"אני חולם. אני טיפוס חלמן. חולם על דברים מרתקים, מעניינים, יוצא לחפש אותם ואת האנשים שיכולים להוביל אותי אליהם, ואז, כל שנותר לי לעשות הוא למצוא את האנשים ההרפתקנים שיצטרפו אלי למסע".
ערב לפני חזרתו לקליפורניה, מקום מגוריו, צלם הטבע עמוס נחום מתפנה לריאיון על סיפור חייו. רומן בן עשרות שנים, שנרקם בינו לבין בעלי החיים והמצלמה שאיתו. בימים אלה הוא עובד על מסעות חדשים לצילום בעלי חיים גדולים יחידים במינם.
הרומן של עמוס עם המצלמה החל כשהיה בן 12. "הוצאתי את המצלמה של אבא שלי מהבוידעם, הוא השתמש בה בתקופת מלחמת העולם השנייה באירופה". מהר מאוד היה לו ברור שזה מה שיעשה בחייו, למרות שאביו לא תמך בהחלטה. "אבא שלי ז"ל לא רצה שאני אהיה צלם, כי זו אמנות, ובאמנות לא עושים כסף. הוא רצה שאהיה נגר, עורך דין או רופא, אבל זה לא עניין אותי. למדתי בתיכון אלקטרוניקה, אבל אף פעם בחיי לא עסקתי בזה".
לימים, עמוס בחר לממש את ייעודו כצלם דווקא בארצות הברית: "ידעתי אז, שאת מה שרציתי לעשות בצילום לא יכולתי לעשות בארץ. רציתי ללמוד צילום קולנוע וטלוויזיה, התקבלתי ל-NYU, עם עוד 37 איש מתוך 400, אבל לא היה לי כסף, אז הלכתי להיות נהג מונית בלילות כדי לחסוך. בימים עבדתי בתור מדריך צלילה בניו יורק, ובהמשך התחלתי להוציא קבוצות למסעות צילום בעולם".
בנובמבר 1980 הוא הביא מארצות הברית את הקבוצה הראשונה לצלול לאורך ים סוף, והשאר היסטוריה. "בטיול השני הצטרף אלי אמריקאי אמיד, שאוהב מאוד את ישראל. הוא רצה לראות מה אני עושה, והפך להיות השותף שלי במשך עשור. יחד הקמנו חברת מסעות, שערכה בין השאר גיחות צילום בים סוף. כשהחזירו את חצי האי סיני, ב-82', התחלתי לפתח מסעות ליעדים נוספים בעולם, ובהם איי גלפאגוס, האיים הקריביים, אוסטרליה והמלדיביים".
מפעל חייו של עמוס, כבר כמה עשורים, הוא צילום בעלי חיים נדירים הנתונים בסכנת הכחדה. "אני יוצא מנקודת הנחה, שעדיין לא מאוחר לשמור את מה שיש לנו על כדור הארץ. אנשים מתייחסים לנושא הזה מנקודת מבט שלילית – הם חושבים שכבר אין מה לעשות וממשיכים להרוס. ההנחה שלי אומרת, שאם עדיין יש לנו את בעלי החיים האלה, אם יש לנו רק 400 נמרים סיביריים, זה לא אומר רק שהם נכחדים, זה גם אומר שיש לנו אחריות גדולה יותר לשמור עליהם". בזמן שנותר הוא מרצה בבתי ספר ברחבי העולם למען שמירה על בעלי החיים ואיכות הסביבה.
כשאני מבקשת ממנו לספר לי על מסע הצילום האחרון, העיניים שלו בורקות מהתרגשות, הוא מחייך חיוך רחב ומספר בטון הרפתקני השמור רק לאנשים כמותו: "יצאנו לקובה. הייתי שם בפעם הראשונה בשנת 1980, ומאז ביקרתי שם שמונה פעמים נוספות. בביקור ההוא, הראשון, הבאתי לפידל קסטרו, שליט קובה, חליפת צלילה. הוא אהב מאוד לצלול, וזו אחת הסיבות העיקריות לכך שהאזור בקובה שנקרא “Gardens of the queen” נשמר כל כך טוב. קסטרו דאג לזה".
מה מיוחד כל כך באזור הזה?
"מדובר בשונית שאורכה 30 ק"מ, מכוסה בצמחייה. זה האזור הכי יפה בקריביים. יש שם כרישים, תנינים קטנים והרבה מאוד דגה. זה מה שהיה ב-1980. בביקורים החוזרים ראיתי שינוי בשטח, בגלל מספר האנשים שמגיעים למקום. היום יש ארבע ספינות שמביאות לשם מבקרים מדי שבוע. בנוסף לכך, הרבה מהצוללים לא יודעים לשמור על איזון ציפה טוב, ואז מקומות שיש בהם אלמוגים נהרסים. למרות זאת, יש הרבה צמחייה, הדגה עשירה, וזה עדיין המקום הכי יפה בקריביים".
