במגדל משרדים מטופח, בקומה ה-16, שוכן המשרד של עו"ד נחום פינברג. הדרך אל משרדו הפרטי עוברת לובי מרשים, דלפק מזכירות מעוצב להפליא ושורת משרדים מרוהטים היטב. אני ממתינה לו על ספת העור הרכה וצופה בנעשה סביבי. עשרות עורכי דין בחליפות מוקפדות, מזכירות קופצניות, יועצת תקשורת ועוזרת אישית. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מחייכים ושמחים. לא מובן מאליו במשרדים מהסוג הזה.
כמו משרדו וסוללת אנשיו, גם עו"ד פינברג לבוש היטב, מרשים ומחויך. "נעים מאוד, בואי שבי, תודה שהגעת". הוא מישיר מבט חם, מושיט יד ללחיצה ומתנצל על התחבושת שעוטפת את אצבעו: "זה בגלל הטניס. אני משחק המון טניס, ונפצעתי. נו, מילא".
אני מציגה את עצמי, מתעניינת בשגרת חייו והוא ממהר להשיב בשטף: "סדר היום שלי נהדר, אני עושה ספורט כל בוקר, אחר כך אני מגיע למשרד ונמצא בו כל היום. העבודה שלי היא החיים שלי ושל כל שותפי, אנחנו מבלים כאן הכי הרבה שעות וכולם מגיעים עם חיוך. לפעמים עייפים ומתוסכלים, אבל עם חיוך. משנת 1971 זו השגרה שלי. המשרד שלנו עוסק רק בדיני עבודה, כמעט חמישים עורכי דין, ואנחנו מייצגים רק מעסיקים, למרות שנולדתי ב-1 במאי, שזה חג הפועלים", הוא מעיר בחיוך. "זו נישה מיוחדת מאוד. חלק גדול ממה שנדון בתקשורת על סכסוכים, מאבקים ושביתות זה עבודה שלנו. לא בכדִי אנחנו המשרד המוביל – וגם הגדול – בישראל בתחום דיני עבודה".
איך זה מרגיש להיות בצד של החזקים?
"אנחנו לא תמיד בצד של החזקים. יש לפעמים עמדה קשה בבתי הדין לעבודה, שבאופן מוצהר מנסה לחזק את העובדים. יש לנו מאבק כמעסיקים מול מגמות שונות בכנסת שהיו מאוד פופוליסטיות, עם ח"כים מסוימים שהעבירו אג'נדות די קיצוניות. בדיני עבודה המעסיק הוא בהחלט לא הצד החזק; במקרה הטוב הוא שוויוני. כשאת מדברת על דיני עבודה יש שתי רמות. ברמה האישית, במקומות עבודה שאינם מאורגנים המעסיק הוא פחות או יותר זה שקובע את היכולת להעסיק ולפטר עובד. אבל מנגד, בהסכמי עבודה קיבוציים העובדים יכולים לכפות על המעסיק תנאים מסוימים, ולעתים זה לא הולך בקלות".
בדלתיים פתוחות
כשעו"ד פינברג (75) נכנס לתחום דיני העבודה, התחום, לדבריו, כמעט לא היה קיים, והעובדה הזאת שירתה היטב את תוכניותיו לעתיד. "זה התכתב עם הרצון שלי להיות הכי טוב במה שאני עושה. התחום היה חדש, והיתה לי הזדמנות לפרוץ. הצטרפתי לשותף שלי, מנחם גולדברג, עזבתי את הלקוחות הפרטיים שהיו לי ואת כל מה שעשיתי, והתקדמתי".
אחרי כל כך הרבה שנים אתה עוד מחייך ונהנה מהעשייה?
"בקלות. בעדינות רבה אני אגיד שמיליונר אני כבר לא אהיה, אבל עתידי מובטח ואני יכול מחר לסגור את הבאסטה. אני לא עושה את זה, כי כיף להגיע לכאן ולדבר עם אנשים. המקצוע מעניין מאוד, הוא כל הזמן זז, השוק משתנה. כל שנה יש משהו חדש; פעם התעמרות בעבודה לא היתה משהו של יום יום, הטרדות מיניות בעבודה בכלל לא היו, והיום זה נפוץ".
