סיגר – לא לכל אחד

= מתאים     = לא מתאים

אם אתה חסין ועמיד בפני מבטים לא מחמיאים, ואף מזלזלים, מאנשים שתוהים מה עושה אדם כמוך עם סיגר בפה.

 אם בת הזוג שלך לא ממש משתגעת (בלשון המעטה) על ריח הסיגר (המצב לא טרמינלי, ניתן לקמבן פתרונות).

 אם אתה מאלה שמעשנים גם סיגרים אבל ביום יום אתה מעשן סיגריות, אתה מכור בעצם לעשן ולניקוטין, ולא באמת לחוויית הסיגר. אתה מה שנקרא "מעשן חברתי". זה לא רציני.

 אם אתה מעשן שערק מהסיגריות ועבר לסיגרים (ברוך הבא!), ועדיין ממשיך להכניס את עשן הסיגר לריאות, מקומך לא אתנו! זה ממש מסוכן.

 אם יש לך מלאי סיגרים בבית, אבל באופן קבוע אתה משנורר סיגרים מחברים – זו הפרה גסה של אמנת הוואנה.

 אם אתה מתבאס מכל חור קטן בחולצה או במכנסיים.

אם אתה באמת באמת, אבל באמת! נהנה מסיגר טוב.

אם אתה יכול להרשות לעצמך את ההוצאה הכספית, וגם אם אתה לא יכול אבל מרשה לעצמך סיגרים בכל זאת.

אם יש לך אוסף מציתים, קוטמים ואביזרי סיגרים בארון במקום ספרים.

אם יש לך אוסף חבקי סיגרים באלבום במקום תמונות.

אם כשאתה בחו"ל עם אשתך, אתה הולך למועדון סיגרים בזמן שהיא עושה שופינג.

  אם אין לך אפילו מקום אחד על כדור הארץ שבו מרשים לך להדליק סיגר.

 אם אתה חי בלוס אנג׳לס או בשאר המקומות בעולם שבהם אתה מוקצה מחמת מיאוס.

 אם אתה מאלה שכל הזמן מבלים בטיסות.

 אם אתה מבין את המשמעות של ביטול החרם האמריקאי על סחורות שמגיעות מקובה.

 אם כוויה קטנה באצבעות הידיים גורמת לך לרוץ לרופא.

 אם אין לך עם מי לעשן – זה לא סוף העולם, אבל מומלץ לעשן עם חבר או יותר.

 אם אתה מתעקש על סיגרים זולים, עדיף לא לעשן.

אם מתקשר אליך מישהו שחזר השבוע מקובה ומספר שאבא של ידיד של חברה שלו מנהל מפעל לסיגרים בהוואנה והשיג לו קופסה של סיגרים קובניים אורגינליים, "סיגלו 6", בהנחה ישר מהמפעל, והוא מוכן למכור לך ב-3,000 שקל במקום ב-5,000, ואתה מתפתה וקונה, אתה בהחלט עוד אחד שראוי לתואר: מעשן סיגרים אמיתי/ פראייר מצוי/ איש תמים ומאמין, שכמו כל מעשן סיגרים אמיתי שמחפש ריגושים רוחניים וריחניים, חייב לעבור תרגיל עוקץ כזה לפחות פעם אחת בקדנציה.

אם אתה מתפתה לקנות מישראלי שחזר מקובה ומבקש לכסות את הוצאות הנסיעה שלו על ידי "ייבוא אישי" של סיגרים לארץ הקודש, ומוכר לך בהרבה כסף סיגרים שקנה ב-40 דולר בחצר (אשכרה בחצר), וכשאתה פותח את הקופסה המושלמת מבחוץ אתה מגלה שהסחורה היפהפייה שקנית אינה אלא עלי בננות עטופים בעלה טבק בודד – מגיע לך להיכנס לחבר׳ה. זה "זובור" שרבים מאתנו עברו.

אם אתה יושב בין אנשים מעשנים, כשסיגר בפיהם ואצל אף אחד מהם הרגל לא קופצת בתנועה עצבנית, ולמרבה הפלא גם אצלך הכל רגוע, דע לך שאתה והסיגר ומנתח הלב המפורסם שלידך נמצאים בול במקום הנכון (ותודה לפרופסור על ההבחנה הדקה הזאת).

אם הגעת לאספרסו שבסוף הארוחה הדשנה, ומתברר לך שאת הסיגר שנשאת בזהירות רבה בכיסך תיאלץ לעשן מחוץ למזגן בחום הישראלי.

אם אתה מוכן להירטב קצת בגשם, ושולחים אותך למרפסת המסעדה בדיוק כשמתחיל לטפטף.

אם אתה מוכן, למען התחביב הנהדר, לוותר על כמה דברים בחיים. וצריך לוותר…

אם אתה מודע לכך שיש שיפרשו את זה בתור פוזה. ולא יעזור לנו, יש בזה גם פוזה.

  אם, כשאתה מעשן, אתה חש צריבה קלה בלשון וזה גורם לך להפסיק מיד.

  אם אתה לא נוטה לפחות להשמנה קלילה, ייתכן שקיימת בעייה קלה של אי התאמה… מסתבר שרוב מעשני הסיגרים האמיתיים היו אנשים ״גדולים״. הרי הסיגר הולך טוב עם ארוחה טובה.

אם כשאתה שומע את המילה "צ׳רצ׳יל" אתה לא נזכר במשפט ״מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך״, אלא מיד קופץ לך לראש ה״שורט״ או ה״ווייד״ או הטיובה הקלאסית של ה״רומיאו וג׳ולייט״ צ׳רצ׳יל, אתה מעשן אמיתי וראוי.

אם אתה מודע לכך שיש בעישון סיגרים גם שמץ של הרגל מגונה, אבל יודע בבירור שיש הרגלים מגונים הרבה יותר – שקרים, צביעות, קמצנות, חמדנות, התחסדות, ניצול, גניבה ומה לא – אז מה כבר נורא כל כך בהצתת צינור חום, עשוי מעלים מן הטבע המיובשים בקפידה, ארוזים ביד אמן ומעלים ניחוחות שמימיים. האמת, אין עונג גדול מזה.