כאמן שחי בניו יורק, העיר שתושביה ראו כבר הכל, סביר לחשוב שהאמן הישראלי נתן יוסף נדרש לחדש כל הזמן כדי להישאר רלוונטי. אבל הוא, באישיותו האותנטית, בהחלט לא מנסה לחדש, להפך; הוא משתדל לחזור על זיכרונות חייו וחוויותיו האישיות ומתמקד בעתיק, ולא בחדש. "אמנים שמתעקשים למצוא משהו חדש שוכחים שהעתיק והישן היה נהדר. תמיד אפשר לצאת מהמסגרת, אבל יש המון דברים בתוכה. מה שאני עושה נראה מיוחד ושונה מיצירות של אמנים אחרים. כשהגעתי לניו יורק אף אחד לא עבד עם מתכת וחלודה. הייתי היחיד".
יוסף, שחותם על יצירותיו בשם Nathan Slate Joseph, מספר על ילדות צנועה עד דלה בראשון-לציון. "הרבה לא היה לנו, אפילו ספרים בעברית בקושי היו". הוא למד בבית הספר המקצועי שבח בתל-אביב ועבד שם עם חומרי גלם פשוטים לכאורה, כמו מתכת, עץ, מסמרים וחלודה. "אני אוהב להשתמש בחומרים זמינים, שאפשר למצוא בכל מקום. כשלימדתי בבצלאל, ב-1989, אספתי עם התלמידים שלי חומרים ומתכות שמצאנו ברחוב".
יוסף (71) אוהב מאוד את ישראל, ולדבריו, העזיבה לארצות הברית עמדה בניגוד גמור לרצונותיו. הוא הצטרף לגדנ"ע בגיל 13, היה חניך מצטיין, ורגע לפני הגיוס הצפוי לחיל האוויר נלקח עם הוריו, בעל כורחו, לניו יורק. "כשההורים שלי החליטו לעזוב את הארץ לא דיברתי איתם במשך שנה. בכל מלחמה חזרתי לארץ, וב-73 נשארתי שנה שלמה וגרתי בעין-הוד".
בניו יורק למד צילום בבית ספר לאמנויות, החל את דרכו כצלם, והמעבר לאמנות פלסטית היה מיידי כמעט. "אהבתי ליצור בעצמי, עם הידיים שלי; לא אהבתי דברים שהם 'דור שני', כמו צילום. רציתי לעשות משהו שיזכיר לי, משהו כמו לעבוד את האדמה בארץ ישראל ולגדל תרנגולות".
זיכרון האבנים הירושלמיות
יוסף הגיע לניו יורק ב-1961, בדיוק בתקופה שבה העבודות המודרניות תפסו תאוצה והאמנות החלה להתפשט באמריקה. "כשהאמנים התחילו להגיע לניו יורק התחברתי אליהם, נחשפתי לאמנות וגיליתי עניין רב גם במוזיקה, שהיתה חדשה בשבילי, כי בארץ למדנו רק מוזיקה ישראלית, ולא היו ג'ז ורוקנרול. הגעתי לגריניץ' וילג' וכל האמנים היו שם, החל מהביטלס, הרולינג סטונס ובוב דילן, ועד סופרים וציירים מוכשרים. כולם היו ברדיוס שלי. באותה תקופה גידלתי שיער והלכתי לוודסטוק. שנות ה-60 היו שנים נהדרות. לא היו מחשבים ופלאפונים, ולרוב האנשים אפילו לא היה טלפון בבית. היינו נפגשים כדי לדבר ולשמוע מוזיקת ג'ז, וזה היה פנטסטי. היום כולם עם הפלאפונים, אני לא מצליח לדבר, ממש לדבר, אפילו עם הילדים שלי".
