ימי הביניים היו תקופה קשה באירופה. הפנאטיות הדתית הובילה לצרוּת אופקים קיצונית, שביטלה פחות או יותר את האפשרות לעשות שימוש כלשהו בשכל הישר ו/או לחבר מחשבה הגיונית; שכבת אצולה דקה נהנתה מחיי רווחה יחסית, מול המונים שחיו בעוני מחפיר וסבלו מההשפעות הישירות או העקיפות של מלחמות מקומיות ואזוריות שניהלו האצילים, ובין המלחמות סבלו ממחלות, מגפות, קור איום בחורף ורעב תמידי לאורך כל השנה. זאת בנוסף לעינויים כשיטת חקירה בסיסית והוצאות להורג פומביות ויצירתיות במיוחד, גם על עברות פעוטות. בקיצור – יופי של תקופה.
אולם למרות כל אלה, ימי הביניים זכורים בערגה ובנוסטלגיה רומנטית ברחבי היבשת, והותירו מסורות מקומיות עתיקות יומין שחלקן עדיין מתקיימות ומשמשות תירוץ לאוכלוסייה המקומית, בעיקר בעיירות ציוריות באיטליה, בצרפת ובספרד, להתחפש ולשחק ליום אחד באבירים, עלמות חן וגם דרקונים פה ושם. ככל הנראה, באירופה מעדיפים מסורת ונוסטלגיה רומנטית על פני אמת היסטורית. האמת היא, שקשה לעמוד מול הקסם של אביר עטוף שריון בוהק ודגלונים מתנופפים ברוח, הרוכב על סוסו – המעוטר גם הוא – ברחובות העיר. מה גם שאם משווקים זאת נכון, זה מושך המוני תיירים לעיירות שהשכילו לשמור על מראה ימי-ביניימי מסוים. כמו סיינה הציורית, השוכנת בחבל טוסקנה שבאיטליה, שבכל שנה מקיימת את ה"פאליו של סיינה" (Palio di Siena), אחד ממירוצי הסוסים ההזויים ביותר בעולם, אשר מתקיים בעיר באופן רציף החל משנת 1656.
הרעיון פשוט: כל תושבי העיר, בנוסף לאלפי תיירים שבאים במיוחד, מתכנסים בכיכר המרכזית, הפיאצה דֶל קַמפּו, ששומרת על מראה חיצוני המזכיר את זה שהיה לה בימים שבהם אנשי פירנצה תומכי האפיפיור איימו על עצמאות העיר שתמכה דווקא בקיסר האימפריה הגרמנית הקדושה – אי אז במאה ה-13. רוב הקהל מתרכז במרכז הכיכר ומוקף בגדרות, וסביבו נוצר מסלול מלבני שמשמש את המירוץ עצמו. בשעות אחר הצהריים מתחיל האירוע, המתאפיין בתהלוכות של נציגי הרבעים השונים ופקידים עירוניים, הצועדים בבגדים מסורתיים מימי הביניים ועד הרנסנס; בהמשך צועדים גם חיילים בבגדים שנראים רק בסרטים היסטוריים על המלך ארתור, רובין הוד ודומיהם, עגלות שוורים, נגני חצוצרות, אבירים על שריונם, ואף מתקיימת סימולציה של התקפת פרשים חמושים, הדוהרים במסלול בחרבות מונפות.
לבסוף, לקראת שבע בערב, מתקיים האירוע האמיתי. תשעה רוכבים, לבושים בבגדים שמזכירים את לבושם של המשרתים בקומדיה דל ארטה, מתקרבים לקו הזינוק כשהם רוכבים על סוסים ללא אוכף, נאחזים בסוס בכוח הרגליים בלבד ושולטים בו רק באמצעות המושכות, חלקם גם בעזרת שוט קצר. בקו הזינוק מופעל מתקן מסורבל המפעיל שני חבלים, ובשלב מסוים, כאשר מצטרף לפתע הרוכב העשירי, שהוסתר אי שם מאחור, החבלים הללו מוּרָדים באחת והסוסים שועטים קדימה, לקול צהלת הקהל שמלווה את הרוכבים לאורך כל המירוץ בקריאות עידוד מטורפות, וצרחות באופן כללי. המטרה היא להקיף שלוש פעמים את הכיכר. במירוץ משתתפים אמנם עשרה מתמודדים, אך תוצאת המירוץ מתייחסת רק לשניים הראשונים: הראשון הוא המנצח, השני הוא המפסיד, וכל היתר – העיקר ההשתתפות… פרשנות מסורתית מעניינת למונחים של "ווינר" ו"לוזר".
הזמן שאורך להקיף שלוש פעמים את הכיכר בדהירה פרועה הוא לא יותר מתשעים שניות בממוצע, אבל במהלך הזמן הקצר הזה יכולות לקרות לא מעט התרחשויות. המבנה המקורי של הכיכר מזכיר באופן כללי מלבן, מה שיוצר סיבובים לא פשוטים אם נכנסים אליהם על גבי סוס דוהר ללא אוכף, ואכן, המראה של רוכב שעף מהסוס ומתגלגל במסלול בין רגלי הסוסים האחרים הוא מראה די שכיח בכל מירוץ. סיבה נוספת לנפילות היא השימוש בשוט במהלך המירוץ, כאשר הרוכבים לא מוגבלים להצליף בסוס שלהם בלבד, אלא מותר להם להכות באמצעותו גם סוסים – ורוכבים – אחרים.
