בלב הסצנה היפואית, בבניין מגורים שקירותיו הפנימיים נצבעו כתום, פוגש אותי עמית שמעוני, בדירתו המטופחת שאותה הוא חולק עם בת זוגו וכלבם המשותף. לא קשה להבחין שמתגורר כאן אמן או, אם לדייק, מאייר – כמו ששמעוני מתעקש להגדיר את עצמו. "אני מאייר, ולא אמן. כי אני מאייר את המחשבות שלי החוצה". מעל הספה האפורה בסלון מתנוסס איור היפסטרי של הדלאי לאמה, על הספה מונחת כרית שעליה מודפס אותו פורטרט, ועל קירות הדירה פזורות פיסות צבעוניות ששמעוני אייר בתקופות שונות בחייו.
היפסטריה
מה שהעלה את שמו של שמעוני הצעיר על המפה היה פרויקט הגמר שלו בבצלאל, שראה אור ביולי 2014 והפך בן לילה לסנסציה אמנותית. "בכלל לא תכננתי פרויקט גמר כזה. תכננתי פרויקט שמדבר על הנגב, על החזון של בן-גוריון, אבל לא התחברתי לזה. כשעשיתי את הסקיצה הראשונה, כל מה שרציתי היה להראות למרצה שאני יודע לאייר, כי הוא לא הכיר אותי, אז איירתי את בן-גוריון. העליתי את האיור לפייסבוק, קיבלתי המון תגובות חיוביות ואז, במקרה, ראיתי תמונה של בחור דומה מאוד להרצל. אמרתי לעצמי שאם רק מרימים לו את הבלורית אז הוא הרצל היפסטר. ואז יצרתי הרצל היפסטר, עם עגיל באוזן, ואחריו הגיעו משה דיין בכובע מצחייה ויצחק רבין עם חולצת פסים ובלורית מחומצנת. כך נרקמה סדרה של דמויות ידועות בז'אנר היפסטרי. במקביל המשכתי לעבוד על פרויקט הגמר המקורי".
שמעוני, 28, בן לפסיכותרפיסטית ולמנכ"ל חברה גדולה להשכרת רכב, סיים לימודי תקשורת חזותית בבצלאל לפני שנה, ומודה שאינו יודע עדיין לאן מועדות פניו. יש משהו בחוסר הוודאות הבוסרי הזה – חן, קסם אישי וצניעות, לצד כישרון ייחודי שמגיע מהלב, ולא רק מהראש.
איך מתנהל תהליך היצירה?
"במחשב. הכל דיגיטלי, ואין מקור. יש לי כמה עבודות באקריליק מפעם, אבל אני כבר לא עושה את זה. הדיגיטלי הרבה יותר נוח ונגיש. מדי פעם אני תופס ביטחון ומרים מכחול, אבל זה לא מחזיק לאורך זמן".
אובמה והקלינטונים
חודש וחצי לפני הגשת פרויקט הגמר שמעוני הבין שהוא לא הולך לסיים אותו כמו שתכנן, וסדרת ההיפסטרים הפכה להיות פרויקט הגמר. כשהסדרה, המונה 12 איורים של דמויות שהטביעו חותם על ההיסטוריה הישראלית, עוררה שיח חברתי והסיקור התקשורתי לא איחר לבוא, שמעוני הבין את הפוטנציאל העסקי והחליט ליצור גם סדרה בינלאומית, שתופץ בחו"ל ותכלול פוסטרים, כריות, כיסויים לאייפון ותמונות.
