דוד ד'אור צלח אינספור אתגרים במסע המוזיקלי הפרטי שלו. בין להקה צבאית, הופעות בפני מלכים, נשיאי עולם ושני אפיפיורים, תחרות האירוויזיון, 17 אלבומי זהב ופלטינה וקלטת ילדים, הוא ממשיך להתרגש מהמוזיקה, ויותר מכך – מהאנשים שבדרך. "אני אוהב אנשים ומתרגש בכל הופעה מחדש. אבי, עליו השלום, לימד אותי לא לשפוט אדם על פי מעמדו אלא רק על פי מידותיו. כל בני האדם שווים בעיני, וכשזו נקודת המוצא מתאפשרות במפגשים עם מנהיגים שיחות מרתקות, כי אני לא מגיע ממקום של חרדה או מבוכה, וכך אפשר לקיים שיחה אמיתית. כשנשיא ארצות הברית אובמה הגיע לארץ ההתרגשות היתה גדולה; לאחר המופע בבית נשיא המדינה הוא ניגש להודות לי, התבדחנו וסיכמנו שבפעם הבאה נשיר יחד דואט בבית הלבן – אני אהיה הקול הגבוה והוא יהיה הקול הנמוך".
כשד'אור מתיישב לצדי, בפינת האוכל המוקפדת שבביתו המטופח, שבו הוא מתגורר עם רעייתו פזית, שני ילדיו וכלבו האהוב, השיחה מתפתחת בינינו על מי שהוא, מעבר להיותו זמר מוכשר ומצליח. האיש אדיב, רהוט, צנוע, חייכן, ועל אף שנותיו הארוכות בתעשייה המחוספסת והלוחמנית הזאת הוא איש פשוט, ובעיקר תמים. "התמימות נשחקת עם השנים, ולא מעט דברים שחשבתי שהם טהורים מתגלים כלא באמת כאלה. האמנות היא מתנה גדולה, שמאפשרת לי באיזשהו אופן לשמור על התמימות. השירים הכי גדולים נכתבו מהמקומות הכי תמימים. 'אימג'ין' (של לנון ומקרטני, ט.מ), למשל, הוא השיר הכי פשוט בעולם, ויחד עם זאת גאוני. לאמן שמאבד את התמימות קשה לכתוב שירים מהסוג הזה. גם השיר 'תשמור על העולם' נכתב ממקום תמים".
את ההצלחה ד'אור לא מייחס למזל, לקשרים או לעבודה קשה. וכשאני תוהה על מקור כישרונו הוא בוחר לספר על הילד השונה שהיה, וקושר את ההצלחה ביד אלוהים. "הכל מלמעלה.
זה משהו שנולדתי אתו, וגם הכאב בילדות תרם לזה. הייתי ילד עצוב, רגיש מאוד לסביבה ואוהב בעלי חיים. כילד יכולתי להרגיש את כאבם. הרגשתי שונה, למרות שהיו לי חברים. מתוך המקום הכואב הזה הגיעו המילים והלחן. התדרים המוזיקליים שלי מלאים ברגש שמקורו במחוזות האלה שלי כילד".
מה דרוש לזמר כדי להצליח?
"אישיות מיוחדת. יכולת לפתוח ערוץ מוזיקלי של קשר ללב של אנשים. לברוס ספרינגסטין, למשל, אין קול צלול או מנעד רחב, ובכל זאת הוא זמר מדהים".
חיבור מוזיקלי למקורות
לד'אור (48) לא היה חלום להיות זמר מצליח; היה לו חלום על דרך, על מסע, שהחל בגיל עשר בפסטיבל שירי ילדים, וכנראה שלא יסתיים אף פעם. "עולם המוזיקה קסם לי מאוד, ובפסטיבל הבנתי עד כמה הדרך הזאת קרובה ללבי". בניגוד לציפיות, אחרי הפסטיבל ד'אור גזר על עצמו שתיקה והפסיק לשיר לחלוטין. "היתה לי תקופת התבגרות איומה, השתנה לי הקול ושרתי רק בחדר לבד. בגיל 16 הקול התייצב וחזרתי לשיר, אבל רק בקול נמוך". הוא התקבל ללהקה צבאית, שם חשף את הקול הגבוה, והמעבר לאקדמיה למוזיקה ול"הבימה" היה מיידי. אך מעבר לשמחה היו גם חששות וחוסר ודאות. "חששתי מהתוויות שידביקו לי כזמר ששר בקול גבוה כל כך; אפילו אבא שלי הסתייג בהתחלה, אבל עם כל החשש ממה יגידו הבנתי שאלוהים נתן לי מתנה, ולקחתי אותה בשתי ידיים".
