מרס 1954. הכוחות הצרפתיים הנצורים בעמק דְיֶין בְּיֶין פוּ מתכוננים לעוד יום קרב מול כוחותיו של הגנרל ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ, מפקד צבא וייטנאם המהפכנית. החיילים במוצב "איזאבל" מפנים את קני הרובים החוצה, לעבר הכוחות המסתערים על גדרות התיל שנפרשׂו מבעוד מועד. לפתע נפתחת עליהם אש מהגב; הכוחות הווייטנאמיים יורים לעבר חיילי הטריקולור מתוך המוצב עצמו.
לימים התבררה הטקטיקה הגאונית. במשך שבועות הסיט הגנרל גיאפ את תשומת הלב הצרפתית ממשימתו האמיתית – חפירת מנהרה מתחת לקו הביצורים הצרפתי, כדי לחדור למוצב החשוב ביותר של מערך ההגנה. כשזה קרה – הקרב הוכרע, ולא רק הוא. צרפת הובסה בהודו-סין. חיל המשלוח, בן עשרת אלפים חיילים, נכנע. וייטנאם השתחררה מעול הקולוניאליזם הצרפתי. מטאפורית, ניתן לראות זאת כך: גיאפ, מורה להיסטוריה שהעריץ את נפוליאון, הצליח להכניע את ממשיכי הדרך של מושא הערצתו…
אבל בל תטעו, גם הצרפתים הנצורים חפרו מנהרות. הסופר הבריטי גראהם גרין, שביקר אצל הכוחות לפני תחילת המתקפה הווייטנאמית, סיפר אחר כך: "במנהרות חפורות היטב ומוגנות אחסנו הצרפתים יותר מעשרת אלפים בקבוקים של יין משובח". עניין של פרספקטיבה…
ומווייטנאם – לחצי האי הקוריאני. באחרונה עלתה (שוב) קוריאה הצפונית לכותרות. האיומים שמשמיע הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ כלפי המנהיג הצעיר והבלתי צפוי של המדינה המבודדת בעולם מעלים את סף החרדה אצל השכנה מדרום. כל אזרח דרום קוריאני מכיר את ראשי התיבות DMZ, שפירושן Demilitarized Zone – רצועת ההפרדה בין הצפון לדרום. בחדר אחד במתחם הזה מוצב שולחן ארוך, בצדו האחד נציגי קוריאה הצפונית, בצד האחר נציגי קוריאה הדרומית, ובאמצע פקחי האו"ם. שם, בחדר המוארך, מתנהלות שיחות התיאום בין הצדדים. אלא שמתחת למתחם המבוצר היטב גילו הדרום-קוריאנים, לפני יותר מעשור, מנהרה רחבה. ההלם בדרום היה גדול. התברר שבמנהרה יכולים לנוע רכבים קלים ואפילו שריוניות קטנות. ההערכה היתה כי בתוך שעות יכולה לעבור במנהרה כזאת חטיבה שלמה. וכאן בדיוק ההבדל בין קפיטליזם לבין לאומנות ולאומיות: כיום משמשת המנהרה אתר תיירות, שבו מבקרים אלפי תיירים ביום, אם כי אף אחד לא משלה את עצמו לגבי הסוגייה מה עוד חפר הצפון מתחת לאפו (או ישבנו…) של הדרום.
