קובי אפללו הוא איש רגיש. רואים את זה, מרגישים את זה, וגם שומעים את זה מיד במשפטים הראשונים שלו. כמו בשירים, כך בחיים. בערב חג השבועות האחרון שוחחנו ארוכות על הכל –החיים, "המצב", מוזיקה, משפחה, פרנסה, מסורת ואפילו היסטוריה. השיחה גלשה לעתים למחוזות רחוקים של החיים ושל הנפש. מדהים היה לראות שגם אחרי ההצלחה הגדולה שלו מאז שפרץ לתודעה בסוף 2006, עם השיר "בא מן השתיקה", הוא נותר קובי, יליד המושב חוסן, שגדל במעלות וגילה את תל-אביב רק באמצע שנות העשרים שלו. בהרבה מאוד מובנים הוא עדיין שם, במראות ילדותו ונעוריו בגליל, בין בית ההורים המחבק לבית הכנסת עם הניגונים מצפון אפריקה. אלה, מבחינתו, האדנים שעליהם נבנתה הקריירה המצליחה שלו, ואת זה הוא לא שוכח.
"גדלתי בבית של שמחה. משפחה גדולה, מלוכדת. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, אז זה נוף הילדות שלי, ואני מביט אליו באהבה ובגעגוע. אני זוכר, למשל, את ליל הסדר. עשרות אורחים ובני משפחה. כל דודה עושה את המאכל המיוחד שלה ואנחנו נשארים לחגוג עד אמצע הלילה בשירים. חודש לפני כן כבר היינו בהתרגשות. זה היה בעיני הדבר הכי טבעי בעולם, ועכשיו אני יודע שגם היפה ביותר בעולם. גם כיום, כשאני מתגורר במרכז, חלק גדול ממני נמצא שם, בגליל, בחוויות הילדות שלי".
כבר בתחילת שיחתנו עולה הקִרבה של אפללו לדת. הוא לא מסתיר את זה, לא מתנגש בזה; הוא מחבק את זה. בדיוק כמו מילים ולחן, מבחינתו זה תהליך הרמוני. "כשאני מדבר על תבנית נוף ילדות, המסורת היא חלק בלתי נפרד מזה. הייתי בגן דתי ואחר כך בבית ספר מסורתי. מבחינתי זו חוויה נעימה, מעצבת. העובדה שאני מניח תפילין בכל בוקר היא חלק ממה שאני מכנה 'יהדות מלטפת'. זו החוויה האישית שלי, שמלווה אותי כבר כמעט חמישה עשורים".
בהופעות שלו, בקטעי הקישור בין השירים, אפללו מרבה לדבר על בית הכנסת של ימי ילדותו ועל ההוויה סביבו. הסיפורים הללו מתובלים בלא מעט הומור ובהרבה כבוד. כמו למשל על הרב גבאי, שלימד אותו לשיר את ההפטרה לבר המצווה בסגנון מרוקאי, כולל המבטא הכבד, שהפתיע מאוד את הוריו; או על הגברים שהיו יוצאים באופן תדיר ל"שירותים", ואחרי שנים התברר לו כי השירותים היו המטבח, והשתייה לא היתה מים.
אני מניח ששאלו אותך לא פעם על השילוב הזה, אמונה ואמנות. אולי לא במקרה שתי המילים די דומות.
"אענה על זה אחרת. אני הבאתי לתל-אביב את קובי שגדל במושב חוסן ואחר כך במעלות, ונשארתי כזה. הפעם הראשונה שמישהו שאל אותי מה זה אפללו, היתה בתל-אביב. אני זוכר שדיברתי על זה מיד אחר כך עם אבא שלי, כדי להבין מה מטרת השאלה, והוא ענה לי, 'אתה מתפלא…?'.תל-אביב, הנאורה, הפתוחה, דווקא בה יש את הפילוג והאבחנה. זה היה בשבילי שוֹק ראשוני. אז כן, אני אותו קובי, מאמין, יוצר, חי באמונה שלי, שהיא כל כולה יהדות מלטפת, בכל תחומי החיים".
ברור לך שאמירה כזאת מביאה אותנו ישר למושגים שגורים היום, "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה".
"אני חושב שכל מי ששולף את עניין העדתיות יש לו מניע פוליטי. אנשים הבינו שוויכוח עדתי מייצר כוח, ולכן הפוליטיקה עטה על זה. אני חוזר שוב ליהדות שלי, שהיא הפוכה לחלוטין מהשיח המפלג הזה. אני לא מחפש הגדרות ותבניות, אלא את המחבר. אהרון הכהן היה איש של שלום, וזה לדעתי המודל להדגיש את המחבר ולא את המבדל".
בשיח הטעון הזה קשה להתנתק מהמצב הפוליטי במדינה. בהרבה מקרים אמנים נדחקים לפינה ונדרשים לנקוט עמדה. איפה אתה עומד?