בנערותו הושפע ד'אור בעיקר מזמרי נשמה בעלי קולות גדולים, כמו אריתה פרנקלין, ג'ורג' בנסון וג'ורג' מייקל. הוא מצטער שלא יצא לו לעבוד עם הטנור האגדי לוצ'יאנו פאברוטי ועם וויטני יוסטון ומקווה לשתף פעולה עם סטינג, שאת הטקסטים שלו הוא אוהב במיוחד. כשאני שואלת מיהו מושא ההערצה שלו הוא משיב בפשטות נפלאה: "שמעון פרס הוא אישיות מדהימה בעיני, ומהאטמה גנדי, שבמקרה גם נולד ב-2 באוקטובר, כמוני, הוכיח לעולם שלם שדרך שלום חזקה מדרך אלימות".
אחרי פטירת אביו הקפיד ד'אור לקרוא קדיש כמנהג המקום, בבית הכנסת של יוצאי לוב, מול ביתו בגבעתיים. התפילות הציפו אותו והוא הרגיש מחויבות פנימית לעשות משהו עם היצירות המופלאות הללו, שלא הוקלטו ולא הושמעו קודם לכן. "אני בא מבית מאוד מאמין, אבל כשהתחלתי לכתוב שירים לא חשבתי שיום אחד אשיר מזמורים כמו 'אדון הסליחות' ו'לכה דודי'. במשך השנים הבנתי שאם רוצים שהעץ יניב פרי אי אפשר להתעלם מהשורש, והתחברתי למקורות".
כשניגש לחברת תקליטים וביקש להקליט את אותם שירים מהמקורות, חשבו שם שהוא הזוי אבל הסכימו להקליט, רק מפני שהאלבום הקודם שלו הצליח מאוד. להפתעתם, תוך שבוע וחצי המכירות הגיעו לאלבום פלטינה, כמעט בלי השמעות ברדיו. בנוסף על כך, חברה טובה של ד'אור שלחה את הסקיצות לפסטיבל מוזיקת עולם, שמנהלו המוזיקלי הוא פיטר גבריאל, ויומיים לאחר מכן הוזמן ד'אור להופיע בפסטיבל.
המוזיקה המיוחדת הזאת עשתה את שלה. במשך שנתיים הופיע ד'אור מול מאות אלפים באוסטרליה, בסינגפור ובלונדון, כולם רוקדים לצלילי שירים יהודיים בלי להבין מילה בעברית. "זה תדר שמצליח לגעת באנשים באשר הם. אחרי סיבוב של שנה בעולם הופעתי בארץ וההתרגשות היתה גדולה פי מאה, כי כאן זה הבית, והיהדות היא חלק בלתי נפרד מהעוצמה".
"מי אני שאשפוט אנשים?"
בימים אלה מתכונן ד'אור למופע הגדול שיתקיים בתיאטרון נגה ב-29 במרס ובו יארח את ידידתו אתי אנקרי. באחרונה הוציא את "שינויים", סינגל ראשון מאלבומו הקרוב שנמצא בעבודה. הוא עצמו הלחין את השיר, למילים שכתב במשותף עם המוזיקאי קובי אפללו.
מה משמעות השיר "שינויים"?
"נדמה לנו כל הזמן שאנחנו הולכים קדימה. העולם מתפתח והופך, לכאורה, לעולם טוב יותר, אבל רק לכאורה. יש עדיין שנאת חינם וגזענות אין קץ, והגבול בין טוב לרע מיטשטש מאוד. פעם לא היתה טכנולוגיה מפותחת כל כך, ולאנשים היה זמן לדבר. היום הכל זמין ונגיש מאוד, מה שאמור לפנות לנו הרבה זמן, אבל לאף אחד אין זמן פנוי ואנחנו מצויים במרדף אינסופי. השינויים האלה, לכאורה, עוזרים ומקלים את החיים, אבל אני תוהה האם זה באמת ללכת קדימה או שמא אנחנו חוזרים למקום לא נכון של ניכור, אלימות, מלחמות וצביעות, מה שלצערי מוכר מהעבר".
איך היתה העבודה עם קובי אפללו?
"קובי הוא אדם אהוב וחברי הקרוב. אנחנו שייכים לאותו שורש, לאותה מהות. הוא חלק מקבוצת שיעורי התורה שלנו, וגם מירי מסיקה, שלומי שבת ואתי אנקרי. כולנו באנו ממקומות דומים וקרובים מאוד, ומשדרים על אותו תדר".