חוקר, צלם ורקדן טנגו
בשנת 1987 אירעה תקרית של חטיפת מטוס לביירות על ידי ארגון טרור. איש קומנדו אמריקאי נהרג, לא היו טיסות לישראל, התיירות ירדה פלאים, המעבר לים סוף נסגר, ועמוס קיבל רמז נוסף שעליו לשנות משהו בעבודה. הוא מחליט למכור את החברה ולצאת לעבוד במשך שנתיים בחיפוש מטמון במים עמוקים. "לא חתמתי על חוזה שאקבל אחוזים מהמציאה, קיבלתי משכורת בכל חודש, המטרה שלי היתה לעזוב בשלב מסוים ולחזור לחפש בעלי חיים. הייתי אז בן 40 ואמרתי לעצמי, אין לי אישה, אין לי ילדים, אין לי שום אחריות, אין לי חובות, אז בעצם למה לא".
עמוס נהנה בעיקר מהיותו האדם שמאחורי המצלמה. לדבריו, זה החלק הכי חשוב במסע. "כשאני עם המצלמה אני מביע את עצמי בדרך הטובה ביותר. אני צריך להתחבר למקום, להיות עם בעל החיים, להבין את הצורה שבה הוא מתנהג, כדי להתקרב אליו ולהביא תמונות אותנטיות. לחוות את כל זה בלי מצלמה זה כמו לספר חצי סיפור".
יש פחד?
"בהחלט. פחד הוא דבר חשוב, והוא הציל אותי כל החיים. למדתי לרדת לעומקו של הפחד כדי להבין ממה באמת אני מפחד".
באתר של עמוס כתוב, שלפני הכל הוא חוקר ומדריך. בוויקיפדיה בחרו להגדירו כצלם טבע ישראלי-אמריקאי, מגדולי צלמי החי התת-ימי בעולם. כשאני שואלת אותו איזה טייטל מגדיר אותו טוב יותר, הוא צוחק צחוק מופתע שמסגיר מבוכה קלה, מביט לצדדים בצניעות כאילו השמעתי באוזניו לראשונה את התארים הללו ומשיב בפשטות: "לפעמים הם מתחלפים ביניהם. אין טייטל אחד ששולט".
ממה אתה נהנה יותר – מהמחקר, מההדרכה או מהצילום?
"מלרקוד טנגו… אני אוהב לרקוד. ולגבי מה ששאלת, אז מהשלב הראשוני: המחקר והחיפוש. החיפוש אחר בעל החיים הבא. בימים אלה אני פותח סניף חדש של החברה, כשהדגש יהיה על בעל החיים, ולא על היעד. המצטרפים יֵדעו לאן הם נוסעים רק אחרי ההרשמה. הטיולים הם לא לפרסום, כדי לא להפוך את היעד לתיירותי, ובעיקר על מנת לא לפגוע בבעלי החיים".
למה דווקא טבע?
"צילמתי אופנה ומלחמות, אבל אחרי שנה אין אתגר, ואני כל הזמן מחפש אתגרים. ברגע שהבנתי שיש לי יכולת צילומית רציתי לתרום משהו לעצמי, לטבע ולאנשים אחרים, ואז החלטתי להתמקד בבעלי חיים שנמצאים בסכנת הכחדה, וזה מפעל החיים שמוביל אותי עד היום. זו ההתפתחות האישית שלי, כך אני מבין את החסרונות שלי ולומד להתגבר עליהם. לצלם מלחמות זה לעשות כסף על חשבון סבל של אנשים שלא מקבלים מזה כלום, מלבד המחשבה שאולי בזכותם העולם ישתנה, ויש הרבה מאוד צלמים שעושים את זה. בעולם צילומי הטבע הרגשתי שיש חוסר, וזה נותן לי שקט נפשי, מאפשר לי התפתחות אישית, לעשות דברים בקצב שלי, במקומות שאף אחד לא הגיע אליהם לפני".
זיכרונות מהחיות הגדולות
הצילום הכי יקר של עמוס נמכר ב-50 אלף דולר. יש תמונה אחת שבמשך עשר שנים הכניסה לו יותר מחצי מיליון דולר, זו התמונה של הכריש הלבן. הצילומים שלו מתפרסמים במגזינים המובילים בעולם – “National Geographic”, BBC, “Wild Life”, “Time”, ובעיקר “Natural History”.
איך זה מרגיש להחזיק מגזין שהשער שלו הוא תמונה שאתה צילמת?