בדצמבר 2014 הסתגר בחדר העבודה שבדירתו במשך שלושה חודשים ויצר את תשע הדמויות הראשונות בסדרה הבינלאומית, שהתחילה מצ'רצ'יל במגבעת שחורה, חולצת פסים צמודה ושלייקס, והמשיכה עם אברהם לינקולן במקטורן סגול, ג'ון קנדי עם טי שירט ובלורית, נלסון מנדלה בבגדי ספורט ותספורת צבאית מאפירה, ולדימיר לנין באפוד משובץ, מהאטמה גנדי בחולצה פרחונית ומשקפי שמש, וצ'ה גווארה בז'קט ג'ינס וכובע צמר שעליו מתנוסס הסמל הקפיטליסטי של המותג אדידס, כאנטיתזה מושלמת למהפכנות הסוציאליסטית של צ'ה. אחר כך הוסיף שמעוני לסדרה עוד ארבע דמויות: מרטין לותר קינג עם עגיל באוזן, שרשרת זהב ועליונית בדוגמת כתמים; הדלאי לאמה בקפוצ'ון ושיער עם ציצית; אנגלה מרקל עם פירסינג באף ומגבעת סגולה; והמלכה אליזבת עם חיוך רחב, זר פרחים לראשה, ולגופה חולצה נטולת שרוולים – ההפך המוחלט מהדימוי המלכותי הקר והרשמי.
הדמויות הנשיות זכו לסיקור ב"ניו יורק טיימס", ואחר כך הגיעה מהעיתון פנייה חלומית: להכין להם איור של הילרי קלינטון, שאותו ימסרו לה כשי. "זה מרגש אותי מאוד. שלחתי את הציור ועדיין לא שמעתי מהם כלום. לפעמים אני מפחד שזה לא באמת קרה".
מה היעד הבא?
"אני מחכה שגם ביל יתקשר ויבקש איור שלו…".
ומה עם אובמה?
"זה קצת טריקי, כי הפרויקט עצמו הוא לא סתם לאייר את המנהיגים כהיפסטרים. בפרויקט הישראלי רציתי לדבר עלינו, על דור ה-Y, שאיבד קצת את האחיזה ואת הקשר למדינה. אין תחושת שייכות ואין אידיאלים. רציתי לקחת את המנהיגים הישראלים, כמו פרס, שרון, בגין, להשטיח אותם עד לרמת האנשים שאנחנו, אנשי היום יום, שנולדנו עם זהות פרטית והפכנו ליוזרים גלובליים".
רגעים לשאול שאלות
שמעוני התחיל לצייר בתיכון, "אבל לא משהו רציני", לדבריו. בתקופת השירות הצבאי התחיל לצייר באקריליק. אחרי הצבא טייל במזרח במשך שבעה חודשים, שם היה לו שקט נפשי לחשוב מה הוא רוצה לעשות עם החיים, ובחר באמנות.
כשאני שואלת אותו האם הוא המאייר שתמיד רצה להיות, הוא מחייך, מתלבט לרגע, ומשיב: "אם היית שואלת אותי לפני שנה היכן אהיה, לא הייתי אומר שאהיה איפה שאני נמצא היום. במסגרת לימודי תקשורת חזותית למדתי הרבה פרסום וחשבתי שאעסוק בתחום. אחרי הלימודים התקבלתי למשרד פרסום והחלטתי ברגע האחרון לדחות את העבודה בשלושה חודשים כדי לסיים את הסדרה. ההצלחה גרמה לי להמשיך במה שאני עושה".
יש דמויות שלא תאייר?
"לא ציירתי את היטלר וגם לא את סטלין. הם מנודים מבחינתי".
אֵילו תגובות אתה מקבל על הסדרות?
"מאנשים מבוגרים אני מקבל בעיקר תגובות ממש כועסות, כמו 'איך אתה מעז לקחת אנשים כאלה ושם להם עגילים וקעקועים?'. ואני בסדר עם התגובות האלה, כי זה מוכיח לי שמשהו אבד בדרך, וזה המסר שרציתי להעביר, שהדור שלי יסתכל על הדמויות, יצחק, יחשוב שזה מגניב ויבין את מה שמעֵבר".
מגיעים גם פידבקים חיוביים?
