טוביה טננבום אולי עזב את הדת, אבל היא מעולם לא עזבה אותו; היא אִתו כל הזמן ובכל מקום. בחור הישיבה– העילוי –אשר הפנה עורף לבני-ברק, מצא את עצמו יהודי מתגונן בכל מקום שאליו הגיע, גם אם הנוכחים סביבו לא ידעו מי עומד מולם, ואולי דווקא בשל כך.
הפגישה עם טננבום, בערב קריר במרכזה של ירושלים, התקיימה כשהוא בעיצומו של עוד פרויקט–ספר על הקהילה החרדית בירושלים. זה יהיה הספר השישי שלו, והראשון שהוא כותב על מגזרים, ולא על מדינות. באמתחתו הספרותית נמצאים חמישה רבי מכר עולמיים: "אני ישן בחדרו של היטלר", על האנטישמיות החבויה בגרמניה החדשה; "תפוס ת'היהודי", על עומק הקונפליקט והשנאה התהומית בקרב הפלסטינים למדינה היהודית; "שקרים שכולם מספרים", על הקיבעון התרבותי והמחשבתי של ארצות הברית; "שלום פליטים!", על תפיסת הפטרונות התרבותית-חברתית של גרמניה כלפי הפליטים הסורים ששטפו את המדינה; ו"איך לאלף יהודי?", על האנטישמיות החבויה בבריטניה.
טננבום הוא אדם טוטאלי, הוא לא יכתוב על מה שהוא לא חווה. לשם כך שכר בית בלב שכונת גאולה בירושלים יחד עם אשתו איזי, שמלווה אותו בכל המסעות הספרותיים. השכונות החרדיות גאולה, מאה שערים ובית ישראל הן המציאות העכשווית שלו, שם יבלה את החודשים הקרובים. התבוננות, כתיבה, שיחות, ארוחות, ויכוחים, השלמת מניין וסתם שוטטות בגטו הכי חרדי בישראל. טננבום הוא סופר של 24/7.
"כשהגעתי לירושלים אמרו לי שאני משוגע", הוא מספר, "מה פתאום מאה שערים? הזהירו אותי לא להתקרב לשם. אבל זה גרם לי לעשות את ההפך–ללכת ישר ללב העניין. רק כך אני מצליח להביא את התמונה האמיתית. תתפלא, כשהגעתי למאה שערים, זיהו אותי מיד. אחד המשפטים הראשונים ששמעתי מהאנשים שם היה: 'טוביה, אל תעשה לנו מה שעשית לאמריקאים'. בשבילי מאה שערים היא חוויה חדשה, ואני חייב לומר שעד כה חיובית וידידותית מאוד. להפתעתי, מקבלים אותי כמו שאני, עם משקפיים בצבע אדום, בלי כיפה רוב הזמן, אבל עם שלייקס… (פריט קבוע בלבושו של טננבום, אב"ש)".
את העולם החרדי טננבום מכיר היטב. הוא נולד לפני 63 שנים בבני-ברק למשפחה חרדית ליטאית. אביו, שהיה תלמיד קרוב של "החזון איש", ייעד אותו לגדולות, ולפחות עד גיל העשרה שלו, הילד לא אכזב. את הישיבה הקטנה, המקבילה לתיכון, הוא סיים בגיל 14, את הגדולה שנתיים אחר כך. לכל אורך הדרך הוא לא הפסיק להתפלמס עם הרבנים הבולטים. כל העת שואל ומתריס בעולם אמוני שמעדיף סימני קריאה על סימני שאלה. אבל העולם הצייתני של בני-ברק לא אהב את קריאת התיגר האינטלקטואלית של העילוי הצעיר. כך מצא את עצמו הנער טוביה טננבום, מאצולת העיר החרדית, על ספסל ה"מיזרוחניקים" בישיבת מרכז הרב (כך מכנים בעולם החרדי את חובשי הכיפות הסרוגות), של הרב צבי יהודה הכהן קוק. גם שם הוא המשיך בפלפולים ובחיפוש תשובות ללא הרף. בגיל 18 פלוס זה הסתיים בישיבת הסדר ובשירות בצה"ל כנהג טנק. מכאן הדרך לעולם החילוני היתה קצרה.
"אחרי השירות הצבאי, שהיה מעין תקופת מעבר לחילוניות שלי, הבנתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי שזה יקרה בארץ. לא יכולתי לבייש את המשפחה שלי בבני-ברק, זה קוד שלא רציתי לשבור. רק מי שמכיר את ההוויה החרדית לפני ולפנים מבין את השיחות הקטנות בבית הכנסת, את הפרצופים והלחשושים מאחורי הגב. לכן טסתי לניו יורק ושם, במשך עשור וחצי, בלעתי כל מה שהאקדמיה יכלה להציע לי".
