הפעם זה היה שונה
"כל המילה מילייה מתחילים בגשם", מספר צביקה ממושב העור השמאלי של הנווט (ליגואר הנדירה של איוואן, אותה SS100 שרק 160 יחידות ממנה יוצרו אי פעם, יש הגה ימני), "וגם הפעם בברשיה ירד גשם. בעצם תמיד יורד שם גשם", הוא צוחק. "השינוי הגדול הוא שהתחלנו בשעות הצהריים, ולא בערב".
השנה המארגנים מתחו את הנהיגה על פני ארבעה ימים, במקום שלושה כפי שהיה מקובל במירוצי המילה מילייה, וזה נתן מעט יותר זמן לנשום. מה זה אומר "לנשום"? שבמירוץ שמחבר מכוניות עתיקות עם בעליהן האמידים, עוצרים לאכול צהריים. ארוחה רשמית כזאת, באמצע הדרך. "ב-MM הראשון לא נשמנו. איוואן ואני חשבנו למה עשינו את זה לעצמנו. נסענו כמו מטורפים בלילה, בלי אורות, על כבישים רטובים, כמעט לא אכלנו, וישָנו במלונות מחורבנים. הפעם היה אמנם לחץ של מירוץ – ורצון להישגים – אבל ממש נהנינו".
קשה לדמיין את המאמץ הפיזי של נהיגה ברכב פתוח, במזג אוויר הפכפך, כשאתה צריך להתמודד עם הפעלה של סייח מירוצים בן 80 ועם שמירה על שלמותו (ושלמותך), כי יש תקלות שלא ניתנות לתיקון, ומדי פעם גם קורות תאונות. הניווט נעשה לפי ספר דרך (חוברת ספיראלה שמנה, מודפסת משני הצדדים) וחייבים להיצמד אליו, אחרת פשוט נוסעים לאיבוד, כמו שקרה לצמד במירוץ הראשון. מה גם שרוב המשתתפים האנושיים ב-MM ראו כבר, אף הם, חורף אחד או שניים…
הירידה אל הים האדריאטי דרך נסיכות סן מרינו היא אחת היפות, כך אומרים. אלא שלא היה ניתן לראות הרבה ממנה בשל ערפל סמיך שחיבק את ההרים והגביל מאוד את הראייה. אבל במהלך הירידה העסק השתפר, ואפשר היה להמשיך ולהאיץ לעבר נקודת הסיום של היום הראשון, ברימיני שעל חוף הים. "יש אנשים שנוסעים ב'ברצ'טה', מכוניות פתוחות לגמרי, והם חשופים לגשם ולרֶסס", מתאר צביקה. "כדי לנקז מים אין להם שטיחים על רצפת הרכב, ויש חורי ניקוז כדי שלא ייווצרו שלוליות". אם זה לא הארדקור, מה כן.
כמו הנהגים האגדיים
היום השני, מרימיני לרומא, חצה את המגף לכל רוחבו, והיה היום הארוך ביותר של המירוץ – 13 שעות נהיגה רצופות (פחות ארוחת צהריים), עד לקבלת פנים מדהימה בעיר הבירה. ליווי משטרתי עם סירנות הכניס את המכוניות לרומא, וכשכולם מלאים באדרנלין יצאה שיירת קלאסיות ארוכה למפגן ראווה בעיר. "כמות האנשים שיצאו לרחוב – פשוט אי אפשר להאמין", מספר צביקה, "מכל כפר, שביל ועיירה. באמצע הלילה או בגשם. היו קטעים במירוץ שהרגשתי כמו חואן פאנג'יו או טאציו נובולארי, הנהגים האגדיים, שההמון הריע להם לפני עשרות שנים, באותם רחובות ועל אותן המכוניות ממש". ולא רק באותו לילה היו המתחרים שלנו שטופי אדרנלין, גם ברגעים הקשים ביותר של המירוצים הראשונים הם לא חשו עייפות, צמא או רעב; רק דחף להמשיך ולרוץ קדימה בתחרות.