"For me it’s not important, really. אני נהנה יותר לתפוס תמונה אם אני יודע שהיא מאוד מיוחדת. למה שהעיתונים יעשו עם זה או לא יעשו, אני כבר לא יכול להיות אחראי. התענוג העילאי הוא לתפוס תמונה ולדעת שהיא מהטובות בעולם. לשבור מוסכמות ולצלם תמונה שלא נעשתה אי פעם, ולתפוס התנהגות של בעל חיים שלא נתפסה מעולם במצלמה".
למשל?
"בשנת 93' נסעתי לצלם בפעם הראשונה את הלוויתן הקטלן מול חופי נורווגיה. יצאנו עם חליפות יבשות, היה קר מאוד, הראות נמוכה מאוד, ורק ארבע שעות אור. ירדנו למים וראינו להקות גדולות מנסות לטרוף את דגי ההרינג. זה לא קורה כל הזמן, אבל ברגע שזה קורה – זה השיא של הנוכחות בשטח. לא רק לראות את החיה, אלא גם את ההתנהגות שלה. זה כמו לראות בני אדם מתנשקים, מנהלים משא ומתן או מתקהלים כשיש תאונה. זה נע, זה לא סטטי, ויש סיכוי להיפגע. פה היתה הזדמנות אדירה לצלם את הלוויתן טורף את ההרינג. היה אתנו חוקר ימי של ה-BBC, אני רציתי לקפוץ למים, והוא צעק לי בנורווגית שלא אקפוץ כי הלוויתן יפגע בי. לא הבנתי מה הוא אומר, אבל רק מטון הדיבור זה היה לי ברור מאוד. למרות זאת קפצתי למים, והיה תענוג. בעלי חיים לא רוצים לתקוף אותנו, זה הכל השערות שלנו, בני האדם. ידעתי שצילמתי דבר נדיר".
כשאני מבקשת מעמוס להיזכר בתמונה אחת שנחרתה בזיכרונו ובעדשת המצלמה שלו, הוא מתקשה לבחור ברגע אחד ספציפי. "יש הרבה מאוד רגעים. האחרון, שהוא גם פסגת הקריירה שלי עד היום, היה לצלול ולשחות עם דוב הקוטב. תחשבי על זה: על הירח דרכו עד היום 12 בני אדם, אבל רק חמישה בני אדם היו אי פעם במים עם דוב הקוטב. אני אחד מהם".
ספר לי על עוד רגע בלתי נשכח.
כאן עמוס לוקח אותי 11 שנים לאחור, היישר אל הקוטב הצפוני. גם שם מדובר בדוב הקוטב, אבל החוויה היתה הרבה פחות חיובית מזו האחרונה: "נשארתי לבד במים, ודוב הקוטב התחיל לרדוף אחרי מתחת למים, לעומק 25 מטר. ממש פחדתי. שחיתי כלפי מטה, כמה שיותר עמוק, כי זו היתה הדרך היחידה להימלט ממנו. במאוזן הוא הרבה יותר מהיר ממני. הנסיעה האחרונה, באוגוסט 2015, היתה חוויה מתקנת. נסענו לצלם סרט שבו אני צולל שוב עם דוב הקוטב, וזה הצליח יפה מאוד".
מה התקציב לסרט כזה?
"יותר מ-250 אלף דולר, ובזכות יונתן ניר, אחד הסטודנטים שלי, השגנו תקציב מהטלוויזיה הגרמנית, הצרפתית והישראלית. הסרט שודר בצרפת, בקרוב יֵצא גם בגרמניה, ואחר כך בישראל".
ומשנפתח צוהר לזיכרונות הצילום והאינטראקציה עם החיות הגדולות, עמוס ממשיך לספר את סיפוריו בזה אחר זה בתשוקה אדירה, ואי אפשר לא להקשיב לו. "במקסיקו הלכתי לחפש את הלוויתן הכחול, שהוא הלוויתן הכי גדול ובעל החיים הכי גדול על פני כדור הארץ. שבוע, שבועיים, שלושה שבועות, ולא מצאנו כלום. באחד הימים, אני והדייג המקסיקני, שלא מדבר אנגלית, יצאנו לשטח. היה חם מאוד, ופתאום המקסיקני אומר “Azul”, שזה בספרדית "כחול". הסתכלתי ולא ראיתי כלום. הוא כיבה את המנוע והתקרב עם המשוטים לכיוון הלוויתן. בשנת 1986 צלם של ה'נשיונל ג'יאוגרפיק' צילם תמונה יפה מאוד, שקיבלה עמוד כפול במגזין – לוויתן חוצה את הים על רקע סגול מדהים מאחוריו. התמונה הזו נחרתה בזיכרוני. כשהתקרבנו עם הסירה לאותה נקודה שבה צולמה התמונה ההיא, סימנתי לבחור שיפנה את הסירה לכיוון החלק האחורי של הלוויתן, ואז, ברגע האמת, הוצאתי את המצלמה וראיתי שהעדשה לא מתאימה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ולא הייתי מספיק להחליף עדשה. הצבתי את המצלמה מעבר לחרטום הספינה, הורדתי אותה לגובה חמישה ס"מ מעל המים, צילמתי וידעתי שזו התמונה הכי יפה בעולם, זנב של הלוויתן הכחול באמצע אי".