בתחילת דרכו בניו יורק התגורר בסוהו, והיום הוא גר בוויליאמסבורג, שכונת האמנים של ברוקלין, ומחלק את זמנו בין הסטודיו בוויליאמסבורג לבין זה שבהמפטונס. על אף שאת רוב שנותיו העביר בנֵכר, אין ספק שישראל היא זו שעיצבה את אישיותו כאדם וכאמן: "ככל שמתבגרים העבר חוזר להיות משמעותי יותר. ירושלים היא החתימה שלי כאמן, זה מה שמייחד אותי מאמנים אחרים. גדלתי אמנם בראשון-לציון, אבל היו לי קרובי משפחה בירושלים ואהבתי להסתובב ליד הכותל. האבנים הירושלמיות תמיד דיברו אלי, יכולתי להרגיש את ההיסטוריה שלהן".
גם דומיננטיות הצבעים ביצירותיו, מקורה מבית: "הצבעים הם המזרח התיכון. בארץ היו לנו ענבים, תפוזים ואשכוליות. גדלתי על הים הכחול והחולות הצהובים של ראשון-לציון, וכל העבודות שלי קשורות לצבעים של ילדותי ולהיסטוריה שלי".
במהלך הזמן העשייה של יוסף טשטשה את הגבולות בין ציור ופיסול והפכה אותו לנושא שיח בעולם האמנות, בעיקר בזכות האקלקטיות והצבעוניות הבולטת של עבודותיו. הוא, מצדו, לא מייחס לזה חשיבות מיוחדת ומשתדל להימנע מהגדרות, מלבד הגדרה אחת שאותה הוא אוהב במיוחד. "בשבילי אין הבדל בין ציור לפיסול; רוב היצירות שלי, גם הפיסול, תלויות על הקיר. אני מגדיר את עצמי כאמן, ומרוצה מאוד שקוראים לי אמן ישראלי. נולדתי ישראלי, אני חי כישראלי ואמות ישראלי".
חלודה ישראלית…
במרוצת השנים הספיק יוסף לעבוד על יצירותיו במקומות רבים בעולם, וגם בישראל. בארץ הוא עיצב, בין היתר, את מלון דן אילת יחד עם חברו המעצב אדם טיהני, ויצירותיו נמצאות עד היום בלובי המלון. "כשמנהל דן אילת שמע שאני מתכוון לעבוד עם מתכת וחלודה, במלון אליטיסטי ויוקרתי, הוא נחרד ושאל אם אני משוגע. הסברתי לו שזו חלודה ישראלית, כמו זאת שהיתה בארץ ישראל של פעם. רציתי להביא אמנות שלא הכירו בארץ, משהו אותנטי מההיסטוריה של ישראל, לא עוד פיקאסו".
תרומתו של יוסף לעולם האמנות זכתה להרבה מאוד שבחים ופרסים. הוא הציג, בין השאר, בניו יורק, בהונג קונג, בסינגפור ובלוס אנג'לס, העבודות שלו הוצבו במוזיאונים מהנחשבים בעולם ובשגרירויות אמריקאיות רבות, וב-2003 זכה בפרס האמנות באדריכלות של מכון האדריכלים האמריקאי. למרות זאת, הוא לא מתרגל להצלחה, ומתרגש בכל פרויקט חדש. "בכל יום אני מתרגש מחדש. אי אפשר לחזור על דברים. כל דבר שאני עושה נחשב חדש, וזאת ההנאה של עבודה באמנות".
יצירותיו נרכשו גם עבור מפורסמים בינלאומיים, ובהם הזמרת ג'וני מיטשל, שהפכה גם לחברה קרובה, והאמן ואיש הקולנוע לארי ריוורס. לשאלה האם הוא עצמו מפורסם, הוא משיב בהומור: "אני מפורסם בעיני עצמי…".