חברות קרובה מסוג אחר היתה לו עם אריק איינשטיין, והוא נזכר בו באהבה ובגעגועים. "אריק היה צנוע במידה נדירה. בשיחות שלנו תמיד הרגשתי את הצניעות הזאת שלו, הכי גדולה שאפשר לתאר, ולפעמים אפילו חוסר ביטחון. אני מתגעגע אליו מאוד".
הדרך הארוכה שסלל ד'אור מתפרשׂת על פני 25 שנים של עשייה, שאותן הוא מונה מאז שנכנס ל"הבימה" לאחר שירותו הצבאי. הדרך הזאת שונה וארוכה בהשוואה ל"מפעל" של תוכניות הריאליטי לייצור כוכבים תוך כמה שבועות. ד'אור, מצדו, מסתייג מהן ומסביר: "אלה תוכניות טלוויזיה מדהימות, מרגשות וערוכות היטב, אבל מבחינה מוזיקלית זה לא יותר מקריוקי משוכלל, שבו אנשים שרים קאברים לשירים של אחרים, והתרומה המוזיקלית של זה היא בהתאם. הבודדים שהצליחו באמת, ועשו קריירה, היו מצליחים בכל מקרה, רק בקצב אחר. המהירות של ההצלחה בתוכניות האלה שגויה בעיני, מפני שאי אפשר לבנות בניין בלי יסודות. הסיכוי שאחרי התוכנית אותו אדם ייחשף בפריים-טיים שלוש פעמים בשבוע הוא אפס. מפה אפשר רק לרדת".
גם כשופט הוא לא היה מוכן לקחת חלק בפורמט המשומן הזה, והוא מגיב במבע מבועת כמעט לשאלה הזאת. "מה פתאום?! מי אני שאשפוט אנשים? אני לא יכול להיות חורץ גורלות או מנפץ חלומות. להשפיל אדם ולהקפיא את דמו ברבים זה מקום מאוד קשה ואסור בהלכה".
איך מסכמים במילים חצי יובל של פעילות מוזיקלית?
"אני זוכר בעיקר דרך, לא הצלחות, ואני מקווה שחלק ניכר מהדרך עוד לפנָי. גם כשהופעתי מול האפיפיור לא עצרתי לומר לעצמי כל הכבוד, כי זה לא אני. אני מתרכז בעשייה, נהנה וסובל ממנה בו זמנית. לוקח ללב כשלא מצליח לי".
עכשיו גם ציור
לפני שנה וחצי נפתח צוהר חדש בחייו של ד'אור. הוא גילה את עולמו המופלא של הציור, והוא מספר עליו בעיניים מבריקות מהתרגשות. "אני מסתכל על הקנבס ואני לא חושב, רק מרגיש. זורק את הצבעים, והדמויות נולדות מתוך הקנבס. הן היו שם כל הזמן, אני רק הענקתי להן חיים מתוך הרגש. אני אסיר תודה על היצירה הזאת".
בניגוד למוזיקה, בקריירת הציור ד'אור נרתע כמעט מלמכור את יצירותיו. "קשה לי למכור את היצירות שלי, כי אני נקשר אליהן. כל הבית מלא בציורים שלי, אבל אני יודע שכדי להתקדם חייבים למכור. זה כמו שיר שנכתב ממקום מאוד אינטימי, ואם הוא נשאר במגירה הוא לא הגשים את הייעוד שלו, הוא כאילו לא נכתב".
איפה בעולם אתה הכי נהנה להופיע?
"היום בטייוואן. יש לי שם שני אלבומי פלטינה. בסין קרה לי נס – לפני כשנה הקלטתי שם שיר בעברית עם זמרת סינית, והשיר נבחר לדואט השנה בסין. זו פעם ראשונה שזמר זר זוכה שם בתואר הזה".
מה מכעיס אותך?
"צביעות, והעובדה שהעולם אוהב לסמן אותנו דרך העיניים של הכיבוש".
מה גורם לך אושר?
"דברים קטנים. ארוחה טובה, יין, חברים, כשאני שומע על אנשים שעושים למען הזולת בסתר. היום הבן שלי הביא תעודת הצטיינות והתרגשתי מאוד".
היכן תהיה בעוד עשור?
"אני לא יודע להיכן יובילו החיים. אני מקווה שהמוזיקה תמשיך להוביל אותי למקומות מרגשים וטובים".
