה, יכול לשרוד".
אפרופו קשוח, היו פעמים בתוכנית שנתפסת מזיל דמעה.
"אנחנו עוברים פה רכבת הרים. המצב במדינה קשה, וזה מתבטא גם על כיסא השופט. מגיעים לתוכנית גם מתמודדים הלומי קרב, עם קשיים, עם מאות ימי מילואים, שרוצים להגיע רחוק ולא יכולים פיזית או נפשית, וזה נמנע מהם שלא באשמתם. עצוב לי שהם לא יכולים לממש את עצמם, כי הם חיים בתקופה קשה ומגנים על המדינה, וזה נוגע לפעמים בנקודות רגישות בעומקי הנשמה. לפעמים אני אומר שיש לי פריבילגיה להיות רקדן, שיכול להיות עם הילדים שלו ולא לרוץ ולעשות מאות ימי מילואים. זה פורט על מקומות רגישים ואנחנו חיים במדינה לא קלה".
כשהוא מזכיר את הילדים, אני מבקשת שיספר על המשפחה, ואז הוא כמו מתעורר: "הילדים גדלו לתוך הריקוד כי אסנת ואני בעולם הזה, אבל אני מנסה להיות נייטרלי ומאפשר להם לעשות מה שהם רוצים: תום, 21, מסיים שירות צבאי ורוצה להיות רופא, והוא היחיד שאמר: 'אבא, אתה תרקוד, ריקוד זה לא בשבילי'. בר, 16, רוקדת, ויותם, 12, מגלה סימנים שהוא אוהב לזוז".
הם אוהבים את התהילה?
"כן, כיף להם שאבא מפורסם וכולם מכירים אותו".
ואסנת?
"נפגשנו בעולם הריקוד. היא באה ללמד בסטודיו והבינה שזה מה שהיא רוצה בחיים, זה תפס אותה לגמרי. למרות שהיתה לה עבודה נהדרת, החליטה שזה מה שהיא רוצה לעשות. זה בדיוק מה שקרה לי בסטודיו בניו יורק, כמו הארה שאלֶה החיים שלי. התחלנו להתחרות ביחד, והשאר היסטוריה. זה לא קל לעבוד יחד באותו מקצוע, אבל יש לנו חלוקה ברורה וזה המפתח להצלחה. כל אחד יודע את תפקידו ומכבד את השני. כבוד והערכה הדדיים הם בסיס לחיים משותפים באותו מקצוע".
בזמנו "הפנוי", מזרחי מעביר הרצאות וסדנאות ועורך מופעי ראווה. לפני כמה חודשים הזמינה אותו חברת דיוֹר ישראל לאירוע לדיילות היופי בחברה. צוות הרקדנים הפעיל את המשתתפים, עשה תחרות, הביאו תלבושות והלכו עד הסוף. "זה היה ממש 'לה-לה-לנד', אנחנו עושים את זה הרבה לחברות וזו חוויה אחרת. אני גם נותן הרצאות, שבהן אני מדבר על ריקוד חובק עולם, על ההיסטוריה של הריקוד ועל מה הוא עושה לחיים ולזוגיות. אני משלב אנקדוטות וסיפורים, והקהל מרותק".
ואיך אתה נרגע מכל זה?
"יורד לבד עם הסאפ לים, עושה ספורט או רוכב עם האופנוע לבד בהרים. הפיזיות משחררת אותי, והלבד זו הדרך להתנתק ולהיות עם עצמי בטבע. כולנו כאן בסיר לחץ, וצריך לשחרר, לקחת אוויר ולהירגע. זה מה שאני עושה כשאפשר, וזה מטעין אותי".