כמה אתה מעורב בניהול המשרד?
"אני מכיר את כל העובדים במשרד. לא אני מקבל אותם לעבודה, את זה עושים מנהלי המשרד, שני שותפים צעירים, שלפני יותר מעשרים שנה התחילו את דרכם במשרד כמתמחים וכיום מנהלים אותו. אבל אחרי שמתקבל עובד חדש אני יושב אתו לשיחה אישית כדי להכיר אותו, ואני גם מספר עלי, כי הוא נכנס למשפחה. אני מספר שאני גרוש עם בת זוג, שיש לי שני ילדים, שאני אוהב את העבודה וחי אותה, ומזמין אותו לשאול אותי כל מה שהוא רוצה".
לפתע פינברג מסיט את מבטו לכיוון הדלת, בוהה בה לרגע וממהר לתרגם את המהלך הזה למילים: "זה שהדלת סגורה עכשיו זה מצב נדיר מאוד; במשרד שלי הדלת תמיד פתוחה, גם בפן הפיזי וגם המטפורי. כל מי שעובד כאן, זה כי הוא אוהב להיות כאן וכי אנחנו הכי טובים, וגם המתחרים שלנו יודעים שאנחנו הכי טובים".
כמה זמן לקח לך עד שהרשית לעצמך לומר שאתם הכי טובים?
הוא שותק לרגע, מסיט מבט בשנית, הפעם לכיוון השני, כאילו מחפש בין מגירות העבר שבראשו את התקופה המדויקת, ומשיב: "עשרים שנה לקח לי. היה לי שותף שלימים התמנה לנשיא בין הדין הארצי לעבודה, וכשהוא עזב, בשנות השמונים, המשרד נשאר שלי. למען האמת, כבר בזמנו המשרד הוביל, כי השותף שלי היה אוטוריטה, אבל כדי להיות צנוע אני אגיד שלקח לי עשרים שנה".
אילו תכונות סייעו לך בדרך?
"חריצות ברמה עליונה, אמינות, להגיד את האמת תמיד, אי ויתור על פרטים, יחסי אנוש ברמת על – דבר לא מקובל במקצוע הזה, שבו האגו של האנשים הוא בלתי אפשרי. אני בנאדם בלי אגו בעבודה".
אתה הבעלים היחיד בעסק?
"לא. הצוות הבכיר שצמח במהלך השנים הולך יחד איתי, הם שותפים שלי והם איתי עשרות שנים. ממשרד שאני הייתי הבעלים היחיד שלו גדלנו למשרד של ארבעה עשר שותפים. השותפה הכי צעירה זו הבת שלי, מיכל, והיא כאן ארבע עשרה שנה. היא כמו כל השותפים, אין לה זכויות יתר".
שחקן קבוצתי
עו"ד פינברג מספר כי אופי העבודה השתנה מאוד במהלך הזמן. "הטכנולוגיה הפכה את הזמינות שלנו לצורך ולדרישה של הלקוחות. פעם, אם היית שולח לעורך דין שאילתא, זה היה בדואר או עם שליח. היום אני נמצא בחו"ל ונותן הוראות בארץ כאילו אני במשרד. גם התחום החברתי הלך הרבה צעדים קדימה. הרגישות החברתית היום חשובה, ודיני עבודה מובילים את הרגישות הזאת".
זה אומר שכיום יש לכם יותר עבודה מאשר פעם?
"בוודאי שכן. אני כבר לא מדבר רק על אפליה מינית, דתית, מגדרית או על הטרדה מינית. כשהאדם מגיע לראיון ומתברר לך שהוא גבר חרדי או אישה בהריון ובגלל זה לא תקבל אותו לעבודה – אתה חוטף תביעה. התחום מרתק, הוא משיק לשינויים בחברה הישראלית".
אתה רואה את עצמך כמישהו שעושה הבדל בחברה הישראלית?
