טור זה נכתב ביום שבו ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, יצא לוושינגטון לטקס חתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות ועם בחריין, על המדשאה הדרומית של הבית הלבן. לפי הכיוון שאליו הרוח נושבת, סביר להניח שעד שהטור יתפרסם תהיה התקדמות – אם לא מעבר לכך –לקראת הסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות.
הסכם השלום נחתם כשבועיים לאחר ביקורה של המשלחת הישראלית, בראשות ראש המל"ל מאיר בן שבת, ביקרה באיחוד האמירויותלגיבוש התנאים והסעיפים. איחוד האמירויות היא המדינה הערבית הראשונה בשלושת העשורים האחרונים שהחליטה לשבור את קו הפּאן-פלסטיניות (על משקל הפאן-ערביות של נאצר בשנות ה-50 של המאה הקודמת – רעיון שדגל באחדות המדינות הערביות ככוח אזורי על בסיס אתני-תיאולוגי).
שליט האמירויות,מוחמד בן זאיד, האיש שהסיט את ההגה חזק לכיוון ישראל, הוא אדם פרגמטי מאוד. MBZ, וגם עמיתו הסעודי MBS, מוחמד בן סלמן, הם דור אחר של מנהיגים. בניגוד לאבותיהם, הם לא בוגרי הפאן-ערביות של נאצר, הם גדלו לעולם של טכנולוגיה מתקדמת, כפר גלובלי, חינוך מערבי משובח, ובעיקר, חשיבה ביקורתית. אם תרצו, אלה הזרעים לשינוי שאותו אנו רואים בשנים האחרונות.
אפשר להיכנס לדיון פילוסופי עמוק אודות ההשפעהשל מהפכת הטכנולוגיה והדיגיטל על המזרח התיכון, אבל די אם ניגע בקצה התהליך, כדי להבין את הפרגמטיות שמסמלת את הדור הנוכחי של מנהיגי המפרץ. ללא ספק, האביב הערבי הוא קו פרשת מים במזרח התיכון. מצרים, לוב, טוניסיה, ולא כל שכן מדינות המפרץ העשירות, הפכו לחלק אינטגרלי של הכפר הגלובלי, שבו הטכנולוגיה מאפשרת מעבר מהיר של אינפורמציה. וכשזה קורה, מהומות על יוקר המחיה באזור המַגרֶב מתפשטות במהירות גם לחצי האי ערב. את זה מבין היטב הדור הצעיר של ההנהגה במפרץ. המהפכה הדיגיטלית מפילה מחסומי פחד, יוצרת מומנטום, ובמדינות מונרכיות זה מסוכן.
ללבה החברתית הרותחת הזאת צריך להוסיף עוד שני משתנים חשובים: המתח הפנים-איסלאמיבין איראן השיעית לעולם הסוני והמגמה הגוברת בעולם לעבור לאנרגיות חדשות ומתחדשות במקום הנפט.כל אלה מדירים שינה מעיניMBZ ו-MBS, אשר מבינים שהשינוי הטקטוני הזה מתרחש במשמרת שלהם, ואם לא יגיבו אליו בזמן הם עלולים לאבד את הכיסא, את התואר, את השררה ואת הכסף.
מה יוצא לנו
זה היה מבוא קצר להבנת התהליך שעובר על מדינות המפרץ, והסבר לפרגמטיות של השנים האחרונות. כאן עולה שוב הבעיה הפלסטינית. זו תמשיך להעסיק את המציאות הביטחונית-פוליטית-כלכלית של האזור. מי שחושב שמדינות המפרץ נטשו את התמיכה בפלסטינים –טועה. מידת הקֶשב ירדה, אבל התמיכה נותרה בעינה. השאלה היא, איזה מנוף יופעל עכשיו על הפלסטינים.
