חי דוידוב הוא אמן עסוק. שיחתנו נערכת בין חזרות למופע הסטנד-אפ שלו עם אחיו רונן, ערב נסיעה לצילומי סרטון פרסומת באזרבייג'אן ושבוע לפני נסיעתו להופעת סטנד-אפ בדובאי. למרות לוח הזמנים הצפוף, הוא לא נותן לך לרגע את הרושם שהוא ממהר. ג'נטלמן בוכרי.
דוידוב הוא, ללא ספק, הנציג הבולט של העדה הבוכרית בישראל, ואת הדגל הזה הוא נושא בגאווה גדולה. הוא רק בן 42, אבל נדמה שהוא כאן כבר הרבה זמן, בעיקר בזכות הנוכחות הבולטת שלו בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. הפרויקט האמנותי שהוא מזוהה איתו יותר מכל הוא התיאטרון הבוכרי "חנדה חנדה", שרץ כבר 17 שנים בישראל ובעולם. הרפרטואר שלו עמוס בהווי ובשפה הבוכריים, ויש האומרים שזה פרויקט שימור התרבות החשוב של העדה בעולם. וכמו כל סיפור הצלחה, זה מתחיל באירוע אחד מקרי, שאחריו הכל היסטוריה, ובמקרה הזה גם היסטריה.
"כשסיימתי את הסטודיו למשחק ניסן נתיב, הופעתי כסטנדאפיסט בצוותא", הוא מספר. "בקהל ישב איש העסקים לב לבייב. בסוף הערב קיבלתי הזמנה להשתתף בקונגרס העולמי של יהדות בוכרה, שנערך בבנייני האומה בירושלים. הכנתי חומרים בעברית, ואז עלתה לי הברקה להכין קטע של שבע דקות בבוכרית, כדי להפתיע את הקהל. כשהתחיל הקטע הזה, הקהל השתולל מצחוק ולא אִפשר לנו לרדת מהבמה. זה הפך לסטנדאפ של חצי שעה בבוכרית וברוסית. הבנתי מיד שיש כאן משהו אחר, שעלינו על נוסחה מצליחה. אחרי ההופעה הזאת, השער נפתח לכל העולם. האופטימיים אמרו לי שזה יחזיק מעמד שנתיים ויימוג. הסכמתי אִתם, ולשמחתי טעינו בגדול. בכל שנה מחכים לנו למופע השנתי בקהילות הבוכריות בארצות הברית, בקנדה ובמרכז אמריקה, וגם באוסטריה, בגרמניה וברוסיה, ואפילו במלבורן שבאוסטרליה".
כך, מה שהיה אמור להיות מערכון עם פאנץ'-ליין אחרי שבע דקות, הפך לחלון ראווה של העדה. הפריצה למיינסטרים הטלוויזיוני לא איחרה לבוא. האחים חי ורונן דוידוב חברו למפיק צפריר קוחנובסקי, ויחד יצרו את הסדרה – האוטוביוגרפית למחצה – "איפה אתה חי", ששודרה בערוץ הראשון ואחר כך בתאגיד השידור "כאן". אחת הסצנות המפורסמות היא שיחה בין רבקה מיכאלי, אמו של דוידוב בסדרה, לבין חברתו האשכנזייה עדי הימלבלוי. האֵם אומרת לחברה שלו כי היא מכבדת אותה, אבל מודיעה לה שהיא "זמנית בלבד", משום שהבן שלה יתחתן אך ורק עם בת העדה הבוכרית.
כמו בסדרה, כך גם במציאות–דוידוב ושלושת אחיו נשואים כולם בתוך העדה הבוכרית. דוידוב נשוי לויקטוריה, עורכת דין, ולהם חמישה ילדים: התאומות הדר והילה (14), הבת עדי (תשע) והתאומים אביב ויונתן (בת ובן, בני שש).