כל אלה יוצרים תחושה שהחוק היחיד במירוץ הוא שאין חוקים והכל מותר, מה שלא נכון כמובן; יש דווקא כללים רבים, ואף על פי כן, המירוץ מתנהל באנדרלמוסיה צעקנית במיוחד, ומספר משמעותי של רוכבים וסוסים לא מצליח לסיים אותו. יחד עם זאת, תופעה זו לא משפיעה על זהות המנצח, כי אחד ממאפייני הפאליו של סיינה הוא שמדובר בתחרות של סוסים, לא של רוכבים, וסוס שאיבד את רוכבו בדרך יכול להמשיך להתחרות ואף לנצח בעצמו, ללא רוכב. התנאי היחיד הוא שהסוס יישא עדיין על מצחו את סמל הרובע שהוא מייצג; כי זה המאפיין העיקרי של הפאליו – מדובר בעצם בתחרות בין 17 הרבעים העתיקים של סיינה, וכל סוס ורוכבו נושאים את הסמל והצבעים של אחד הרבעים המשתתפים.
חייל שיכור ירה במדונה
כמו בערים אחרות בימי הביניים, גם בסיינה התקיימו במהלך ימי הביניים והרנסנס מירוצי סוסים ומירוצי שוורים או חמורים, אבל בדרך כלל אלה נערכו בפאתי העיר או בשדות הצמודים לה. בכיכר העיר עצמה התקיימו בעיקר תחרויות אגרוף, משחקי כדור וכד', בנוסף על הוצאות להורג ססגוניות…
על פי המסורת, בזמן שהעיר סיינה היתה נתונה תחת כיבוש ספרד (שנת 1555), חייל ספרדי שיכור נכנס לכנסייה וירה על פסלה של הקדושה המקומית, המדונה מפרוֹבֶנזַנו. מסיבה לא ברורה, הרובה של החייל התפוצץ בידיו והוא עצמו נהרג מהירי, ואילו לפסל לא נגרם כל נזק. זה קרה ב-2 ביולי, ונס בקנה מידה כזה מצדיק אירוע זיכרון, ואכן, תושבי העיר החלו לחגוג מדי שנה את הנס של המדונה מפרובנזנו בכל 2 ביולי. בשלב מסוים הוסיפו לאירוע את מירוץ הסוסים, שהתבדל ממירוצים אחרים במיקום, כיכר העיר, ובאופי המשתתפים – פשוטי העם תושבי הרבעים, לעומת המירוצים בעבור כסף והימורים, שארגנו האצילים. החל משנת 1656 עיריית סיינה לקחה על עצמה את ארגון האירוע, ובכך הוא הפך – מאז ועד היום – לאירוע רשמי, כולל רישום מסודר של מנצחים ומפסידים.
השם, "פאליו" (Palio), משמעותו "מפה" או "דגל" בלטינית, והכוונה לבד רקום שמיוצר על ידי אמן בן העיר, אשר נמסר לנציג הרובע המנצח בכל מירוץ, יחד עם צלחת ניצחון עשויה כסף. הצלחת, שעליה נחרט שם הרובע המנצח והשנה, כמו בגביע העולם בכדורגל כיום, מוחזרת בתום שנת חזקה לקראת המירוץ החדש, ואילו הבד נותר למשמרת ברובע המנצח.
בשנת 1701 נוסף עוד מירוץ פאליו לזה של יולי, ונקבע ל-16 באוגוסט, יום עלייתה השמיימה של הבתולה מרים, אימו של ישוע. וכך זה מתקיים עד היום: הפאליו של המדונה מפרובנזנו ב-2 ביולי, והפאליו של הבתולה מרים ב-16 באוגוסט. הפרס לרוכב ולסוס המנצחים הוא בעיקר כבוד ותהילה, ושניהם – הרוכב והסוס – הם גם אורחי הכבוד בארוחת המנצחים שנערכת ברחובות הרובע המנצח, בחודש ספטמבר בעבור הפאליו של יולי ובאוקטובר בעבור הפאליו של אוגוסט.
סיפור הרבעים
החלוקה הנוכחית של 17 רובעי העיר (באיטלקית: Contradas) שיכולים להשתתף בפאליו, נקבעה ב-1729 על ידי מושלת העיר דאז, ויולנטה מבוואריה, אשר קבעה באופן סופי את הגבולות של כל רובע, נכון לאותה שנה. מאז לא נוספו רבעים חדשים, בלי קשר להתפתחותה של העיר. כל רובע מזוהה עם שם של חיה (למשל: רובע הג'ירף, האריה, הדרקון או הנשר), ועם צבע מסוים, וכל אלה מופיעים בדגלונים, המונפים אל על בעת המירוץ עצמו, ובסמל שעל מצחו של כל סוס. כבר באותה תקופה נקבע שמספר הרוכבים המשתתפים במירוץ לא יעלה על עשרה, והמשמעות היא ששבעה רבעים לא משתתפים במירוץ השנתי, אבל כן משתתפים באופן אוטומטי במירוץ של השנה שלאחר מכן, בנוסף לשלושה רבעים שעולים בגורל.