ביום השלישי רומא האירה למשתתפים את פניה עם בוקר שטוף שמש, ולא עברו קילומטרים רבים עד שחליפות הסערה התקפלו אל תא המטען הזעיר. הדרך לפארמה היתה מהירה, ואופנוענים רבים רכבו בכבישים בדרך ל-GP (גראנד פרי) אופנועים שהתקיים באותו זמן. "חלקנו את הכביש עם מאות רוכבים", צביקה נזכר, "האווירה היתה מטורפת, המון אנשים לאורך הדרך, מנופפים, ואופנועים מסביב, מדהים"
היום האחרון, מפארמה בחזרה לברשיה, היה קצר – כ-200 ק"מ בלבד – ובסופו נערך בברשיה טקס הסיום, שבו כל מי שהצליח לסיים את המירוץ קיבל מדליה ובקבוק שמפניה גדול במיוחד.
"המכונית תפקדה נהדר", אומר איוואן, וצביקה מוסיף: "אם לא הייתי מכיר את איוואן ויודע שהוא לא יֵצא למירוץ אם האוטו לא מאה אחוז, נראה לי שהייתי מוותר על ההרפתקה". והכנת הרכב היא בהחלט שלב קריטי וראשוני. יש "צוות סיוע", בדמות המשפחה של איוואן, אשר "רודפת" אחרי המירוץ, וברכב יש מערך של כלי עבודה וחלקי חילוף מתאימים. "חשוב מאוד לעבור את הבדיקות הטכניות לפני המירוץ", מסביר צביקה, "אבל גילינו שהבוחנים בודקים את מספרי השלדה והמנוע, את הבלמים וההיגוי ומוודאים שהניירת תואמת, ומקפידים פחות על מערכות משניות ולא בטיחותיות. כך, למשל, הם התירו לזנק עם אלטרנטור במקום הדינמו המקורי אשר מאפשר בקושי נסיעה בלילה. ובגלל הדינמו כבר נסענו בעבר רק עם פנס יחיד או בלי אורות בכלל". הצמד מנוסה מספיק כדי להתמודד בעצמו עם רוב התקלות, אבל אם משהו מרכזי נשבר, למשל שסתום או טלטל במנוע, המירוץ ייגמר. צריך למצוא את האיזון בין מהירות לזהירות, כדי לשמור על החתול הוותיק אך מצוחצח אשר סיים פעם נוספת את ה-MM.
לא מפסיק לרגש
אנדראה ווסקו ואנדראה גוריני ניצחו השנה מאחורי ההגה של אלפא רומאו 6C 1750 גראן ספורט זגאטו. אחרי הזוג המוכר, תושבי ברשיה, הגיע רכב אשר יוצר בברשיה,OM סופֶּרבה ספורט משנת 1926, נהוג בידי לוקה פטרון ואלנה סקאראמוזי. אלפא רומאו 6C נוספת, של ג'יורדאנו מוזי וסטפניה ביאקה, הגיעה במקום השלישי. תיעוד ה-MM מלמד שאותה אלפא אשר ניצחה השנה, היתה זו שניצחה גם ב-1930, כשמאחורי אותו גלגל הגה ממש ישב אז טאציו נובולארי המיתולוגי. במירוץ ההוא אמרו עליו שהוא הצליח "לעקוף את הלילה", עם מהירות ממוצעת של מאה קמ"ש לאורך כל אלף המיילים של המירוץ. מדהים לחשוב שהוא עשה זאת ברכב הזה. דרך אגב, הניצחון של 1930 היה אחד מ-11 ניצחונות של אלפא רומאו בשנים 1927 עד 1957.
ה-MM אינו רק מוזיאון של קלאסיקה בתנועה, הוא אירוע שלא מפסיק לרגש. לדברי צביקה, "השנה ממש נהנינו. אם בפעמים הקודמות היה לנו קשה וסבלנו, ואמרנו למה אנחנו צריכים את זה בכלל, ורק אחרי כמה ימים חזרנו ונזכרנו בחוויה בחיוך, הפעם אהבנו כל רגע, גם את הרגעים שהייתי צריך להתכופף הצידה כדי לאפשר לאיוואן לסובב את ההגה הגדול של היגואר. נהנינו מהארגון, מהמלונות הטובים, מהאווירה, ואפילו מהצוותים הרבים של נשים שהיו השנה ונתנו פייט מדהים".
היגואר הנדירה סיימה את המילה מילייה בלי תקלות כלל. עדות להכנה המוקפדת לפנֵי ולנהיגה החכמה תוך כדי המירוץ, שהביאו את המדליה בסיום. מדליה לצוות מיוחד לא פחות מהמכונית שבה הוא מתחרה.
עם הנהג האגדי טאציו נובולארי