"אני יכול לתת לך את מספר הטלפון של החברה שלי לשעבר, שעברה את האירוע שמתואר בסדרה", הוא אומר בחיוך. "הכנסתי את זה לסדרה מכיוון שזו חוויה שרציתי לשתף ולשקף, כי היא מספרת סיפור שלם.בשנות התשעים, כמעט שני עשורים אחרי שהורי עלו לארץ, זה עדיין היה נהוג. בהקשר הזה חייבים להבין את הרקע ההיסטורי: לבני הדור הקודם בגלות בבוכרה היה חשש מלהתבולל, מלאבד את הדרך והמסורת. זה היה טבוע בהם כל כך חזק, שלא יכלו להשתחרר מזה, גם כשהגיעו לישראל. היום אפשר בהחלט לומר שזה השתנה. אנחנו בני הדור השני, ישראלים לכל דבר, ומתנהגים כך. הסצנה הזאת, של אימא שלי שעושה לי פדיחה, היא לא פשוטה. אבל כשבגרתי לקחתי את זה באהבה, ממקום של הבנה, והבאתי את זה לבמה. הפכתי את החוויה האישית שאני עברתי למראה תרבותית; בלי להתבייש, בלי פילטרים – רק את האמת, בלי להעביר ביקורת, אבל עם חיוך ואמפתיה".
בנושא שונה לחלוטין עוסקת הסדרה "סקיי", סדרת מדע בדיוני לנוער המשודרת בערוץ "טין ניק", ובה מופיע דוידוב בתפקיד סגן-אלוף דודי פינטו, מפקד היחידה הסודית לפעילות חייזרים בישראל. "בזכות הסדרה הזאת", הוא אומר, "הרחבתי את מגוון הקהלים שלי והגעתי גם לקהל הצעיר".
אבל כשמדברים על הופעותיו הטלוויזיוניות של דוידוב, אין ספק כי הידועה ביותר, וכנראה גם האהובה שבהן, היא בדמותו של דדה ויטלי הקווקזי, חותנו של ממוקה מהמכולת ("הורג אותך היום, עכשיו!"…) בסדרה "שנות ה-80", וכשותפו של ממוקה "הביזנֶצמֶן" באולם האירועים "אולמי ממוקה" בסדרת ההמשך "שנות ה-90" (משודרת כיום ב"רשת", ערוץ 13), שתיהן של שלום אסייג.
הגישור על הפער
דוידוב גדל בשכונת תל כביר בדרום תל-אביב. בילדותו היה מגיע כמעט מדי יום לסטודיו הצילום של אביו כדי לעזור. כשהיה מתלווה לאביו לצילומי האירועים, היה עולה לפעמים לבמה ומספר בדיחות. כבר אז הוא נדבק בחיידק הבמה. מבחינתו המשחק לא היה תחביב, אלא ייעוד. החלטה מורכבת מעט, כשאתה מגיע ממשפחה שמרנית. "כשהודעתי להם שאני רוצה להיות שחקן, התגובה הראשונית שלהם היתה: 'כן, בסדר, אבל תעבוד במשהו'… הם לא חשבו לרגע שמשחק הוא משהו שאפשר להתפרנס ממנו. והנה, אני לא לבד, גם אחי שחקן מצליח. הצלחנו להוכיח להם שאפשר. מהרגע שסיימתי את הלימודים בניסן נתיב ועד היום, לא עבדתי יום אחד במשהו אחר מלבד משחק, בימוי, כתיבה והפקה. היום הם כבר גאים בנו".
במהלך שיחתנו עלה לא פעם עניין הפער התרבותי שליווה את דוידוב במהלך הקריירה. הילד מתל כביר מצא את עצמו –במסגרת פרויקט האינטגרציה של עיריית תל-אביב–חובש את ספסלי תיכון ט"ז היוקרתי בצפון העיר. המרחק שעשה האוטובוס יום יום בין תל כביר לרחוב בן-יהודה היה אולי קצר, אבל המרחק שעשה דוידוב הנער היה גדול, אולי גדול מדי בשלב הזה.