בעת החלוקה לרבעים משנת 1729, בוטלו שישה, שנוספו לאחרים על מנת להגיע למספר 17. אולם הרבעים שבוטלו חיים עדיין בזיכרון הקולקטיבי, בזכות שישה רוכבים שמניפים את הדגלים של הרבעים "הנעלמים", באחת התהלוכות שלפני המירוץ עצמו.
עד עצם היום הזה, העירייה אחראית על ארגון המירוץ, אשר מתנהל – עדיין – ללא ספונסרים חיצוניים וגם בלי פרסומות לגופים "זרים". כמובן שהאירוע עצמו הפך לאבן שואבת לתיירים, ואלה ממלאים את העיר. עדות לכך היא העובדה שבכל מירוץ הכיכר מלאה עד אפס מקום, דהיינו, עד הקיבולת המקסימלית של הכיכר, שהיא 70 אלף איש, כולל הצופים בבניינים הסמוכים, בעוד אוכלוסיית העיר בימים רגילים היא כ-55 אלף בלבד.
על פי הרישומים, הרובע המעוטר ביותר מאז שנת 1900 ועד 2025 הוא רובע אוקה (Oca), רובע "האווז", שזכה ב-64 מירוצים; אחריו רובע "השבלול", צ'יוצ'ולה (Chiocciola), עם 51 ניצחונות. במקום האחרון מדורג רובע "הנשר" (Aquila), עם 24 ניצחונות, שהאחרון שבהם הושג ב-1992. במשך כמה שנים הרובע שנחשב הגרוע ביותר, ועל כן קיבל את התואר "נונה" (סבתא), היה רובע "הינשוף", צ'יבטה (Civetta), שזכה אמנם ב-33 מירוצים, אבל רובם במאה ה-19, ואילו במאה ה-20 זכה בפעם האחרונה בשנת 1979 ונאלץ להמתין שלושים שנה עד לניצחונו הראשון במאה ה-21, שהושג ב-2009. הודות לניצחון הזה, הינשופים נוקו מהתואר נונה, והוא הועבר לרובע הנשר.
מחאות לא יועילו
כפי שקורה בכל העולם סביב אירועים מסורתיים מסוג זה (כמו מלחמות השוורים בספרד בכלל ומירוץ הפרים בפמפלונה בפרט), גם הפאליו של סיינה עורר מחאות בקרב שוחרי בעלי החיים, בעקבות נתונים על פגיעות קשות שנגרמו לסוסים במירוצים.
הנתונים על פציעות של סוסים, משתנים בהתאם לזהותו של מי שמפרסם אותם. תומכי המירוץ מדברים על 2.05 אחוזים של מקרי מוות של סוסים במהלך המירוצים מאז 1970 ועד 2004, ואילו האגודות למען בעלי חיים טוענות לשיעור תמותה של 64.86 אחוז באותה תקופה. מקור השוני העצום בין הנתונים הוא בכך, שתומכי הפאליו סופרים רק את הסוסים שנהרגו במירוץ עצמו, בכיכר דל קאמפו (המקרה האחרון אירע במירוץ בשנת 2004, כאשר סוס סטה בפנייה בעקבות טעות של רוכבו והתנגש בעמוד אבן). לעומתם, שוחרי בעלי החיים מחשיבים גם את מספר הסוסים שמתו לאחר השתתפותם במירוץ, בעקבות פציעות שנגרמו להם במהלכו. על פי הנתונים של שוחרי בעלי החיים, בשנים 1970 עד 2005 מתו 47 סוסים כתוצאה מהשתתפותם במירוצים.
המחאות הובילו להתקנת מחסומי PVC בסיבובים המסוכנים, במקום המזרנים המסורתיים שלא ממש ספגו את הפגיעות, ולהפעלת שתי נקודות עזרה ראשונה וטרינרית בתוך המסלול. קיימת גם דרישה להרחיק את הקהל בשני מטרים מהמסלול, אבל זו נתקלת בהתנגדות, כי היא תפחית את מספר המקומות הפנויים לצופים.
בכל אופן, ועל אף סדרה של מחאות ומכתבים שהוגשו לעיריית סיינה נגד קיום הפאליו, אין חשש לביטול המירוץ, שכן מדובר באירוע מסורתי-תרבותי עממי, ששורשיו ברפובליקה העצמאית של סיינה, ולעירייה אין בעצם סמכות לבטל אירוע כזה. כמו כן, תושבי העיר עונים לשוחרי בעלי החיים, ומציינים שבסיינה באמת אוהבים ומכבדים סוסים מאז ימי קדם, וכי המירוץ הוא קודם כל של הסוסים עצמם, ובעיקר, הם טוענים, "תושבי סיינה לא זקוקים להרצאות על סוסים מכל מיני אגודות של 'יפי נפש' שאין להן מושג אמיתי בסוסים".