"בדיוק מהמקום של הבנת האחר. אם רפורמה משפטית משמעותה להיטיב עם האזרח, אני שם ובגדול. למשל, קיצור זמנים בהליכים משפטיים. אם הרפורמה מדברת על עיבוי מערכת המשפט כדי להיטב עם האזרח בעניין הזה, בעיני זה חשוב ומבורך. הזווית שדרכה חייבים להביט על הדברים היא קודם כל טובתו של האזרח, רק משם צריך לתקוף את זה. כל פרמטר אחר הוא שיקול פוליטי".
תודה לשמעונה
אפללו, 46, מתגורר כיום בגבעתיים עם רעייתו אמילי ובתם אריאל בת השש. שני עשורים אחרי שהגיע למרכז הוא כבר מרגיש בבית, אבל לא תמיד זה היה כך. הוא מספר כי למרות הפריצה המטאורית שלו, היו לא מעט פעמים שבהן חש בודד, ובמובנים מסוימים אפילו אבוד.
שנת 2008, אתה נבחר לזמר השנה בגלגל"צ. זה תואר שלמעשה סולל לך את הדרך. אבל אתה מתאר תהליך הפוך, למה?
"לעתים ההתמודדות עם הצלחה קשה הרבה יותר מהתמודדות עם כישלון. ב-2008 אני זמר השנה, עם חוזה בחברת תקליטים, אבל עדיין ישן על ספה מתקפלת אצל אחותי בגבעתיים. זה פער שאולי נשמע לא הגיוני, אבל מבחינתי זה היום יום. מעבר לכך, כשאני צולל לניגודיות הזאת של הצלחה מול כישלון, אני מבין מדוע לי אישית היה קשה מאוד להתמודד עם זה. בכישלון אתה מתמודד עם הרבה רגשות: אשם, אכזבה, חרדה, ועוד ועוד ועוד. אבל כישלון לא משנה את הסטטוס שלך, והצלחה כן. מכאן בדיוק נבע הקושי שלי, אני לא אוהב שינויים ומתקשה להתרגל אליהם. לקח לי הרבה זמן ללמוד להתמודד עם ההצלחה ועם מה שבא אחריה –החשש מלהיכשל, הפחד ללכת אחורה".
הקריירה המוזיקלית של אפללו מוכיחה שהוא לא הפסיק להביט קדימה, וזה הצליח. גם אם הוא לא אומר את הדברים במפורש, כנראה מתוך ענווה פנימית, את הפריצה שלו הוא חייב לעצמו, ולעצמו בלבד. את ההצלחה הבימתית הראשונה שלו הוא חַווה עם להקת "שמעונה", שהקים עם חברים במעלות. חברי הילדות התקבצו והחלו לנגן יחד על כלים אקזוטיים כבגלמה, עוּדודוּדוּק. אפללו הביא חומרים שלו, והם החלו לגבש רפרטואר. את ההופעה הראשונה שלהם הם מכרו בעשרים שקל לכרטיס לקיבוצים באזור, אי שם בתחילת שנות ה-2000. אחרי ההופעה הראשונה הגיעה השנייה, השלישית, ואחריהן הכל כבר היה סולד אאוט.
זה נשמע כמו סיפור סינדרלה, אבל מה לא עבד בסופו של דבר, שהביא אתכם להתפרק?
"הקלטנו אלבום והתחלנו להפיץ אותו בעצמנו. כל אחד מחברי הלהקה צרב לעצמו מאה דיסקים, ופשוט היינו מחלקים לחברים ולכל מי שנקרה בדרכנו. אבל האלבום לא פרץ, והחיים ממשיכים. כל אחד מהחברים המשיך בדרכו, וכך מצאתי את עצמי לבד, עם חומרים שכתבתי והקלטתי. את הסינגל של השיר הראשון, 'בא מן השתיקה', שלחתי ב-2005 לתחנות רדיו ולחברות תקליטים, אבל אף אחד לא החזיר לי תשובה".
ועדיין לא נשברת?
"לא. עבדתי אצל אבא שלי בחברת ההסעות, אבל לא ויתרתי והמשכתי כל הזמן לכתוב, להקליט, ובעיקר להאמין בעצמי" .
מה זה להיט
תשעה חודשים אחרי ששלח את הסינגל הראשון פרצה מלחמת לבנון השנייה. בתקופה הזאת אפללו עוד עבד בעסק המשפחתי בצפון, אבל לא הרגיש שייך לעולם העסקי. המוזיקה והאמנות לא הרפו ממנו. ואז הגיעה שיחת טלפון ששינתה הכל.
"חברת ילדות שלי, שלומית, ביקשה שאשלח לה את הסינגל. היא היתה חזקה מאוד בסצנת ריקודי עם, וסיפרה שכוריאוגרף בשם אבי לוי שמע את השיר שלי והוא מבקש ליצור על בסיסו ריקוד חדש. לא ממש האמנתי בזה, אבל בכל זאת שלחתי לה את הדיסק, לא לפני שהיא סיפרה לי שיש בארץ קהל עצום של חובבי ריקודי עם, 300 אלף איש שרוקדים בכל שבוע. אחרי כמה שבועות אני מתחיל לקבל פידבקים מאנשים ששומעים את השיר. כאן התחלתי להרגיש את השינוי. במקביל, גדי גידור,שעבד עם עילי בוטנרבהליקון, הזמין אותי לשיר עם בוטנרבאלבום 'שווים'. פתאום אני מוצא את עצמי מקליט אלבום עם אמן מבטיח, כשהשיר שלי מושמע ברדיו".
