"הבנו שלראות אויב זה לא מספיק היום, צריך גם לפגוע בו במהירות, בדיוק של סנטימטרים, ולהימנע מפגיעה בבלתי מעורבים", מסביר דני אשחר, המשנה למנכ"ל חברת אירונאוטיקס הישראלית, שהציגה בסלון האווירי בפריז את ה-K1, מל"ט (מטוס ללא טייס) חמוש משוטט. דרך סיפורו של ה-K1 ניתן לפתוח צוהר לתהליך האבולוציה שעובר בשנים האחרונות על עולם המל"טים – מ"סתם" מטוס ללא טייס למטוס רב משימתי, ובמקרים מסוימים גם לטיל רב פעמי. נשמע מוזר? מיד תבינו.
ה-K1 נראה כמו מל"ט לכל דבר. גוף צר, כנפיים רחבות, מנוע, ומתלה ייעודי למצלמות יום ולילה. הייחוד שלו נמצא בקדמת הגוף, באף המטוס: חומר נפץ מתקדם במשקל 2.5 ק"ג, עם מנגנון פיצוץ כפול. כלומר, "רסיק אוויר" – פיצוץ באוויר מעל המטרה, או פיצוץ כפול כשהמטרה היא רכב והפגיעה דורשת יכולת חדירה. עד כאן זה נשמע, לכאורה, כמו כל מל"ט מתאבד אחר שקיים היום (מל"ט מתאבד הוא מל"ט חמוש בחומר נפץ, המתפוצץ על המטרה או מעליה), אלא שה-K1 אינו חד פעמי. אם מפעיל המל"ט/ טיל הזה מחליט שלא ניתן לפגוע במטרה, המל"ט חוזר לנחיתה בעזרת מצנח. כך, במקום לבזבז מאות אלפי דולרים על מטוס חד פעמי, ה-K1 הוא אחד מפתרונות הנשק המדויק הזולים ביותר שמוצעים כיום בעולם. ועוד לא דיברנו על יכולת שהייה באוויר, של יממה כמעט.
כדי להבין את פריצת הדרך בתחום הזה תארו לכם את הסיטואציה הבאה: מדינה X מתכננת תקיפה מדויקת של מערכי טילים במדינה Y. כדי לנטרל באופן מיידי את מערכי הטילים צריכה מדינה X להביא, בזמן קצר, הרבה מאוד חימוש מדויק לפגיעה במטרות נקודה. לתרחיש הזה מצטרפות להקות של מל"טים מתאבדים שנמצאים באוויר ולכל אחד מהם כבר מוזנת המטרה. כל שצריך לעשות הוא לתת פקודת "התנפלות", וכל מל"ט טס ומתאבד על המטרה שהוגדרה לו. אלה שלא עשו זאת, מסיבה כלשהי, יכולים לחזור לנחיתה ולהיות שמישים תוך דקות או, לחלופין, המפעיל יכול "להזריק" להם, בעודם באוויר, מטרות חדשות.
הערת אזהרה: כל קישור למציאות עכשווית במזרח התיכון הוא על אחריות הקורא בלבד…
כמו ה-K1 של אירונאוטיקס, מל"טים דומים יש גם לחברות הישראליות האחרות המתמחות בנשק משוטט – התעשייה האווירית, אלביט, רפא"ל ו-Uvision, השחקנית הישראלית הצעירה בתחום, שבתצוגה שלה בסלון האווירי התמקדה אך ורק בנשק משוטט.
פלח נוסף שבו התעשייה הישראלית מציגה גישה חדשה הוא רב משימתיות. בשפה כלכלית, שהיא בהחלט נדבך חשוב בעולם התעופה הצבאית: יותר משימות בכל גיחה של מטוס בודד.
המונדיאל כמשל
והנה סיפור שהיה באמת: זה לצד זה ישבו מפעילי המערכות של משטרת ריו דה ז'ניירו. המתח בקרון הבקרה היה גדול לקראת משחק גמר גביע העולם בכדורגל באיצטדיון המרקאנה. הקהל הרב עשה את דרכו לכיוון האיצטדיון, הרחובות מסביב נסגרו בהדרגה והתנועה הוסטה לדרכים חלופיות. לכל מפעיל היתה משימה מוגדרת. אחד עקב אחר תנועת המכוניות לאיצטדיון, השני – אחר עומסי התנועה בדרכים החלופיות, מפעיל שלישי עקב אחרי זרימת האוהדים לאיצטדיון, הרביעי התמקד באיצטדיון עצמו, החמישי עקב אחרי שיחות הטלפונים הניידים באזור ריו רבתי והשישי סרק את שמי האיצטדיון כדי לאתר רחפים בגובה נמוך. זה תיאור כמעט מדויק של המצב בחדר הבקרה של משטרת ריו דה ז'ניירו ב-13 ביולי בשנה שעברה, כשגרמניה ניצחה את ארגנטינה בגמר המונדיאל. את כל המערכות המיוחדות הללו נשא מל"ט אחד, Hermes 900 של חברת אלביט, שטס בגובה 30 אלף רגל ועדיין לא מיצה את כל יכולות הנשיאה שלו. מקבילו של ההֶרמס 900 הוא Heron TP מתוצרת התעשייה האווירית – מל"ט ענק, המזכיר בגודלו בואינג 737. שניהם נמצאים בשירות חיל האוויר הישראלי.
קחו את התיאור הזה, של חדר הבקרה בריו דה ז'ניירו, ותרגמו אותו לשדה קרב מודרני. שדה הקרב המודרני הוא בדרך כלל שטח עירוני צפוף, שבו האויב נטמע באוכלוסייה אזרחית ומתגלה לזמן קצר מאוד. העובדה הזאת מצריכה את הצבאות המודרניים להשתנות. בגלל זמן קצר של "חיוּת מטרה" (פרק הזמן שבו היא נחשפת ונוצר חלון הזדמנות לפגיעה בה), ההחלטות חייבות להתקבל במהירות, והחימוש צריך להיות זמין ובעיקר מדויק. כדי להגיע למצב כזה של זיהוי מהיר ומדויק חייבים לשהות באוויר לאורך זמן, מעל השטח, ולארוב למטרה. את זה קשה מאוד לעשות במטוס קרב בלי להתגלות. מל"ט עושה זאת בגובה רב, בשקט ובלי סימנים מחשידים.
עכשיו אפשר להבין מדוע הביתנים הישראליים בסלון האווירי היו כה עמוסים, וזו רק זווית אחת, צרה מאוד, של פלח יכולות קטן של תעשיות המל"טים הישראליות. לא בכדִי נחשבת ישראל מובילה בעולם בתחום המטוסים הבלתי מאוישים, ולזה צריך להוסיף מהיום – גם אלה המשוטטים והשבים…