בינתיים, קטאר, הסוררת שבמדינות המפרץ, מתאמצת להשיג פוזיציה בתהליך, וזו הסיבה להבטחתה הנוכחית להמשיך להזרים כסף לרצועת עזה. בלי הכסף הזה, קטאר למעשה נזרקת מהקשר עם ישראל, מיכולת השפעה משמעותית בעולם הערבי, ובעיקר, מוצאת את עצמה בבידוד מדיני, יחד עם טורקיה ואיראן. אל תתפלאו אם בסוף השנה תכריז ישראל כי מעתה איחוד האמירויות, וגם סעודיה, הן המממנות החדשות של עזה והרשות. אוהבי משחקי האסטרטגיה יראו בכך מהלך מתוחכם שלwin-winמצד ישראל: היא מקרבת את סעודיה אליה עוד יותר, היא רותמת לצִדה את איחוד האמירויות בעניין הפלסטיני והיא מאותתת לקטאר הקיצונית כי כדאי לה להצטרף למועדון החדש.
על השאלה, מה באמת יוצא לישראל מההסכם הזה, התשובה ברורה מאוד: קשר עם הכוח הכלכלי החשוב ביותר בעולם הערבי; קשר הדוק לכוח סוני פרגמטי; נוכחות (מודיעינית, צבאית) במפרץ הפרסי מול איראן;ומנוף התקרבות משמעותי לסעודיה, שהפכה לגורם האזורי החזק ביותר מול האגרסיביות האיראנית. אז נכון שישראל ויתרה על הסיפוח,האמריקאים ממילא הבינו שהלכו בעניין הזה רחוק מדי, וכי המהלך עלול לסכן להם אינטרסים אסטרטגיים, כמו למשל יכולת השפעה במפרץ וערעור ממלכת ירדן. ג'ארדקושנרוהשגריר בישראל דיוויד פרידמןלחשו, כל אחד בתורו, על אוזנו של הנשיא טראמפ. פרידמן בעד הסיפוח, קושנר נגד. מי ניצח בסוף –כולם יודעים. לא בכדִי קולו של פרידמן דעך באחרונה בתקשורת; הוא, האיש שאבו מאזן מכנה "מראשי המתנחלים", הבין ששנת בחירות באמריקה היא עיתוי רגיש לִכפות מהלכים על הנשיא.
F-35. היתרון האיכותי הצבאי של ישראל יישמר? צילום: Liz Lutz / Lockheed Martin
ריבוע המעגל
כאן נכנס לתמונה מטוס ה-F-35. בעניין זה אני מרשה לעצמי להעריך –ולוקח בכך הימור נועז –שבסופו של דבר המטוס אכן יסופק לאמירויות. אבל להערכה הזאת אוסיף כוכבית: ארצות הברית תצטרך לפצות את ישראל. זה יכול להיות באמצעות מימון של עוד עסקאות נשק מתקדם לצה"ל–מטוסיחמקן נוספים, מסוקי V-22, נשק חודר בונקרים ועוד ועוד. אפשרות נוספת היא הצבת טייסות חמקן אמריקאיות על אדמת אבו דאבי.
כך משיגה ארצות הברית את ריבוע המעגל: האמירויות מציבות כוח אווירי משמעותי מול איראן;והפעלת הכוח האווירי נותרת בידי ארצות הברית, מה שאמור להרגיע את ישראל; היתרון האיכותי הצבאי של ישראל (QME), שמעוגן בחוק אמריקאי, נשמר. מבחינת מדינת האמירויות יש כאן הישג משמעותי, שכן כך היא מאותתת לקטאר השנואה על כך שמפת האינטרסים האמריקאיים באזור משתנה. נזכיר, הבסיס האווירי האמריקאי הגדול ביותר במפרץ הפרסי נמצא בקטאר.
בעניין הזה צריך להזכיר עובדה נוספת, שנעלמה מהשיח בישראל: אם ארדואן לא היה בועט בדלי והיה מוותר על רכישת מערכות טילי S-400 מרוסיה, כבר היום היתה לטורקיה כמעט חצי טייסת חמקנים. עכשיו תשאלו את עצמכם: איפה כדאי לישראל שיהיו חמקנים–בטורקיה, פחות משעת טיסה מישראל, או באמירויות, כשעתיים וחצי טיסה. ועוד לא אמרנו כלום על ההיגיון הפנימי של המנהיגים – ארדואן מולMBZ ו-MBS.