אין ספק שנתן יוסף מגשים עד תום את ייעודו בחיים. הוא אמן בכל רמ"ח איבריו, כזה שלא מצליח לדמיין את חייו מחוץ לכותלי הסטודיו אפילו ליום אחד. "אני תמיד עובד, וכשאני לא עובד אני בדיכאון. גם כשאני בחופשות אני לוקח אתי עפרונות ומצייר. אני אוהב לעבוד עם בגדים חדשים, ומקפיד ללבוש לסטודיו את החולצות הכי יפות שלי. אני מרגיש כמו רופא מנתח, שנכנס לחדר הניתוח רק בבגדים נקיים. כל יום בסטודיו הוא חגיגה בשבילי".
אמנות היא סקס
לא בכדִי חוזר יוסף ומספר, לאורך הריאיון כולו, על אהבתו הגדולה והכנה לארץ. השורשים הללו נטועים עמוק מאוד בנשמתו. "אני אוהב את הכל. האוכל, האוויר, הנופים, והאנשים כמובן". אך למרות זאת, השנים עשו את שלהן והחיבור שלו לניו יורק נעשה חזק כמעט כמו החיבור לארץ. "קשה לעזוב את ניו יורק, כמו שקשה לעזוב את הארץ. כל האמנים הרציניים נמצאים בניו יורק, וכבר הרבה שנים החיים שלי כאן".
לדבריו, העובדה שגדל בישראל בשנות ה-40 וה-50 השפיעה על האישיות שלו והעניקה לו אומץ לב. "אין לי פחד משום דבר, וכשאין פחד אפשר לעשות מה שרוצים. כשהגעתי לניו יורק הייתי עושה אמנות פוליטית, מצייר טנקים ומפסל פסלים של רובים, כי הרגשתי צורך להגיד משהו לעולם על המלחמות. לקח לי הרבה זמן לשנות את קו המחשבה ולהבין שאמנות לא שייכת לפוליטיקה. האמנות שלי לא צריכה להגיד שאני ישראלי, היא צריכה להגיד שאני אמן".
באחת ההרצאות שלו נשאל מדוע בחר להיות אמן, והשיב בסרקסזם: "כי האמנות היא סקס". כשנשאל למה כוונתו, מיהר להסביר: "כשאתה מתלבש ליציאה, חשוב לך להיות
חושני וסקסי. כשאתה אוכל, האוכל צריך להיות מזמין ויפה על הצלחת. וכך כל דבר בחיים. הדרך שבה אתה מסתכל על עצמך ורוצה להציג את עצמך לעולם חייבת להתחבר לחושניות, ובאותה צורה אפשר להתחבר לאמנות".
תחומי עניין אחרים, מלבד האמנות, יש לו מעט מאוד. הוא חובב קריאה, אבל מודה שאין לו הרבה זמן פנוי לזה; הולך לקולנוע, אבל רק לעתים רחוקות; ומדי פעם צופה בספורט ואוהב לצאת לאכול במסעדות טובות. סיגרים, לעומת זאת, ממלאים את חייו בעונג רב כבר יותר משלושה עשורים. "אין לי סיגר אהוב במיוחד", הוא אומר, "אני אוהב לנסות בכל פעם משהו אחר, ואוהב מאוד סיגרים קובניים. היום אני מעשן רומאו וג'ולייט. אני מעשן כל יום, בסטודיו ובאוטו שלי". חיבתו הרבה לסיגרים, וידידותו רבת השנים עם אדם טיהני, הביאו אותו להשתייך ל"סיגר קלאן" – אותה קבוצה של חברים שוחרי סיגרים ואוהבי החיים הטובים, שנפגשים ומטיילים במקומות שונים בעולם.
אחרי עשרות שנים של עשייה אמנותית מגוונת בכל חלקי הגלובוס, יוסף לא מאפשר לעצמו לעצור לרגע ולהתרפק על הצלחות העבר. הוא חושב קדימה וחולם לעשות דברים גדולים בהרבה, עובד על פרויקטים חדשים ומתכנן להוציא לאור גם ספר חדש.
