הסיפור המוזר ביותר שלי עם צוללות, ככתב צבאי, לא קרה בישראל, אלא בהולנד. בשנת 2004 הוזמנתי לכנס עיתונאים של האיחוד האירופי בעיירה הילברסום, ליד אמסטרדם. בכנס נכחו, בין היתר, עיתונאים מכל מדינות ערב, כולל ה"ידידותיות", כביכול, לישראל – מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית, מרוקו ודובאי; וגם כאלה שפחות, כמו סוריה ולבנון. אחרי כמה ימים שבהם הייתי בעיניהם ״אויב האנושות״, הקרח הפשיר. באחד הימים, במהלך ארוחת ערב, ניגש אלי מצרי שהציג את עצמו בתחילת המפגש ככתב בעיתון אופוזיציה. אחרי שיחת נימוסין קצרה, שכללה השקה הדדית של כוסות בירה, הוא פנה אלי כבדרך אגב בשאלה (שהשאירה אותי המום): "תגיד, מה הם הצינורות המיוחדים האלה שישראל ביקשה ממספנת HDW בגרמניה לשלב בצוללות של חיל הים?". כוונתו היתה לסדרת צוללות הדולפין שנבנו בסוף שנות ה-90 וסופקו לישראל בתחילת שנות ה-2000. תשובתי המיידית היתה כי אין לי מושג על מה הוא מדבר. בימים הבאים נמנעתי מלשוחח עמו. היה לי ברור ש…עיתונאי – הוא ממש לא.
דרך אגב, בימים אלה נבנות למצרים ארבע צוללות משלה, באותה מספנה שבנתה ובונה את הצוללות הישראליות בעיר קיל שבצפון גרמניה. הצוללות המצריות נבנות במבנה סמוך לצוללות הישראליות… בתחילת ינואר קיבלה מצרים את הצוללת הראשונה שלה מהסדרה החדשה, ובעשור הקרוב היא צפויה לקבל את שלוש הנוספות.
אז מה מסעיר כל כך את הדמיון בכל הקשור לצוללות ולמלחמה התת-ימית, שהיא למעשה משחק מחבואים מתמשך (גם בין מדינות ידידותיות)?
יודגש כי מעבר לחוויה האישית שלי, כל הנאמר בכתבה זו מתבסס על פרסומים במקורות זרים. הסיבה: יכולות התקיפה והאיסוף של שייטת הצוללות בחיל הים נחשבות אחד מיעדי ההסתרה של מדינת ישראל. לא אחת הן מוזכרות כיכולת המכה השנייה של ישראל בתגובה לתקיפה גרעינית איראנית. מי שעוקב אחר היכולות הישראליות בהקשר הזה היא העיתונות הגרמנית, ולא רק בעיתוי הנוכחי של חשד לשחיתות. נזכיר, גרמניה מממנת שליש מעסקת הצוללות הנוכחית, ובמילים אחרות: שלם על שתי צוללות, קבל שלישית חינם. סיפור של חצי מיליארד יורו לחתיכה… הקנצלרית מרקל מצאה את עצמה לא אחת מותקפת על כך שהיא מחזקת למעשה מדינה בעלת יכולת גרעינית, כשאותה מדינה אינה חתומה על הסכם לאי הפצת נשק גרעיני.
הפקודה הקריטית
בתחקיר נרחב של העיתון הגרמני "דר שפיגל", בשנת 2012, נטען כי למרות ההכחשות של מרקל, הצוללות הישראליות הן למעשה ״מאגר גרעיני נייד״, כהגדרת העיתון. על פי התחקיר, כל צוללת מהדגם החדש "נושאת טילי 'פופאי' טורבו SLM שיוצרו על ידי רפא"ל, בעלי ראשי נפץ גרעיניים של 200 ק"ג שיוצרו בכור הגרעיני בדימונה". עוד על פי התחקיר, שמצטט גורם בכיר, לצוללות הישראליות הוספו במספנה הגרמנית ארבעה צינורות טורפדו, שמותאמים בגודלם ובקוטרם לטיל מיוחד…
ועכשיו תשאלו את עצמכם, איך מתַקשרים עם צוללת שנמצאת אי שם עמוק בים לצורך מתן פקודה קריטית של שיגור נשק גרעיני. העיתונאי אריה אגוזי טען, במאמר שפרסם ב-2012 במגזין “Israel Defense”, כי בצוללות החדשות של ישראל הותקנה מערכת תקשורת לוויינים מתקדמת – Satcom – המאפשרת לתקשר עמה בכל רגע נתון. על פי אגוזי – שמגדיר את הסיטואציה הבאה כתרחיש דמיוני – פקודת האש לירי הנשק הגרעיני לא ניתנת באופן קולי, אלא בסדרת אותות וקודים אלקטרוניים מיוחדים ומוצפנים, אשר משתנים בכל יום. מפקד הצוללת מקבל את התשדורת, מפענח את יעד השיגור ומזין אותו בהתאם לחימוש הרלוונטי. עד כמה הדברים הללו מדויקים – לא ברור. ישראל הרשמית מעולם לא אישרה בפומבי כי היא מחזיקה בנשק גרעיני, לא כל שכן, כזה המשוגר מהים.
סדרת הצוללות החדשה, הכוללת את אח״י תנין – שכבר הגיעה לישראל ב-2012 – ועוד שתיים שיגיעו עד 2019, היא של צוללות מדגם AIP – Air Independent Propulsion. הטכנולוגיה הזאת מקנה לצוללת זמן שהייה ארוך יותר מתחת לפני המים, במידה משמעותית, הודות למנגנון אגירת חמצן בגוף הצוללת. היכולת הזאת, של שהייה ארוכה ורציפה מתחת לפני המים, מאפשרת כיום לחיל הים לבצע משימות ארוכות יותר, הן במרחק והן בזמן. לעובדה שצוללת יכולה לשהות במשך שבועות בסמוך ליעד מסוים בלי להתגלות, ובתוך כך לאסוף מודיעין רלוונטי, יכולה להיות משמעות קריטית.
דרך אגב, הצוללות הישראליות מגיעות מגרמניה כשהן "עירומות" כמעט. בדיוק כמו במטוסי הקרב, ההרכבה של המערכות הרגישות והייחודיות לצה"ל נעשית בישראל. כך זה היה בחמקן החדש של חיל האוויר, ה"אדיר", וכך בסדרת הצוללות החדשה מדגם דולפין AIP. עכשיו תבינו מדוע חשוב מאוד לשמר את מספנת חיל הים בחיפה בידי צה"ל, ולא בידיים פרטיות. והנה חזרנו לרפש העל-מֵימי בעניין הצוללות… סליחה.