הרפתקנות בצד סקרנות
את שירותו הצבאי העביר עמוס כקצין קרבי בסיירת שקד. משהו מהתקופה ההיא, מסתבר, שינה את אישיותו לנצח והפך אותו לצלם שהוא ולאיש שהוא. "כל מה שקשור לסיירת, ובכלל לשירות הצבאי, השפיע עלי. הדבקות במטרה, ההתמדה, עבודת הצוות, כושר ההסתגלות, ההבנה מה קורה בשטח, ניווטים בשטח, הכרת והערכת האנשים שיכולים לעזור. היום אני מכוון את המצלמה במקום את הנשק".
עמוס מודה שהדבר שהיה חסר לו בחייו הוא מנטור, שילווה אותו בדרך שלו ויהיה איש סודו. כבר שנים הוא לא חי בארץ, אבל חשוב לו מאוד שידעו שהוא ישראלי, ובכל הישג שלו הוא חש גאווה ישראלית. כשאני שואלת מדוע, הוא משיב מיד: "יש לנו רק שישה מיליון יהודים בארץ, ורק עוד 15 מיליון בעולם, אבל יש לנו יותר ממציאים וחוקרים לעומת מספרם של אלה מתוך מיליוני מוסלמים בעולם".
איזו תכונה עזרה לך להגיע לאן שהגעת בתור צלם?
"סקרנות".
אתה הרפתקן?
"כן".
אילו תובנות יש לך על בעלי החיים?
"שאפילו לבעל החיים הכי מסוכן כביכול, כמו הכריש ודוב הקוטב, יש רגעים אינטימיים ורגעים שהוא פגיע".
עד כמה הם חכמים?
"מאוד, אחרת כבר היו נכחדים".
אילו אנשים מצטרפים למסעות שלך?
"אנשים שהצליחו בחיים, בעלי ניסיון, ממון ומעמד. כאלה שמוכנים להתנסות בחוויות חדשות שטרם ניסו קודם, כדי ללמוד על עצמם דברים חדשים".
כמה עולה מסע כזה?
"זה תלוי. טיול הכריש הלבן עולה בסביבות 5,000 דולר, ויוצאים אליו שמונה אנשים. הטיול שאני מוציא לאנטרקטיקה עולה 35 אלף דולר לאדם, וגם אליו יוצאים רק שמונה. הטיול של דוב הקוטב עולה 27 אלף דולר, ואליו יוצאים שני אנשים בלבד. לכל מסע יש מחיר אחר, שתלוי בעלות ההגעה ובלוגיסטיקה המתוכננת כדי להגיע הכי קרוב שאפשר לבעל החיים".
זה עבודה או תחביב?
"זו שליחות. כדי להיות רופא צריך ללמוד שבע שנים באוניברסיטה, ואני לא למדתי. אני חייתי את החיים, את החיים שלי. זו תשוקה שלרובנו אין, כי החברה מכבה את התשוקה לחלום. אצלי, כנראה, לא הצליחו לכבות".
הוא מעריץ את אובמה, רבין ושרון. את יעד המסע הבא שלו הוא לא יכול לחשוף, אבל מגלה שהמפגש יהיה עם לוויתן קטלן, ולא בנורווגיה. הוא חולם להגיע לרוסיה ולמקום נוסף, סודי גם הוא, שם יפגוש נמר ערפילי (Clouded Leopard). הוא טס לחו"ל בלי המצלמה רק אם מצטרפת אליו מישהי שהוא אוהב מאוד, ומלבד מסעות הטבע הוא חובב שופינג בלונדון ובאיטליה. בזמנו הפנוי הוא רוכב על סוסים ("זה התחיל בגיל צעיר מאוד, ונשאר עד היום. אני רוכב בארץ, במרוקו ובארצות הברית"). הוא חובב אופנועים, ריקוד ומסז'ים. הוא לא שותה אלכוהול, מלבד מעט יין, והאוכל בארץ הוא האוכל הטוב בעולם, לטעמו.
מה מעצבן אותך?
"אנשים שמפחדים ולא מוכנים לצאת מהפחד שלהם".
מה משמח אותך?
"שמש, בוקר, ציפורים. הדברים הכי פשוטים שיש. זה היופי של החיים".
מה לאחל לך?
"בריאות ואהבה. שני הדברים הבסיסיים של החיים".
מי זה עמוס?
"נולד, גדל, עושה טעויות, לומד לקח כל יום, עושה את הדברים בדרכו שלו ושמח לחלוק את זה עם אנשים אחרים".
www.biganimals.com