איך ההצלחה באה לידי ביטוי בשלב הזה?
"צריך לזכור, שאז לא היו רשתות חברתיות, וגם לאיוטיוב או פלטפורמות מוזיקה למיניהן. ההפתעה הגדולה מבחינתי היתה הורדות הרינגטונים. פתאום 'בא מן השתיקה' עמד בראש רשימת ההורדות של כל חברות הסלולר. בשלב הזה גידור מוציא אותי מההקלטות עם בוטנר, ובתוך חודש אני מקליט את אלבום הבכורה שלי".
היום, במבט לאחור, אתה יכול להסביר מה גרם לשיר הזה לפרוץ בבת אחת ולסלול לך את הדרך, אחרי שהוא נדחה בהתחלה?
"זאת שאלה שקשה לי מאוד לענות עליה, והאמן לי שניסיתי.אין לי תשובה ברורה וחד משמעית מה הופך שיר ללהיט, ובכלל, מהו להיט. האם שיר ששומעים אותו הרבה הוא להיט? לא יודע. לפי ההיגיון הזה, פרסומות קליטות ברדיו אמורות להיות להיט, והן לא. לעומת זאת, האם להיט הוא שיר שתופס אנשים ברגע שהוא מושמע לראשונה? גם כאן, ברוב הפעמים זה לא המקרה. אני חושב שאין נוסחה, זה יכול להיות ענין של סגנון או יחסי ציבור או קשרים או טעם נרכש, או כל אלה יחד. זה בדיוק כמו מודל היופי: בתקופת הבארוק מודל היופי היה אישה שמנה, אחרי כמה מאות שנים המודל השתנה להרואין-שיק, רזון מוחלט. במילים אחרות, אין כאן חוקיות".
מתברר שאת זרעי ההצלחה לשיר הראשון זרעה אריאלה, אמו של אפללו, כבר כשהיה בכיתה ח'. כמורָה לספרות היא הכריחה אותו לכתוב. חוויות, אסוציאציות, כל מה שירצה, אבל שיכתוב. את הסקיצה הראשונה ל"בא מן השתיקה" הוא לקח מאחת המחברות האלה, בזמן שעבד באילת אחרי הצבא. את הרגישות למילים ולסגנון הוא ינק מהבית, וזה מלווה אותו עד היום.
"באיזשהו מקום אני מרגיש שאנחנו מאבדים את הדרך, אנחנו זונחים את העברית. בעיני אפשר לייבא תפאורה, בגדים, כוריאוגרפיה, אבל אי אפשר לייבא שפה. אני מרגיש שיש אצלנו קריצה מתמדת לבינלאומי. אני חושב שחסר כאן רוק אמיתי ישראלי כמו שראינו בעבר. היתה אבולוציה של להקות רוק מרשימות –תמוז, כוורת, בנזין, תיסלם, איפה הילד, כנסיית השכל–ופתאום הרצף הזה נקטע. אני לא יודע האם היום הרדיו, למשל, הוא גורם מוביל או מובל. האם הפלייליסט מושפע מרמת חשיפה ברשת ומלַייקים או מאמנות אמיתית. זה תהליך שאני רואה בו את אובדן הישראליות, ובעיני זה מדאיג".
האם זו אחת הסיבות שאתה מקפיד לשלב באלבומים שלך קאבריםלקלאסיקות ישראליות?
"קודם כל, אני אוהב את זה מאוד. אני חושב שזה נכון אמנותית, לקחת נכסי צאן ברזל בשירה העברית ולתת להם חיים מחודשים. כך משמרים תרבות. אתה צריך לראות מה קורה בהופעות כאשר אני מגיע לשיר 'תפילה' של עופרה חזה. זה שיר שנכתב בשנות ה-80, וכשאני שר אותו הקהל, שחלקו לא נולד כשהשיר נכתב, ממש מתחשמל".
לסיום, עוד נקודה אחת שמעניינת אותי אישית. דיברת הרבה על נקודת הפריצה אז, ב-2007, אבל מתי אתה אומר לעצמך, הצלחתי, זהו, עליתי על המסלול?
"זו שאלה נכונה מאוד לגביי, בגלל העובדה שאני יכול להצביע ממש על האירוע המכונן מבחינתי. ב-2008, מיד אחרי שנבחרתי לזמר השנה של גלגל"צ, ריטה הזמינה אותי להופיע אִתה בקיסריה. אני זוכר שאני, מאחורי הקלעים, שומע אותה מזמינה אותי אל הבמה, ואז אני עולה ורואה את ההורים שלי בשורה הראשונה. קהל של אלפים מריע לי, אני מוריד מבט ורואה את ההורים שלי דומעים. זה הרגע".