"זו היתה אחת החוויות הקשות שלי", נזכר דוידוב. "הפער התרבותי היה ברור, ויותר מכך בלט הפער הלימודי, כי באותם ימים בתי הספר היסודיים של דרום העיר היו פחות טובים. למרות זאת, מבחינה חברתית הסתדרתי מצוין. היתה לי חברה מהצפון, הייתי הליצן של הכיתה. כביכול, הצלחה. אבל הקושי שלי היה עם המורים –הרגשתי שהם לא רוצים או אולי מתקשים לקבל אותנו, את הילדים משכונות הדרום. נתקלתי בסוג של אטימות מצִדם. אחרי שנתיים החלטתי שזהו, הספיק לי, ועברתי לתיכון בבת-ים. מורה שלי מבית הספר היסודי, בשם שושי שור, עברה ללמד שם, ולמעשה משכה אותי אליה. אני חייב לה חלק ניכר מהקריירה האמנותית שלי. היא האמינה בי ודחפה אותי קדימה. בתיכון בבת-ים פרחתי במגמת תיאטרון. בכלל, בית הספר, המורים, ההנהלה –כולם חיבקו אותי, ויותר מזה לא הייתי צריך.
"בצבא המשכתי את המומנטום הזה בחיל הקשר. הייתי קצין ניהול, שאחראי על מדור חינוך. במסגרת הזאת הקמנו את תיאטרון ולהקת חיל הקשר, כשהבמאים שלנו שם היו אנשי מילואים של החיל: אסי כהן, ערן איווניר ודני קרפל. העלינו מופע נונסנס ראשון בצה"ל ורצנו איתו יותר מ-300 הצגות. זה היה בשבילי בית ספר וסטאז' מצוין לקראת ניסן נתיב".
בניסן נתיב החל הנתיב של דוידוב גם לאמנות הבוכרית. לאחד משיעורי הריקוד הוא בחר להביא מוזיקה בוכרית, וגם את דודתו, כדי שתלָמֵד את התנועה האותנטית. בכלל, עד כמה שהוא ניסה להתחמק מהמשפחתיות, היא שבה ועטפה אותו: מתברר שסיפורה של משפחת דוידוב שזור בארץ ישראל כבר כמה מאות שנים. סבו של דוידוב היה הבן השמונה-עשר שנולד לסבא רבא בסוף המאה ה-19. כל שבעה-עשר היילודים שקדמו לו מתו בלידתם או כמעט מיד לאחריה. רבני הקהילה בבוכרה אמרו לסבא רבא כי עומד להיוולד לו בן נוסף, אבל הוא חייב לגדול בארץ ישראל. כשנולד הבן ניתן לו השם חי, והוא נלקח לירושלים, שם גדל עד גיל 13. לימים, כשחזר לבוכרה, הפך לרב הראשי של הקהילה. דוידוב, כבר הבנתם, נקרא על שמו של הסבא הזה.
סבתא, ביבי מגיע
את סבתו מצד אמו, חפציגול שמואל ובאושרוב, הפך דוידוב לכוכבת בעל כורחה בגיל תשעים. "סבתא חפציגול היא דמות שמלווה אותי כל חיי. היא התאלמנה בגיל צעיר ואנחנו, הנכדים שגרו לידה, היינו עושים אצלה משמרות. היא היתה מורה, אשת ספר ומשוררת. לימדה אותנו בוכרית ורוסית והיתה זו שדחפה אותנו לאמנות, בניגוד לדעת ההורים שלנו. כשכתבנו את הסדרה 'איפה אתה חי' והתחלנו לחפש שחקנים, התקשינו למצוא מישהי שתשחק את הדמות של סבתא. רונן ואני פסלנו את כל המועמדות על הסף, זה פשוט לא התאים לדמות שהכרנו כל כך טוב. במאי הסדרה, ירון שילון, התחיל לאבד סבלנות. אז החלטנו להביא את סבתא לאודישן. היא למדה טקסט בעל פה ונתנה את הקטע. בסוף הסצנה הבמאי אמר: 'זהו, יש לנו סבתא'. עכשיו היינו צריכים לשכנע אישה דתייה, בת תשעים, לשחק. זה לא היה קל, אבל היא עשתה זה בשבילנו. נכנסה לדמות בצורה מדהימה. רבקה מיכאלי, ששיחקה בסדרה את הבת שלה, סיפרה לנו שלפני תחילת הצילומים היא היתה בטוחה שהיא הולכת לקבל פרס על הדמות המורכבת שהיא משחקת בסדרה. אחרי צילומי הסצנה הראשונה היא אמרה, 'הבנתי, איבדתי את הפרס לסבתא חפציגול'".