נחזור לווייטנאם. לימים הצליחה לוחְמָת המנהרות של הגנרל גיאפ להכניע גם את האמריקאים. כוחות הווייטקונג שהו במשך כמה שנים מתחת לאדמה, והפכו את היוצרות מבחינת תפיסת הקרב האמריקאית. לא עוד טרור וגרילה של בודדים שפועלים מתוך אוכלוסייה ונעלמים, אלא צבא סדיר, שנמצא מתחת לאדמה ומגיח במקום ובשעה שהוא בוחר לעשות זאת. נשמע מוכר מאוד לתושבי עוטף עזה…
ומווייטנאם – לחצי האי הקוריאני. באחרונה עלתה (שוב) קוריאה הצפונית לכותרות. האיומים שמשמיע הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ כלפי המנהיג הצעיר והבלתי צפוי של המדינה המבודדת בעולם מעלים את סף החרדה אצל השכנה מדרום. כל אזרח דרום קוריאני מכיר את ראשי התיבות DMZ, שפירושן Demilitarized Zone – רצועת ההפרדה בין הצפון לדרום. בחדר אחד במתחם הזה מוצב שולחן ארוך, בצדו האחד נציגי קוריאה הצפונית, בצד האחר נציגי קוריאה הדרומית, ובאמצע פקחי האו"ם. שם, בחדר המוארך, מתנהלות שיחות התיאום בין הצדדים. אלא שמתחת למתחם המבוצר היטב גילו הדרום-קוריאנים, לפני יותר מעשור, מנהרה רחבה. ההלם בדרום היה גדול. התברר שבמנהרה יכולים לנוע רכבים קלים ואפילו שריוניות קטנות. ההערכה היתה כי בתוך שעות יכולה לעבור במנהרה כזאת חטיבה שלמה. וכאן בדיוק ההבדל בין קפיטליזם לבין לאומנות ולאומיות: כיום משמשת המנהרה אתר תיירות, שבו מבקרים אלפי תיירים ביום, אם כי אף אחד לא משלה את עצמו לגבי הסוגייה מה עוד חפר הצפון מתחת לאפו (או ישבנו…) של הדרום.
נחזור לווייטנאם. לימים הצליחה לוחְמָת המנהרות של הגנרל גיאפ להכניע גם את האמריקאים. כוחות הווייטקונג שהו במשך כמה שנים מתחת לאדמה, והפכו את היוצרות מבחינת תפיסת הקרב האמריקאית. לא עוד טרור וגרילה של בודדים שפועלים מתוך אוכלוסייה ונעלמים, אלא צבא סדיר, שנמצא מתחת לאדמה ומגיח במקום ובשעה שהוא בוחר לעשות זאת. נשמע מוכר מאוד לתושבי עוטף עזה…
אחד הקצינים הבכירים בצה"ל, ששירת שנים רבות בגזרת הדרום ועסק בעניין מנהרות ההברחה ברפיח, סיפר לי את הסיפור הבא. כולו אמת, מלבד זהות האנשים: אחד מקבלני המנהרות הגדולים של רפיח נעצר על ידי השב"כ. אותו אדם, בן לאחת החמולות החזקות בדרום הרצועה, נחשב מהנדס מומחה בכריית מנהרות. הוא הועבר למתקן של השב"כ בדרום הארץ, אבל סירב לשתף פעולה. כשביקש צה"ל מידע מחקירתו, סיפרו החוקרים כי האיש הוא "אגוז קשה". אחד הקצינים בפיקוד הדרום, שגדל בבית חקלאי שורשי בצפון הארץ, ביקש את רשות החוקרים לשוחח עם העצור. האישור החריג ניתן.
בדרכו למתקן השב"כ הצטייד הקצין בשמן זית איכותי, זעתר טרי ופיתות חמות. אתם יכולים לתאר לעצמכם את פרצופם של חוקרי השב"כ כשהקצין התייצב בפתחו של מתקן הכליאה. "תנו לי כמה שעות איתו, לקראת ערב", ביקש הקצין. כמה שעות הפכו ללילה שלם של שיחות על תעשיית המנהרות של רפיח. המידע שהביא הקצין שירת במשך שנים את אמ"ן ואת השב"כ. על השאלה כיצד עשה זאת, השיב: "פשוט מאוד, אני בן של משפחת חקלאים שמגדלת זיתים. קודם כל פתחתי אתו שולחן, התחלנו לדבר על זיתים ומסיק, הסברתי לו כמה זה קשה, משם הכל זרם״.