טננבום, שהחליף את אולמות הישיבה וספרי הקודש בקתדרה אקדמית, לא עצר מאז. הוא למד כתיבה יוצרת, תיאטרון, מחזאות, ספרות אנגלית, מדעי המחשב, כלכלה, מתמטיקה ועיתונות, ולבסוף בחר להתמקד בכתיבה. הוא הקים את התיאטרון היהודי בניו יורק וכתב כמה מחזות מצליחים. אחד מהם עוסק בכתביו ובזיכרונותיו של אדולף אייכמן.
"המחזה הזה עוסק בנושא כבד, שקשה מאד לעכל, ולכן בחרתי לכתוב אותו בצורה הומוריסטית. במשך שעתיים ניצב על הבמה שחקן בודד שנושא מונולוגים, והקהל פשוט יושב וצוחק. זו הדרך שלי להציג את הדברים הקשים–בהקצנה וממקום לא צפוי. בעיני זה מעצים את החוויה והמסר. המחזה מסתיים בקריאה של השחקן 'הייל היטלר' עם הצדעה במועל יד, כשברקע מתנגנת תפילת 'אל מלא רחמים', שהקליט עבורי, במיוחד למחזה, חזן מפורסם מבית כנסת בניו ג'רזי. זו חוויה טוטאלית שהקהל עובר בהקשר שאמור, לכאורה, להיות צפוי מאוד".
ג'יבריל ואני
טננבום ורעייתו מחלקים את זמנם בין המבורג לניו יורק. את הבתים בגרמניה ובארצות הברית הם פוקדים לעתים רחוקות, מכיוון שאת רוב הזמן הם מקדישים לנדודים בעולם לצורך עבודתו של טוביה. זה הביקור השני שלהם בישראל לצורך כתיבה. בספר "תפוס ת'יהודי", טננבאום בילה בין ירושלים, תל-אביב, יהודה ושומרון והרשות הפלסטינית. במהלך העבודה על הספר הוא התיידד עם ג'יבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל בגדה, אחד האישים הבולטים בהנהגה הפלסטינית הנוכחית, וגם אחד הקיצונים ביותר בפתח כלפי ישראל. טננבום לא גילה לרג'וב כי הוא יהודי, והציג את עצמו בשם טובי, עיתונאי גרמני שבא לכתוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כך קרה שחרדי לשעבר, יליד בני-ברק, ששירת בצה"ל, שיטה במשך כמעט שנה אחד מאנשי המודיעין הבולטים והמתוחכמים ברשות הפלסטינית.
"ג'יבריל ואני הפכנו לידידים של ממש", הוא מפרט, "הייתי מעין בן בית אצלו. זה גרם לו להיפתח מאוד. במהלך שיחותינו הארוכות קיבלתי פרספקטיבה על נקודת מבטם של הפלסטינים לגבי הסכסוך ההיסטורי, לגבי מדינת ישראל ולגבי היחס ליהודים בכלל. באחת מארוחות הצהריים בבית הקיץ שלג'יבריל ביריחו, הוא אירח במסיבת בריכה כמה קצינים בכירים ברשות הפלסטינית. כטוב לבם באוכל, ביודעם שאני גרמני כביכול, אמר לי אחד מהם: 'כמה חבל שרומל לא הצליח להגיע לישראל. אם זה היה קורה… אין ספק שהכל היה נראה אחרת…'. לדעתי, זו אמירה שמזקקת את ההיגיון השורשי הפלסטיני ואת הראייה שלהם את הסכסוך".
הידידות עם ג'יבריל רג'וב הסתיימה, כאשר תחקירן מ"אולפן שישי" של ערוץ 2 דאז טלפן לרג'וב ושאל אותו על היכרותו עם העיתונאי טננבום. רק אז הבין רג'וב שטובי הוא טוביה טננבום, יהודי, ישראלי לשעבר מבני-ברק. "באחד הימים שאחרי שיחת הטלפון הזאת קיבלתי הזמנה אישית מג'יבריל למסיבת עיתונאים ברמאללה", משחזר טננבום. "הוא תיאר את זה כמפגש עם כמה עיתונאים מכלי תקשורת מובילים באירופה. לא יהיה נכון לומר שלא חשדתי, ובכל זאת עניתי מיד בחיוב, ואפילו דיברנו על סידורי הגעה. אלא שהטלפון הבא שלי היה לכמה עיתונאים עמיתים שלי, שישבו בירושלים וכיסו באופן שוטף את הרשות הפלסטינית. אף אחד מהם לא קיבל הזמנה לאירוע הזה. כאן כבר הבנתי שזו כנראה מלכודת. מאז, רג'ובואני לא החלפנו מילה, אבל באחד הימים קיבלתי מסר שהוא מאוד לא אוהב אותי… הדבר הכי מצחיק בסיפור הזה הוא הטלפון שקיבלתי מאחד מגופי הביטחון של ישראל, אחרי שהספר יצא לאור. הדובר מהצד השני של הקו שאל אותי: 'האם לדעתך יש סיכוי לשלום דרך ג'יבריל רג'וב?'. צחקתי לעצמי ועניתי: 'הרי אתם המודיעין הישראלי, ארגון הביון הטוב בעולם. אתם שואלים את סמל ראשון במילואים טוביה טננבום שאלה כזאת?'. התשובה של הצד השני השאירה אותי המום: 'אתה האיש שהגיע הכי קרוב אליו אי פעם'".