"כן. אני גם כותב את הספרים המובילים בתחום ומעדכן אותם פעמיים בשנה, לפעמים שלוש. אז אנחנו יכולים להגיד שאנחנו חלק מצוות גדול שגורם לשינויים חברתיים – בהרצאות, בכתיבה, בהתנהגות אנושית ובדוגמה אישית".
אתה כל הזמן אומר "אנחנו", לא אמרת "אני" אפילו פעם אחת.
"נכון, כי אני לא מאמין שאני יכול להיות לבד. אני לא מאמין שאני יכול להרים לבד פרויקט כזה. One man show טוב למשפט פלילי, אבל כשאתה רוצה להבטיח עבודה ברמה הגבוהה ביותר, אתה חייב לעבוד בצוות".
אילו עוד עקרונות מנחים אותך בעשייה שלך?
"כמובן שיש את היכולת האינטלקטואלית, אבל זה ידברו עלי אחרים, לא אני. כל השאר זה כישורים נרכשים. צריך להיות יסודי מאוד. אני לא רוצה לומר תוקפן, אבל כן דעתן כלפי היריבים, ובעל יכולת לנהל משא ומתן".
ספר לי על איזה תיק מעניין במיוחד שטיפלת בו.
"אין תיק אחד כזה. תיק אחד יכול להיות אם אתה עורך דין לא מוכר, שטיפל בתיק של ראש הממשלה, עשה כותרות והפך להיות מוכר. לי זה לא יצא ככה. אני טיפלתי בתיק ועוד תיק, עסקה ועוד עסקה, כאשר התוצאות מוכיחות את עצמן. אני יכול להביא דוגמה אחת: להסתדרות הכללית, שהיא, במירכאות, האויב הכי גדול שלי, הצד שכנגד, היה תיק חשוב מאוד. יו"ר ההסתדרות פנה אלי כדי שאייצג אותה (למשפטנים שקוראים כתבה זו: בג"צ עמית, ט.מ), הפנייה היתה חריגה ביותר. אמרתי לו, 'יש לך שבעים עורכי דין, למה אתה רוצה דווקא אותי', והוא השיב: 'כי אתה הכי טוב'. הלכתי למעסיקים לקבל רשות, והופעתי בתיק. יש גם פואנטה בתיק הזה: הפסדתי בסיבוב הראשון בבית הדין הארצי. ארבעה שופטים היו נגדי ושלושה בעדי. אחד מאלה שהיו נגדי הוא השותף שלי לשעבר. פניתי לבג"צ וזכיתי, תשעה שופטים פסקו לטובתי. אז זה ממש תיק דגל".
על עוול ואי צדק
בדיוק כשנדמה היה שקיבלתי מענה לשאלה שלי, עו"ד פינברג קם ממקומו ומוביל אותי אחריו. "יש עוד כמה תיקים שאני מתגאה בהם. בואי תראי את התמונות, הן מדברות בעד עצמן". לרגע הוא נראה כמו ילד נלהב שגֵאה בהישגים שלו, והעיניים שלו בורקות מהתלהבות. לפני שאנחנו מגיעים אל התמונות הוא עוצר לרגע ליד הקיר שבפתח משרדו ומסביר: "הנה, תראי, זה אומר שאני לא איש פוליטי. תמונה עם ביבי, ולצדה תמונה עם רבין, שבוע לפני שנרצח". באמצע תלויה תמונה שלו עצמו מעשן סיגר, מזכרת מחופשה באירופה עם שניים משותפיו.