"מורים מדרום אפריקה ומארצות הברית כותבים לי שהם מלמדים דרך הדמויות ושהתלמידים מגלים עניין וסקרנות. פתאום לינקולן כבר לא סבא זקן בשחור לבן. קיבלתי גם תגובות מאנשים מקזחסטן, שאוהבים את העבודות שלי, וההודים, שהם מאוד חברותיים, פונים אלי לפעמים בהודעות בפייסבוק ומנהלים אתי שיחה. מצד שני, יש הרבה הודים שכעסו שציירתי את גנדי בבגדים מערביים. התגובות לא צפויות, ואני נחשף דרך היצירה להרבה תרבויות ולומד דברים שלא ידעתי קודם".
האתגר הבא של שמעוני הוא ליצור דברים חדשים מחוץ לסדרה, וגם לחדש בתוך הסדרה. "זה לא קל לעניין בכל פעם מחדש", הוא מודה, אבל למזלו, הוא מצליח להתפרנס רק מהאיור. "אני לא עושה דברים שהם לא האמנות שלי". ההשראה, מבחינתו, נמצאת תמיד ובכל מקום. "אני ערני לכל מה שקורה סביבי ומקבל השראה מכל דבר. פייסבוק, מוזיקה, פרסומת בשלטי חוצות או סתם מישהו שאפגוש במקרה כשארד עם הכלב למטה".
באיזה אופן העבודה על הסדרות משפיעה עליך כאדם?
"אני מרגיש שאני חלק ממירוץ גדול מאוד של קִדמה, טכנולוגיה ונִראוּת של ריאליטי וסלפי, ואנחנו לא עוצרים לשאול את עצמנו לאן כל זה הולך ומה המטרה. דרך היצירה, דרך הסדרה, אני מוצא רגעים שאני עוצר ושואל את עצמי שאלות".
יש לך מחשבות לעבור לחו"ל כדי להצליח?
"אחד הדברים הכי מגניבים שעברו עלי בתקופה האחרונה הוא התובנה כמה קל להגיע לכל מקום. אני מאייר, ויום למחרת זה תלוי אצל מישהו בדרום אפריקה בסלון. זה קורה, וזה ממש מגניב. רוב העבודות שלי מוזמנות ונמכרות בחו"ל, בקרוב אני מתחיל למכור בברלין, אני עובד עם אתר אפריקאי ואתר אמריקאי, יש לי מישהו שמנהל עבורי שיתופי פעולה בצרפת, אני מציג את הסדרה הבינלאומית בגלריה לאמנות עכשווית בניו יורק ואת הסדרה הישראלית באוניברסיטת קולומביה. לא נראה לי שאני צריך לגור בחו"ל כדי להצליח. אני מצייר על הלֶפטופ בחדר העבודה הקטן שלי וזה הגיע ל'ניו יורק טיימס', ל'דיילי מייל', ל'שטרן' הגרמני, ל'רולינג סטון' ולמגזין האינטרנטי 'בורד פנדה'. יש אפילו זיופים של איורים שלי שנמכרים בשוק תיירים בטורקיה".
מלבד שתי הסדרות המדוברות, שמעוני מכין בימים אלה סדרת איורים לקמפיין של עמותה למען בעלי חיים בקליפורניה ועובד עם קהילות יהודיות בחו"ל ועם הקונסוליה הישראלית בניו יורק, וגם מציג בכמה תערוכות, אחת מהן מוצגת כיום במרכז בגין.
שמעוני גם אוהב לטייל בעולם, וכשלא יוצא, הוא נוסע לצפון או למדבר. "יש משהו במסע ארוך עם מוצ'ילה על הגב במקום לא צפוי, שמרגש אותי בקטע אחר. לצאת מהקומפורט זון, מההרגלים ומהמחשבות היומיומיות. כשאני מטייל אני לא מאייר. מתנתק לגמרי מהחיים שלי, כדי להתגעגע ולחזור עם אהבה".
