מטוסים ימיים או אמפיביים זכו לפופולאריות רבה בשנים שבין מלחמות העולם, ובעיקר בין שנות השלושים עד תחילת הארבעים. למעשה – ורבים לא יודעים זאת – טרמינל A בנמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק נודע בעבר כ-"Marine Air Terminal", ונבנה בשנת 39' במיוחד למטוסים ימיים. והוא לא היה היחיד: בלוס אנג'לס, במיאמי ובשיקגו היו נמלי תעופה גדולים לכלי הטיס האלה. גם באירופה היו לא מעט, ובייחוד, באופן טבעי, בארצות שלחופי הימים ובאלה שיש בהן אגמים רבים – מיוון ועד סקוטלנד. אפילו שיאי המהירות הראשונים נשברו עם מטוסים ימיים, במסגרת גביע שניידר (תחרות שנתית למטוסים ימיים שהתקיימה בשנים 1931-1913), כפי שעשה ב-1929 ה-Supermarine S6, מטוס שברבות הימים סיפק את המידע הטכנולוגי ליצירת הספיטפייר של מלחמת העולם השנייה.
אז, במה שכונה אחר כך "תור הזהב של התעופה", מטוסים אמפיביים שיוצרו לשימושם של מנהלים ובכירים היו אלגנטיים ומפנקים. אחד הבולטים שבהם, Sikorsky S-38, יכול היה להטיס עד 12 נוסעים, והקבינה שלו עוטרה בעץ טיק, פליז ועור. הבעלים של המטוסים האלה היו מיליארדרים שעשו חלק מהונם בתחום התעופה – הווארד יוז וצ'ארלס לינדברג, וגם אנשי האליטה וטייקונים אחרים של אותה תקופה. המטוסים האמפיביים שלהבו את דמיון ההמונים, ככלים של הרפתקאות אשר יכולים להגיע לכל מקום ולעשות את הדרך בפינוק ובפאר.
מי שלא יכול היה להרשות לעצמו להיות בעלים של מטוס ימי, היה יכול לטוס ב"סירה מעופפת". זה היה הכינוי של בואינג 314, אשר חצה אוקיינוסים בשירות חברת התעופה פאן אמריקן ונועד להטיס עד 36 נוסעים לטווח כ-5,000 קילומטר. מהירותו היתה ממש לא מרשימה, כ-270 קמ"ש בלבד, כך שהנוסעים יכלו לנוח להם במיטות, במסע שארך כ-19 שעות מסן פרנסיסקו להונולולו, למשל.
מלחמת העולם השנייה מסמנת, לכאורה, את סוף מסעו של המטוס האמפיבי. פיתוח מהיר של כלי טיס רבי יכולת, תחילת עידן הסילון, ובעיקר הקמה של אלפי (אם לא עשרות אלפי) שדות תעופה ומנחתים בכל רחבי העולם הנגישו את כלי הטיס למרכזי האוכלוסייה והקלו על הנוסעים להגיע ברכב לשדה התעופה. הטיסה הפכה לדבר שבשגרה, תם תור הזהב של התעופה, והלוֹאוּ קוסט כבש את השמים. הרומנטיקה נשארה נחלת העבר, ורק באזורי הספָר, כמו אלסקה וצפון קנדה, המטוסים האלה משמשים אמצעי תחבורה יומיומיים, ואילו כאטרקציות לתיירים הם יטרטרו בשמי האגמים של צפון איטליה וידלגו בין האיים המלדיביים להוריד צוללים לספארי חד-יומי.
היפוך מגמה
ובכל זאת, באחרונה מסתמן כיוון חדש. אפשר לזהות התחזקות מה של הדרישה לכלי טיס בעלי יכולת אמפיבית, וזאת כאמצעי לבריחה מהפקקים ומהאזורים הצפופים ביותר בלי לעבור בתחבורה היבשתית בדרך לשדה התעופה. כך, למשל, תמצאו קשורים למזח המסוקים במנהטן מטוסים ימיים שיכולים להביא נוסעים ממנהטן לפרברי ניו יורק, ואפילו לנמלי תעופה בינלאומיים, בעלות נמוכה יותר ובמהירות רבה יותר מאשר במסוק.
וכך, אנשים שעוסקים באבזור מטוסים, בעיקר מטוסים בעלי מנועי טורבו-פרופ, מוצאים את עצמם מול ביקוש ליצור ולבנות קבינות ברמת VIP לאנשים בעלי יכולת, שרוצים להגיע לנכסים שלהם אי שם בהרים, ליד אגם וולקני צלול וצונן. רמת האבזור של התאים האלה לא נופלת מזו שבמיטב מטוסי המנהלים, אשר כל אחד מהם עולה עשרות מיליוני דולרים. קבינות בהתאמה אישית, כורסאות עור מפנקות ומסתובבות, ברים, שולחנות מעץ טיק, וקישוריות טכנולוגית מלאה לכל העולם. אלא שכל הטוב הזה מותקן בכלי טיס קשוחים ותכליתיים למדי, כמו Cessna Caravan או Twin-Otter-400 של דה-הבילנד/ וייקינג. שניהם "סוסי עבודה" שנועדו להטיס מטען ונוסעים, ולעשות זאת פעמים רבות במנחתים לא מוכשרים ובמדינות עולם שלישי מוכות מגפות וזבובים. הסבה של מטוס כזה למטוס מנהלים מפואר דומה להסבת נ"נ צבאי ללימוזינה.