הוא מוביל אותי לחדר הסמוך ומספר: "אני בא לבית הדין לעבודה לבוש כהלכה, עם שמונה סטאז'רים, כמו שמגיע מישהו שיודע שהוא הכי טוב. אני יושב מאחור ומחכה לתור שלי. לפניי בתור בחור אתיופי ללא ייצוג, ומולו שני עורכי דין שטוחנים אותו ושופטת שלא יכולה לעזור לו. ואז אני עושה דבר שלעורך דין אסור לעשות. אני תופס את הבחור האתיופי ואומר לו לצאת אתי החוצה. שני עורכי הדין קופצים בהתנגדות והשופטת, שמכירה אותי, מחייכת. אנחנו יוצאים החוצה, אני לא יודע מיהו, לא יודע מה התיק, והוא בקושי מדבר עברית. אמרתי לו, 'אני העורך דין שלך', חזרתי לדיון ואמרתי לשופטת שאני מייצג אותו ומבקש לדחות את הדיון כדי ללמוד את התיק. הוא הגיש תביעה על 12 אלף שקל. ניהלתי את התביעה והסכום שהוא קיבל היה 140 אלף שקל. כשהכל הסתיים הוא כתב לי את מכתב התודה הזה, בשגיאות כתיב ובצירוף תמונה. אז אם את שואלת באיזה תיק אני גאה – זה התיק הזה. כי זה לשנות חיים".
מה דעתך על מערכת המשפט הישראלית?
"המערכת עצמה היא מערכת טובה, מקצועית, שופטים עם ידע".
עו"ד פינברג מייצג, בין היתר, את העיתונות (שוקן), את מדינת ישראל, הפרקליטות, בנקים, חברות אשראי, חברות בתחום התעשייה לרבות תעשיות ביטחוניות מובילות, חברות ממשלתיות, תיאטרונים, וכאמור, תמיד בצד של המעסיק. הוא מוצא זמן לעשייה התנדבותית ומכהן כחבר בוועד המנהל של עמותת "לא לאלימות", הנלחמת באלימות נגד נשים. המשרד מעניק ייעוץ משפטי פרו בונו (לטובת הקהילה) לגופים ציבוריים שהוקמו למטרות חברתיות.
פינברג מצטער שלא התקדם ללימודים בחו"ל לפני שנכנס לשוק העבודה, ובזמנו הפנוי הוא חובב מוזיקה ומנגן על פסנתר. "ליום הולדת 50 קניתי לעצמי פסנתר כנף, ואני מקווה לחזור לנגן ברצינות". פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מחייו: "אני מאמין שהספורט הוא חלק מהבריאות; גם כשאני עייף, גם כשאני עצוב וגם כשקשה לי, אני עושה ספורט. משָחק טניס שלוש פעמים בשבוע, ופעמיים בשבוע אני בחדר כושר". הוא מתפנק במסעדות טובות, מעט אלכוהול, "אני לא שתיין גדול", ובעיקר סיגרים: "סיגר בשבילי זה כניסה לעולם של שקט. אני לא מדליק סיגר בישיבה או באוטו, אלא כשאני רוצה ליהנות בערב עם עצמי עם ספר טוב או בחברת מישהו".
מה משמח אותך?
"היום במקום ראשון זה הנכדות".
מה מעצבן אותך?
"עוול ואי צדק".
אם לא היית עורך דין?
"הייתי נגן ג'ז, בוודאות. כשאני שומע מוזיקה טובה, גם קלאסית, אני בוכה".
מה אתה אוהב בעצמך?
"את יכולת החשיבה שלי".
ואז אני שואלת אותו אם הוא מאושר. אני מצפה לתשובה בנאלית כמו "כן" או "רוב הזמן", כפי שמשיבים רוב האנשים. אבל עו"ד פינברג, כמו עו"ד פינברג, הוא לא "רוב האנשים", וזה ניכר גם במידת האושר ובסיפור שמאחורֵי: "תראי… בגיל עשר שלחו אותי למוסד, כי הייתי ילד בלתי נשלט. כנראה שהייתי מוכשר, אבל בלתי נשלט. ארבע שנים חייתי שם וראיתי את ההורים שלי פעם בחודש. אהבתי אותם, לא הרגשתי שהם נטשו אותי. ארבע שנים התמודדתי לבד עם החיים, עם ילדים ממשפחות הרוסות או עולים חדשים ממדינות מזרח אירופה. שם הבנתי שהכל תלוי בי ואף אחד לא יביא אותי לשום מקום אם אני לא אביא את עצמי, והבנתי את זה בגיל צעיר מאוד. הבאתי את עצמי למקום שבו רציתי להיות. אז כן, אני מאושר".