בלי פילטרים
טננבום הוא איש כריזמטי. כזה שאי אפשר לפספס את נוכחותו. כך למשל, במסעדה הירושלמית היוקרתית שבה ישבנו הוא ביקש חביתה. המלצרית הצעירה חייכה במבוכה והצביעה על התפריט, שהרי בקשה כה מוזרה לא מקובלת במסעדה כזאת. אבל טננבום המשיך בשלו: "אני רוצה חביתה. אם תגידי לי שזה לא אפשרי, אני אגיד לעצמי שמדובר בשף בלי ביצים…". אז חביתה הוא לא קיבל, אבל אנחנו קיבלנו טעימה מהשנינות וההומור שפתחו לו דלתות ולבבות, גם כאלה שאולי נראו מלכתחילה כמשימה בלתי אפשרית.
"את הספר הראשון שלי רציתי בכלל לכתוב על ההוויה החברתית הגרמנית, ללא נאציזם, ללא אנטישמיות, ללא יהדות. משהו בכיוון של 'מדוע בנות השבעים בגרמניה רוצות להיות בנות 17'. אבל מהר מאוד, בשיחות האינטימיות נחשפתי לאנטישמיות, ולא יכולתי להתעלם מזה. התברר לי שזה משהו שורשי ביותר, שחוזר בהרבה מאוד מפגשים. לא היו לי לבטים בהקשר הזה, והחלטתי ללכת עם האמת עד הסוף. אני עושה את זה עד היום, בכל ספר, כתבה או פרויקט. אני כותב את מה שאני רואה, שומע, טועם וחווה. בלי פילטרים, בלי עכבות".
נאמן לעיקרון הזה, הוא הצליח לדובב פעם את אחד מבכירי המפלגה השמרנית בבריטניה. זה קרה בשעת ערב מאוחרת בלובי של מלון במרכז לונדון. טננבום שהה בבריטניה ובאירלנד לצורך כתיבת ספר חדש על הברקזיט ועל התיאטרון הבריטי, הכי רחוק שאפשר מיהדות, יהודים ואנטישמיות. באחד הערבים, בשעה שהזמין עוד כוס קפה (הוא מעיד על עצמו כשתיין קפה כפייתי), הבחין באדם שישב לאכול לבדו. סקרנותו הטבעית גרמה לו לגשת אל אותו אדם ולפתוח בשיחה לא מחייבת. האיש, פיטר וילסמן שמו, שמח לשוחח עמו. אותו וילסמן היה אחד מבכירי מפלגת הלייבור בבריטניה, עוזרו של מנהיג מפלגת הלייבורדאז,ג'רמיקורבין, שנודע כתומך חמאס ומגנה קבוע של ישראל.השיחה בין וילסמן וטננבום קלחה, ומהר מאד הם הגיעו לדבר על ישראל. וילסמן, שלא ידע כי הוא מוקלט, האשים את שגרירות ישראל בבריטניה בזיוף פוסטים אנטישמיים כדי לעורר מחאה נגד הלייבור וקורבין. דבריו עוררו סערה גדולה בבריטניה וקריאות להשעייתו מהפוליטיקה. הוא נאלץ להתנצל, ולימים נדחק לספסלים האחוריים של המפלגה.
בהקשר הזה טננבום לא חושש למתוח ביקורת גם על היהודים בבריטניה. כך למשל, הוא מתאר שיחה שלו עם חרדי ממנצ'סטר. "הוא היה עם בנו הקטן. שאלתי אותו האם נתקל באירועים אנטישמיים, והוא ענה מיד שלא. אלא שאז הבן שלו פלט שרק אתמול זרקו עליו ביצים ברחוב וכינו אותו יהודי ארור. זו בעיני הכחשת המציאות של אותה אנטישמיות שורשית שאני מדבר עליה".
בתום שיחתנו אני חוזר עם טננבום לאביו. ניכר שלמרות הפער האמוני שנפער במהלך השנים בין השניים, הם נשארו קרובים, ולא כל שכן אחרי שטננבום החל להתפרסם בעולם. "במהלך אחת השיחות שלי עם אבא, לאחר הצלחת המחזות שלי, הוא אמר לי משפט מאיר עיניים: 'כשהיית ילד, התפללתי לבורא עולם שתהיה רב גדול. כשהפכת למחזאי, לא החלפתי את התפילה, פשוט שיניתי את הבקשה שלי: במקום רב גדול, המחזאי הטוב בעולם'".
