בין מופשט לגרוטסקי. חואן מירו (1983-1893)
חואן (בקטלנית: ז'וֹאן) מירו, שנחשב אחד האמנים החשובים במאה ה-20, נולד אמנם בברצלונה, אך מצא את עצמו חי ופועל ב"משולש הקדוש": ברצלונה-פריז-ניו יורק. אמן הסוריאליזם המופשט הושפע מאוד מהסצנה הפריזאית הסוריאליסטית והפך להיות הסמן הבולט (ויש אומרים שגם הקיצוני) שלה.
מירו, שהיה חובב אמנות מילדותו, החל את לימודיו בבית הספר לאמנויות בברצלונה והמשיך באופן פרטי אצל אמנים שונים. עד שנחשף לסוריאליזם התמקד בסגנונו בתיאור מפורט וססגוני של נושאים נאיביים מעט, כמו נופים וחיי כפר. אחת מעבודותיו הראשונות, "גינת ירק עם חמור", מבטאת את אותו תום כפרי נעים.
בעבודותיו אהב מירו להתנסות בצבעים ובחומרים מעניינים כמו חול, זפת, צבעי גואש, שמן, פסטל, מים ודיו, עפרונות צבעוניים, נחושת, ואפילו ריבת פירות יער… בתקופות שונות של חייו, ובהשפעת ההתרחשויות, השתנו הדגשים בעבודותיו ונעו בין ציורים מופשטים לציורים אלימים גרוטסקיים, ועד כאלה שהביאו לידי ביטוי נקודת מבט פואטית על היקום עם דימויים תמימים ילדותיים.
גם בקרמיקה עשה שימוש, כשיצר סדרות של אריחים שמהם עיצב קירות, ובהם "קיר השמש" ו"קיר הירח" שהכין לבניין אונסקו בפריז. הפיסול הפך לעיסוקו האמנותי המרכזי, בעיקר בתקופת חייו האחרונה. ברצלונה, עיר הולדתו, מעוטרת בעבודות שיצר, כמו אריחי קרמיקה בנמל התעופה והפסל "אישה וציפור" שבפארק הקרוי על שמו. מבחר גדול מעבודותיו מוצג במוזיאון מירו שבעיר, ובו תערוכות קבועות ומתחלפות של פסלים, עבודות קרמיקה וציורים.
בקיצור: האמן שלא פחד להעז
הדבש של חייו. אלברטו ג'קומטי (1966-1901)
כמו אמנים רבים, גם אלברטו ג'קומטי נחשף לציור ולפיסול מגיל צעיר. אצלו זה היה בזכות אביו האמן. כישרונו התגלה עד מהרה, ובא לידי ביטוי בכמה תחומים גם יחד: פיסול, ציור, איור והדפס.
כיליד שוויץ, את הכשרתו האמנותית עשה תחילה בז'נבה. אחר כך עבר לפריז, שם נפל בשביה של התנועה הסוריאליסטית והחל לפסל לאוֹרה, דבר שהעמיד אותו בשורה אחת עם הפסלים הסוריאליסטים המובילים של אותם ימים, והוא זכה להתרועע גם עם הציירים הגדולים של אז, מירו ופיקאסו, ועם סופרים חשובים, ובהם ז'אן פול סארטר.
את הדבש של חייו טעם ג'קומטי אחרי נישואיו ב-1949 לאנט ארם, שהיתה לדוגמנית הפרטית שלו, ולא מעט בזכותה חווה תקופת זוהר פורייה ביותר. בעוד שעד אז נכשל ברוב ניסיונותיו לפסל בברונזה, בתקופה זו הצליח בכך היטב. הפסלים שלו גדלו, ובעיקר גבהו ונעשו דקים יותר.
הצלחתו בתחום זה העלתה את קרנו האמנותית והוא זכה להכרה בינלאומית עוד בחייו. לאחר מותו, כהוקרה לזכרו, הונצחה דמותו על גבי שטר של מאה פרנק שוויצרי.
ג'קומטי ודאי היה מתהפך בקברו לו ידע שבשנת 2010 נמכרה אחת מיצירותיו, "איש הולך 1", במכירה פומבית בשמונה דקות בלבד, תמורת 104.3 מיליון דולר. את פסל הברונזה, מהידועים והחשובים שיצר, רכשה המיליארדרית לילי ספרא בעסקה טלפונית.
בקיצור: הכישרון והאהבה הם החומרים להצלחה
הפורטרט היקר בעולם. גוסטב קלימט (1918-1862)
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה נפוץ בגרמניה, כחלק מתנועת האר-נובו, סגנון היוגנדסטיל, שמשמעותו "סגנון הנעורים". גוסטב קלימט, יליד וינה, היה מהבולטים בזרם הווינאי של הסגנון הזה.
הסגנון בלט בתחום האדריכלות, ועל פיו הוקמו לא מעט מבנים בבירות אירופה. קלימט נשאב לכך אולי משום שבצעירותו, כשלמד אמנות, שם דגש על עיטור מבני ציבור. במהלך השנים אף פעל, יחד עם כמה שותפים, ליצירת ציורי הקיר במוזיאון לתולדות האמנות בווינה ולעיצוב בניין התיאטרון הממלכתי.
בהמשך היה ממייסדי תנועת הזצסיון (Secession), ששאפה להתנתק מהעבר הקלאסי אבל גם מהאקדמיה האוסטרית לאמנות. מהתקופה הזאת הוא הותיר את "פילוסופיה" – ציור שזכה במדליית זהב בתערוכה העולמית של פריז ב-1900. כשפרש יצר את "הנשיקה", עבודתו המפורסמת ביותר.