בתפקיד דודי פינטובסצנה מהסדרה "סקיי". צילום: סטודיו שלום
ההצלחה של האחים חי ורונן דוידוב אפילו הביאה את ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו להגיע לביקור. דוידוב היה צריך להסביר לסבתא את פשר ההמולה בבית ואת סידורי האבטחה שקדמו לביקור. "כשסיפרתי לה מי מגיע לבקר אותה היא שאלה, 'מה, מלך ישראל מגיע לבית של הנכד שלי?'. פתאום אתה מבין איך הדור הזה חשב. היא רואה את הדברים כאישה יהודייה שחיה בבוכרה, כמיעוט שרחוק שנות אור מאנשי השלטון וההנהגה וכאן, בישראל, ראש ממשלה מגיע לבקר אותה באופן אישי".
הצלחת הסדרה "איפה אתה חי" לא נעלמה גם מעיני השלטונות באוזבקיסטן, שבה חייתה יהדות בוכרה. במהלך צילומי אחד הפרקיםשם הגיע לסט הצילומים שגריר ישראל דאז, אדי שפירא, התרשם והמליץ בפני מי שהיה אז שר התיירות והספורט האוזבקי עזיז עבּדוּ חַכּימוב, ששימש גם סגן ראש הממשלה, למנות את דוידוב לשגריר תרבות ותיירות של אוזבקיסטן בישראל – תפקיד שהוא פחות רשמי ודיפלומטי, ויותר מעשי: לייצג את אוזבקיסטן ואת התרבות שלה כיעד תיירותי. ההמלצה התקבלה, דוידוב נענה, ומאז הוא נמצא על הקו לרפובליקה המוסלמית עם קבוצות תיירים ישראלים.
ההצלחה שלו בישראל, והעובדה שהוא מעין סמל של העדה הבוכרית בארץ, משכו אל דוידוב גם פוליטיקאים ישראלים. במערכות הבחירות האחרונות קיבל הצעות משתי מפלגות להצטרף לרשימותיהן לכנסת, אבל סירב בנימוס. הוא מתרחק עד כמה שאפשר מהפוליטיקה. "קשה לי עם חוסר הסבלנות והסובלנות. אני מגיע מעולם של אמנות, עולם שמעודד שוֹנוּת וחשיבה פתוחה. פוליטיקה היא בדיוק ההפך מזה, וזה ממש לא מתאים לי, בטח לא בשלב הזה של חיי". את הפעילות הציבורית הוא מעדיף לבצע במסגרת קהילתית, ולא פוליטית, באמצעות פרויקט משותף שלו ושל אחיו רונן, יחד עם עיריית תל-אביב והמשרד לקליטת העלייה. מדובר בסדנת תיאטרון למבוגרים בדרום תל-אביב, שבה הם מלמדים את משתתפי הסדנה יסודות משחק ומעלים הצגות, והכל בחינם. הפרויקט נכנס בימים אלה לשנתו השביעית.
בסיום הריאיון אני מנסה לחזור עם דוידוב, פעם נוספת, למרחק בין תל כביר לצפון הישן של תל-אביב, לפער שבין המסורת הבוכרית להווי הישראלי, למתח המובנה בין פריפריה חברתית לעשירונים העליונים; דברים שהם בדרך כלל מחסום, ולא זרז. "אחרי הצבא החלטתי ללכת הכי רחוק מהבית, ובמובן הזה הכי רחוק מהעדה הבוכרית ומאורח החיים שלה", הוא מודה. "ברחתי הכי רחוק שיכולתי, לתרבות תל-אביבית שונה לחלוטין, לבית הספר למשחק של ניסן נתיב. ודווקא שם, באופן אירוני, חזרתי לחיק הקהילה. ניסן אמר לנו כל הזמן: 'תהיו מה שאתם, תייצרו את האמנות והאמירה האישית שלכם מהעולם שלכם, מהחוויות, החששות וההצלחות שלכם'. ומה קרה בסוף? במקום להתרחק מהבית ומהמסורת הבוכרית כמו שרציתי, הגעתי אליהם הכי קרוב שאפשר. ואני מודה על זה כל יום".