מגמת הגידול במספרם של כלי טיס ימיים קיימת לא רק בארצות הברית. בדובאי, לדוגמה, שירות התעופה הימית יכול לקצר בשעה את זמן ההגעה משדה התעופה הבינלאומי למרכז הכנסים העולמי. גם במומבאי, הגדולה בערי הודו עם כ-18 מיליון תושבים, יש פריחה של תעופה ימית. העיר שוכנת על שפת האוקיינוס ההודי ומנגישה בטיסה קצרה אלפי קילומטרים של חופים; אפילו לגואה אפשר להגיע משם בקצת יותר משעת טיסה במטוס ימי קל. במלדיביים, מדינה המורכבת מ-1,200 איים ומהווה גן עדן לצוללים ול"ציידי שמש", יש חברה המחזיקה בצי של 45 כלי טיס ימיים, רובם קלים, אשר מטיסים תיירים ותושבים משדה התעופה הבינלאומי לריזורטים ולאתרי הצלילה. גם באירופה תמצאו שירותים דומים: בקרואטיה, בסקוטלנד, באיטליה וכמובן, ביוון – מטוס ימי נותן את הפתרון התחבורתי המהיר והנוח ביותר, ומצד שני לא צריך להשקיע בתשתית המשמעותית של בניית שדה תעופה. הרי זה אף פעם לא נגמר רק בסלילת מסלול על הקרקע – יש תקנים, יש הנחיות, צריך מגדל פיקוח, תחזוקה, תאורה וביקורות. לעומת זאת, מטוס ימי צריך מזח. וזהו.
רוסי עם קשר ישראלי
העלייה בביקוש לא נסתרת מעיניהם של יצרנים נוספים. החברה הגרמנית Dornier, אחת הוותיקות בתחום "הסירות המעופפות" וזו שיצרה מטוס ימי בעל שישה מנועים לפני מאה שנה כמעט, הציגה לא מזמן, בעזרת מימון סיני, את ה-Seastar – מטוס דו-מנועי אמפיבי בעל כנף גבוהה ותצורה ייחודית, המאפיינת את היצרנית הזאת ומזכירה את המטוסים ההיסטוריים שלה. עם שני מנועי טורבו-פרופ, שכל אחד מהם מפיק 650 כוחות סוס, המטוס יכול לשאת עד 12 נוסעים ולשייט באוויר במהירות 180 קשר. הסידור הטורי של המנועים (אחד דוחף והשני מושך) מקנה יתרון בטיחותי במקרה של כשל מנוע.
ההשקעה הסינית בחברה הגרמנית היתה מחושבת היטב, שכן השוק הסיני מתאים מאוד לכלי הטיס האלה, בשל החופים הארוכים של סין וגם האגמים הרבים שבתוככי המדינה. סביר להניח שזו הסיבה לכך שגם הסינים עצמם מפתחים מטוס אמפיבי. מדובר בכלי ענקי, במשקל חמישים טונות, אשר באופן סיני טיפוסי מכונה "דרקון הים". הוא בעל ארבעה מנועי טורבו-פרופ ויכול להטיס עד חמישים נוסעים או 12 טונות של מטען. זהו המטוס האמפיבי הגדול ביותר כיום.
אבל כלי הטיס האמפיבי הכי מרשים, נכון לעכשיו, מגיע דווקא מרוסיה: Beriev Be-200. הוא היחיד המצויד בשני מנועי סילון, הממוקמים מעל ומאחורי הכנף הגבוהה. יכול לנחות ולהמריא מהים או מהיבשה ובעל ביצועים מודרניים – מהירות שיוט 300 קשר וטווח כ-3,000 קילומטר. הוא מיוצר במגוון גרסאות, לשימושים שונים – כמטוס כיבוי, תובלה, נוסעים, וגם בגרסת נוסעים VIP, עם מיטב האבזור והפינוקים לפי טעמו וכיסו של הלקוח המיליארדר. ל-Beriev יש גם הֶקשר ישראלי: אחרי שהפגין ביצועים נאים בסיוע לכיבוי השריפה בכרמל, הוא נשקל להירכש בעבור טייסת הכיבוי שהוקמה בארץ בעקבות האסון. זה היה יכול להיות המטוס הרוסי הראשון שישרת באופן רשמי בחיל האוויר הישראלי, אולם על אף הנתונים המרשימים – על הנייר ובשטח (כמו מהירות טיסה, יכולת לשאת כמות מים גדולה ולמלא את עצמו בגלישה על הים או בכנרת) – מדינת ישראל בחרה בכלי טיס אחרים.
עוד תחום שקשור אף הוא לכלי הטיס האמפיביים ונמצא כיום בתנופה משמעותית הוא תחום התעופה הקלילה: אולטרה-לייטים של פעם, שהיום נקראים אז"מ (קיצור של "אווירון זעיר משקל"). זו אחת הקטגוריות הצומחות ביותר בענף התעופה האזרחית, ומהירות הפיתוח של הכלים האלה מרשימה מאוד (וגם מדי פעם מפשלת וגובה קורבנות). אחד הבולטים בתחום הזה הוא Icon A5, המיועד לשניים ומצויד במנוע בוכנה המפיק מאה כוחות סוס בלבד. הוא יודע לקפל כנפיים ולהיכנס לכל חניית רכב בארצות הברית, וגם משתמש בבנזין של מכוניות ולא בדלק תעופתי יקר. זו אחת הדרכים הזולות ביותר ליהנות מהיכולת לנחות בכל מקום – ים או יבשה. המחיר, כ-270 אלף דולר, נשמע אולי יקר, אבל צריך לזכור שבעולם התעופה זה ממש גרושים. כל המטוסים שהוזכרו בכתבה זו עולים מארבעה מיליון דולר ומעלה, וגם דורשים רישיונות והסמכות יקרות. במקרה של האייקון, הדרך לקוקפיט קצרה וזולה הרבה יותר.