קלימט צִייר בצבעוניות עזה תוך שימוש בזהב, ורבים מציוריו משדרים ארוטיות. אמנותו נתפסה לא אחת כקישוט, ורק מאוחר יותר ידעו להעריך עד כמה היא השפיעה על הסגנונות הבאים, שהובילו להתפתחות הציור המודרני.
על אף שלא היה יהודי הוא הִרבה לצייר דיוקנאות של יהודים. שנים לאחר מותו הוחרמו ציורים אחדים שלו בידי המשטר הנאצי, אך בסופו של משפט מתוקשר הם הושבו לידי צאצאיהם של הבעלים החוקיים. אחד הציורים, "פורטרט של אדלה בלוך באואר", נמכר ב-2006 על ידי אחייניתה של הגברת בסכום שיא ששולם אי פעם עבור ציור, 135 מיליון דולר, לאיל ההון רון לאודר, והיצירה מוצגת במוזיאון הפרטי שלו בניו יורק.
בקיצור: שאב השפעה, העניק השראה
הכחולה, הוורודה והקוביסטית. פבלו פיקאסו (1973-1881)
אם צריך להצביע על אמן שהיה מהמשפיעים והמובילים במאה ה-20, פבלו פיקאסו עונה על כל הקריטריונים. האמן, שנולד בעיר מלגה שבספרד והתגלה כבר בגיל צעיר ככישרון גדול, הביא לעולם יצירה מפוארת ומגוונת להפליא, בשלל תחומים כגון ציור, פיסול, הדפסים, ואפילו עיצוב תפאורות תיאטרון.
כמו כל אמן כמעט, פיקאסו הושפע מאירועים ומהתרחשויות בתקופות שונות של חייו, וכך יצר עבודות שונות בתכלית זו מזו. ב"תקופה הכחולה" של חייו צייר בסגנון מאופק ועסק בפתטיות שבחיי העניים; ב"תקופה הוורודה" שלטו הגוונים החמים, ודמויות מהקרקס היו מושאי ציוריו. מאוחר יותר חלה עוד תפנית בעבודתו והוא החל לעסוק בצורות גיאומטריות, וכך פיתח את הסגנון הקוביסטי. אחת מיצירותיו הידועות ביותר, "העלמות מאביניון", מסמלת, בעיני מבקרי אמנות רבים, את ראשית הסגנון הקוביסטי. בסגנון זה פיקאסו לא רק צִייר, הוא גם יצר קולאזי'ם ואפילו תלבושות למופעי בלט. בהמשך, כשלבו נטה לסגנון הבא, הוא התנסה בפיסול במתכת ואף אייר ספרים, כתב וגם גלש לעיסוק בקרמיקה.
אמירתו של פיקאסו, "אילו ידעתי מהי אמנות לא הייתי מגלה זאת לאיש", מתחברת לדברים אחרים שטען: "הצייר מצייר לא מה שהוא רואה, כי אם מה שהוא מרגיש". ואכן, יצירתו יצאה בעיקר מהלב. הוא היה אמן פורה במיוחד ופעל גם בגיל מבוגר למדי. את "הצדודית הגדולה", למשל, יצר כשהוא בן 82. ציורו "נער עם מקטרת" החזיק עד 2006 בשיא עולמי – המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור ציור – כשנמכר (ב-2004) תמורת 104.1 מיליון דולר.
בקיצור: ענק. אחד ויחיד בדורו
פורץ דרך. מרדכי ארדון (1992-1896)
אמנים רבים זכו להערכה רק אחרי מותם. מעט מהם חשו אותה עוד בחייהם. מרדכי ארדון זכה להיות אגדה עוד בחייו ולקצור את פרי עמלו, בין היתר משום שהאריך שנים. ארדון הפך לגאווה ישראלית חובקת עולם בזכות כישרון, חזון ולא מעט עבודה קשה. כילד בגליציה למד מאביו השען והצורף, כי "באבני חן צבעוניות כמוס סוד", ואולי מכאן שאב את אהבתו לצבעוניות הרבה שאפיינה אותו כאמן.
כשעלה לארץ, ב-1933, כבר היה בוגר הבאוהאוס בגרמניה, ומשהתיישב בירושלים היוו לו נופיה ההרריים מקור השראה. הם נמרחו על הבדים שלו מתוך פרשנות אישית שהפכה אותם לדרמטיים ואפילו קוסמיים. השראה נוספת ליצירתו שאב מן התרבות היהודית, כמו גם מהאמנות המופשטת והסוריאליסטית האירופית.
בזכות ההשפעות הרבות והשונות היה ארדון ליוצר אשר פועל באופן עצמאי מאוד, ומבטא בעבודה אחת פרטים גלויים וסמויים. אלה הכניסו לעבודותיו דרמה וכפל משמעות. מלבד ציור הוא יצר גם חלונות ויטראז' גדולים. הידועים שבהם מפארים את בניין הספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים ומציגים את חזון השלום של הנביא ישעיהו.
לשיאו הגיע ארדון כשניהל את בית הספר לאמנות בצלאל והותיר בו חותם עמוק, משהכניס למוסד המיתולוגי את האמנות המודרנית. בשנת 1954 זכה בפרס אונסקו, ב-63' בפרס ישראל וב-74' בתואר "יקיר ירושלים". ב-2006 זכה לשיא נוסף: יצירתו "נקר הזמן" נמכרה בכריסטי'ס במחיר הגבוה ביותר אי פעם לציור ישראלי – 643,200 דולר.
